1 דקות קריאה
27 Mar
27Mar

תקציר: יוסקה וחנה מגיעים ל'דיזיין'. יוסקה חושש לעלות במדרגות הנעות. עובד מהחנות טוען שאין ברירה וכי אין מעליות באזור הזה.

"זה לא יכול להיות שאין כאן מעליות!" מקלו של יוסקה נקש במחאה על הגרניט-פורצלן. "איך אתם מעלים את כל הרהיטים שלכם אל אולמות התצוגה, אם לא דרך מעליות?! מוכרחה להיות כאן בסביבה מעלית משא!".

העובד העביר משקלו מרגל לרגל. "אולי", הוא לא שלל את השערתו של יוסקה, "אבל מעליות משא לא מיועדות עבור הלקוחות".

"אני ארון!" הצהיר יוסקה בגב זקוף.

מצחו של העומד מולנו התקמט באופן מעורר דאגה. "סליחה?"

"כן, תחשוב שאני ארון, ואז הכול יהיה בסדר!"

גיחוך פרץ מפיו של האיש בעל החולצה הכתומה. אלף גוונים יש לו לגיחוך, מהערצה עיוורת ועד לזלזול תהומי. הגיחוך הנוכחי היה שייך לצד השני של הסקאלה. בוז חוצה גבולות.

הוא הביט בשנינו, כאילו בוחן שני חפצים של אלטע זאכן. מי צריך אותם בכלל. שילכו. השלב הבא היה הסבת גב שחצנית שהותירה את שנינו לבד, מתחת למדרגות.

רוקי נבלע בקושי בגרוני, לבי התכווץ ונמעך. חולשה פשטה באיבריי, נכנעת לעלבון.

"מה קרה לך, חנהלה?" חצה קולו של יוסקה את מסך פגיעותי. "מה אכפת לך ממנו? איזה רן או דן שלא יודע דבר וחצי על החיים. אל תתני לתגובה שלו להיכנס אלייך, פשוט תתנגדי לה עם קורטוב של בטחון עצמי, זה מה שאני אומר".

משכתי באפי, נתקלת במסכה המציקה. "כן, אתה צודק. אבל זה בדיוק מה שהיה קורה לי עם פנינה, בכל פעם מחדש. ובאמת הייתה חנות אחת שמצאנו בה מעלית עובדים והתגנבנו אליה בזהירות... זה מה שנעשה עכשיו, יוסקה! נחפש מעלית משא על אפם ועל חמתם!"

"על מה את מדברת?" הזדעזע יוסקה רק מעצם העלאת הרעיון המופרך, תוך כדי שהוא עושה את צעדיו חזרה אל עבר המדרגות הנעות. "אני לא מתכוון לעשות שום שטות כמו שהיית עושה עם החברה שלך! אני בן אדם מכובד ושומר חוק. אין ברירה, נתמודד עם הגזרה והקדוש ברוך הוא ירחם".

הניתור הקל אל עבר המדרגה הראשונה, לווה בלא מעט דפיקות לב מואצות של שנינו.

בסוף זה קרה – העפלנו למרומי הקומה השנייה, כשיוסקה נדהם לגלות עד כמה מבעית הוא הפחד, הרבה יותר מן הגורם לו.

אבל אני כבר עם פנינה.

אם ישנו מאפיין אחד זהה לכל האנשים הזקנים בעולם, זהו הגעגוע אל המתים. געגוע שעשוי להטריף את הדעת, להעביר בך כאב חד וחריף שאין לו מרפא. געגוע המלווה במבט מצועף, המסגיר כי המתגעגע נמצא כעת במקום רחוק מאוד, הקשור בעולם אחר.

ככל שאתה מתבגר, כך מתרחב ומתמלא המעגל בעוד ועוד אנשים היקרים לליבך שהיו ושאינם: אבא, אמא, אח או אחות, חברים ומכרים, רב השכונה, אשתו ובנותיו, וסתם דמויות שהיו חלק מפסיפס חייך ובתהליך איטי נשמטות ממנו. החללים מתרבים, מחסירים חלקים ביופייה של התמונה.

תמיד ידעתי כי ישנו גן עדן, יהודיה מאמינה אני. אך להרגיש זאת בחוש – בכך זיכתה אותי פנינה.

הכרתי אותה לפני שנים רבות, כשחיפשתי להתנדב במשהו מועיל והלכתי לחלק מנות מזון בבתי חולים. שם פגשתי אותה, אישה בעלת מבט חם כאש ופנים עדינות מבע.

הגידול בראשה עשה שמות בגופה. באכזריות חסרת מעצורים הוא שיתק בו איבר אחר איבר. היינו מדברות, היינו בוכות, מחזיקות יד, מניחות ראש האחת על כתפה של רעותה.

נפשי נקשרה בנפשה.

בחודשים הראשונים להיכרותנו עדיין יכלה פנינה לדבר. קבענו מפגש שבועי בו השתדלתי לצאת איתה למקומות נחמדים שאולי יצליחו להשכיח ממנה ולו במעט, את סיבלה.

לא פעם נתקלנו במדרגות - האויבות המושבעות של אלה המתניידים באמצעות כסא גלגלים או בכל אביזר עזר אחר. התסכול גאה בי באותן הזדמנויות, נפגע עבור אנשים שנגזל מהם כל כך הרבה לא בגלל נכותם, אלא משום אטימותו וחוסר רגישותו של הממסד.

בפעם ההיא, בה עלינו בהיחבא במעלית המשא, כבר ניטל מפנינה כוח הדיבור. אבל היא קרצה לי. ראיתי שהיא שמחה...

מאוחר יותר התדרדר מצבה. הגעתי לבקר אותה לעתים תכופות יותר, רואה אותה שוכבת במיטה בעיניים עצומות ורק החזה שעלה וירד תכופות, סימן שעוד נשמתה באפה. לא רציתי לקבל את הסוף שהלך והתקרב, אך יום אחד לא הייתי מסוגלת יותר ופניתי אל אחת האחיות שבמחלקה. אורנית קראו לה, לא אשכח.

"מה קורה לפנינה?" שאלתי בהיסוס. "אני לא יודעת להסביר... משהו קורה לה..."

אורנית הנהנה בראשה. "עכשיו פנינה היא כמו פרפר שנמצא בתוך גולם. שעתו של הפרפר קרובה, הוא ממתין לעוף... עוד מעט הוא יצליח לבקוע, יפרוש את כנפיו ויצא לחופשי. זה יקרה בקרוב".

חיבבתי את אורנית, אך תמהתי כיצד היא מתארת את המוות בצורה כה סוריאליסטית.

השתוממתי לגלות כי ברגע האמת, היא צדקה עד למאוד. רגעי הפרידה האחרונים של הנשמה מן החומר היו קשים מנשוא, אך מיד לאחריהם, כמו השתנו פניה של פנינה.

שלווה נחה עליהם. רוגע נצחי. שלמות שאין בה מתום. ניגוד גמור לייסורים שאך לפני דקות אחדות עוד היו מנת חלקה.
ראיתי בברור שכעת טוב לה.

הבנתי שהנה, פנינה שהכרתי עפה לה, וכל שנותר בחדר הוא רק הקליפה החיצונית הטפלה לה, שנצרה אותה בנאמנות משך חמישים שנה.

תם המסע.


לתגובות: leedhorachel@gmail.com


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.