1 דקות קריאה
30 May
30May

תקציר: יוסקה וחנה ב'דיזיין', קונים מתנות עבור ילדיהם. הם פוגשים זוג מבוגר, ממנו מתברר להם שקיימות מעליות, רק בקצה השני של החנות, והגישה אליהן היא מהחניון התת קרקעי. יוסקה כועס על העובד שפגשו שלא יידע אותם על כך. חושבת שאם היה יודע על פנחס יעקב שוורצברגר, היה מתנהג אליהם אחרת...

אני לא צדיקה כמו יוסקה. קשה לי לפעמים עם העובדה שאנחנו מסתירים מידע מאנשים. מידע שהוא כה משמעותי בחיינו ועל הדרך גם יכול היה לספק לנו מעט מעמד וכבוד...

בגילי הפסקתי להתייפייף, לחפות על רגשותיי ומחשבותיי גם אם הם אינם פוטוגניים כמו ביתם המעוצב של עקיבא ומימי.

כשיוסקה הלך לרב גוטמן באותו יום שנודע לנו על הקרקע שהפכה לזהב, ישבתי בסלון על הספה ודמיינתי את הבית החדש שנבנה.

בעיני רוחי ראיתי וילה בעלת שלושה מפלסים עם חצר מטופחת ושופעת ירק ובריכה עגולה כחלחלה. עצמתי את עפעפיי והרגשתי כאילו אני כבר שם, על שפת הבריכה, ישובה על כסא נוח, אוחזת בידי שייק פירות העונה כששתי משרתות עומדות משני צידי ומנופפות עלי עם נוצות בת יענה מלאות רושם.

כשיוסקה חזר בפנים מאירות כאילו מישהו הרכיב עליהן נורה של מאתיים וואט, היה ברור לי שהזמנת שירותיו של אדריכל ומעצב פנים הינה עניין של ימים.

הנורה של יוסקה לא כבתה כשדיבר. להיפך, היא הוסיפה להגדיל את אורה על אף שלא כל כך הבנתי את הסיבה.

"אבל למה אנחנו צריכים להמשיך לגור בבית הקטן הזה אם יהיו לנו מיליונים בחשבון?" זעמתי, "אין לי בעיה להפריש כסף לצדקה, והרבה, רק שלא הבנתי את הסיבה לשמור על השינוי שעובר עלינו בסוד. עשינו משהו רע? גנבנו? שדדנו? למה להסתתר כאילו אנחנו לא בסדר?!"

יוסקה לא התרגש מהתקפת העצבים. הוא הלך למלא לי קנקן מים – מן מנהג משונה שנפוץ בין קהילות תבל להגיש לאדם המום כוס משקה כאילו יש קשר בין השתיה למצבו הנפשי.

"זה מה שהרב אמר", קולו היה רגוע באופן מפתיע ושונה מן המצופה, "אנחנו הולכים על פי דעת תורה ואם כך הוא הורה, סימן שזהו הדבר הטוב עבורנו".

"תראי מה זה", נד ראשו לעומתי יומיים לאחר מכן, כשלא הפסקתי לבכות, "תראי איך כסף הורס בן אדם. עד היוודע לנו דבר זכייתנו היית מאושרת. אפילו כששמענו על היעלמותו של כוכבי לא נשברת כך. ועכשיו, כשיש לנו אפשרות לחתן את הילדים בכבוד, לרכוש להם דירות, לתמוך בהם ובילדיהם שיבואו בעזרת השם, ולתרום ביד רחבה, פתאום את בוכה. אולי אלך לרב גוטמן", הוא התנער ממקומו, "אשאל אותו אם עדיף להחזיר את הכסף להורים שלי. לא מתחשק לי לחיות עם אישה שסובלת מדיכאון בגלל עודף כסף".

לא ידעתי אם מדובר במניפולציה זולה או שיוסקה באמת מתחרט על הכל. ניסיתי לאסוף את עצמי ולהתמקד בדברים שחשובים באמת. זה ארך זמן ויוסקה היה סבלן. בסופו של דבר השלמתי, למדתי להעריך ולהאמין. רק לפעמים מגיח פנחס יעקב שוורצברגר אל חיי, מהתל בי, לועג על תמימותי. לוחץ שוב על הכפתורים הנכונים, מכריח אותי להזדקף שוב ולהמשיך הלאה.

"מה קונים לעקיבא ולמימי?" הסתובב יוסקה לכיווני לאחר שסיימנו להקיף את תצוגת המטבחים.

עיינתי בפתק. "כתבתי ארון הזזה. אני יודעת שהם צריכים, רק שלא בטוח שזה יהיה חכם לקנות להם בלי ידיעתם. למימי יש טעם מוקפד מאוד וחבל שהיא לא תאהב את המתנה".

"אני חושב שבאופן כללי אין לך חשק לקנות להם משהו..." הגיח לעומתי גל שובב מתוך עיניו.

"כן..." הסכמתי אתו, "קשה לי עם הנטייה המרגיזה שלהם לנסות להוכיח לכל העולם ובמיוחד לנו, שהם מצליחים להסתדר לבד ולא צריכים אף אחד".

"וזאת טיפשות", המשיך אותי יוסקה, כשהוא פותח מגירה נטולת ידית, בוחן אותה וסוגר אחריו. היא נסוגה לאחור באטיות, נטרקה בשקט, "כי אנחנו באמת יכולים לעזור להם".

"הורים לא נוקמים, לא נוטרים, מנסים לשכוח נטיות מן הסוג הזה", פסקתי, "נקנה להם ארון הזזה ונוסיף כמה קופסאות אחסון נחמדות. אני חושבת שהגענו אל מתחם הארונות ופתרונות האחסון".

סיבוב קצר לאורך התצוגה וארון הזזה בגוון עץ טבעי לכד את מבטי. התקרבתי אליו ופתחתי אותו. נורות לד קטנות האירו את תכולתו והקסימו אותי.

"תראה את הארון הזה", קראתי ליוסקה, שהיה עסוק בבדיקת מיני צירים, "יוסקה, בוא רגע לכאן, מצאתי ארון מקסים עם תאורה פנימית שנדלקת עם הפתיחה. חציו מחולק למדפים רחבים וחציו מותאם לתלייה. והוא עמוק, תראה – אפשר להיכנס פנימה!"

ולפני שיוסקה הספיק להגיב פתחתי את הדלת, נכנסתי אל אזור התלייה וסגרתי אותה אחריי.

לתגובות:leedhorachel@gmail.com




הקישור במודעה חסום לך? שלחי מייל ל: frumi@zlaty.co.il


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.