1 דקות קריאה
10 Mar
10Mar

תקציר: יוסקה וחנה בדרך ל'דיזיין פוראבר', לרכוש מתנות לילדיהם. חנה משוחחת עם יוסקה בדרך על הנסיבות שהובילו לכך שאלישבע לא סיפרה לה על התמודדותה של בתה רבקי ועל המצב הכללי בו ילדים מפסיקים לשתף את הוריהם בהתמודדויות שונות בתואנה כי אינם רוצים להדאיג או לצער אותם.
יוסקה וחנה מגיעים ל'דיזיין'. חנה נלהבת מאוד...


'דיזיין פוראבר', גוש אפור מפלצתי בעל לוגו כתום מלא יומרה, המתין לנו ברביצה דמומה בסוף החניון.

על אף שהשעה חמש פסה מן בעולם, הלחות אפפה אותנו במחנק מעיק וסחטה מיוסקה אגלי זיעה מיד עם יציאתנו מהרכב. הוא הוציא ממחטה מכיסו וניגב את המצח הנוטף כשהוא נזהר שלא ללחוץ על הצלקת הטריה.

"איזה חום, עדיף היה שנשאר בבית", הוא הכריז בקול עמום מבעד למסכה. כמה מוזר לראות אותו כך: איש בעל עיני ים ערפילי ותו לא.

הידקתי את תיק העור לכתפי. "תראה מה זה יוסקה – חמישה חודשים בבית וכבר אתה לא יודע איך להתמודד עם מזג האוויר. איזה נזק!" הצהרתי בתוכחה עגומה.

הוא הסב אלי את פניו, שולח את מקל ההליכה קדימה. "אף פעם לא התמודדתי עם מזג האוויר חנה, הזיכרון שלך קצר מאוד".

"אני זוכרת מה שאני רוצה לזכור", הפרחתי באומץ, בעודנו פוסעים לאט בין הרכבים.

"נו, נו", המהם יוסקה מאחורי המסכה, "הטיול הזה כולו שלך".

"זה לא נעים לי שאתה אומר כך", הערתי כשהגענו אל פתח החנות. דלתות זכוכית בגובה של כשלושה מטרים נפתחו בפנינו מבלי שעשינו דבר, כשערי ארמון המקבלים את פניה של משפחת המלוכה. "אני רוצה להרגיש שגם אתה נהנה".

"אני נהנה כשאת נהנית. ואני גם נהנה להיות איתך. הפרטים האחרים פחות משנים לי", הוא דייק את המצב וחייך. ידעתי שהוא מחייך, הגם ולא יכולתי לראות את שפתיו. עיניו שהתכווצו ברוך, הסגירו חיוך שנולד בסתר.

המאבטח שבכניסה שואל אותנו אם אנחנו חייבים בידוד, האם אנו חשים בטוב ולא סובלים משיעול או מקוצר נשימה. הוא מפנה אותנו אל עמודון לבן משונה ומבקש מאתנו לעמוד מולו.

"למה?" חשדנותו של יוסקה מתעוררת כרגיל.

"זהו בסך הכל מדחום", הסביר המאבטח.

"מה אתה אומר! אני רק עומד וזהו?!"

"וזהו..." צחקק המאבטח. גם כן איש חסר פרצוף.

יוסקה נעמד מול המדחום שהנפיק תוצאות מיידיות. "זה משהו המדחום הזה!"" הוא התפעל ונעמד שוב מול המכשיר כדי לבדוק את אמינותו. "בואי חנהלה", הוא החווה בידו, "בואי תיבדקי, תראי איזה יופי של דבר!"

גברים. לא משנה בני כמה הם, מכשור וטכנולוגיה פשוט עושים להם את זה.

אני מודה לאלוקים על המדחום שנקרה בפנינו והעלה את טמפרטורת מצב רוחו של יוסקה. מי יתן ונמצא עוד ועוד אביזרים כגון אלה בתוך החנות.

אולם המבואה, שקירותיו מצופים באריחי ענק בגוון חלבי מבריק למראה, מצעיד אותנו הישר אל מדרגות נעות המובילות אל אולמות התצוגה.

אנו מתקרבים לעברן, כשיוסקה נעצר פתאום, מושיט את המקל אל מדרגות המתכת המשוננות הנפלטות מתוך הרצפה ובוהה בהן בחשש. "בואי נחפש מעלית", הוא אומר ונושא עיניו לצדדים. "אני לא מרגיש בטוח מספיק לעלות במדרגות הללו".

אני כמעט אומרת לו שהוא מגזים. בסך הכול מדרגות נעות. רק עולים על הגל וזהו זה. יוסקה שולט בתנועותיו, הוא מודע להן, למה הוא הופך את עצמו בכוח לאדם מוגבל?

הקורונה והבידוד הכפוי השכיחו מאיתנו את שנעשה בעולם החיצון.

פי מתהדק מתחת למסכה התכולה, מסנן מילים שרוצות להיאמר. עם רגשות אי אפשר להתווכח, ואם יוסקה לא מרגיש בטוח, לא יועילו הרגעותיי ובטח שלא עקיצה מלאת אוויר נפוח.

אנחנו מסתובבים סביב עצמנו, רואים אנשים הולכים מהר, מדברים מהר, הכול זז מהר כל כך.

רק אנחנו, שנינו אנשים לא צעירים - מחפשים מעלית שתעלה אותנו בבטחה אל הקומה השניה.

מעבר לעמודי תמך מסוידים באפור, הגיח לכיווננו עובד מטעם החנות, לבוש בחולצה כתומה בוהקת עם סמל 'דיזיין'. "אתם צריכים עזרה?"

"הו, תודה לך אדוני", שמח יוסקה, "אנחנו מחפשים מעלית"

העובד פרש את זרועותיו השריריות אל הצדדים. "אין כאן מעלית. יש מדרגות נעות ממש מאחוריכם".

"כן, אבל אנחנו צריכים מעלית. קשה לי לעלות במדרגות האלה", הסביר יוסקה והיטיב את משקפיו לאפו מעל לגבול המסכה, "ואני גם רואה למעלה אנשים מסתובבים עם עגלות, אז איפה המעלית?"

"יש עגלות שאפשר לקחת בקומה השניה כדי להעמיס מוצרים", אישר העובד, "בהמשך קיימות מעליות שמורידות אל אזור התשלום, אבל זהו אזור אחר שנמצא רחוק מאוד מפה. תעלו במדרגות", הוא חזר בשנית. "אם אתה רוצה..." הוא הציע בהיסוס. 

"אני יכול לעזור לך".

"לא תודה", המשיך יוסקה בעקשנות. "אני רוצה שתפנה אותנו אל המעלית".

העובד גלגל את עיניו בחוסר סבלנות. "כבר אמרתי לך, א-י-ן כאן מעליות!"

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.