1 דקות קריאה
21 Jun
21Jun

תקציר: יוסקה וחנה ב'דיזיין', קונים מתנות עבור ילדיהם. חנה חושבת על התהליך שעברה כאשר השתנה מצבם הכלכלי והרב הורה להמשיך בשיגרת החיים השוטפת ולא לערוך שינויים דרסטיים. חנה התקשתה לקבל זאת. כעת בחנות היא מוצאת ארון הזזה עבור עקיבא ומימי והיא נכנסת לתוכו.


"גברת, מה את עושה שם?!" נשמעה צווחה מוזרה מעבר לדלת. לפני שהספקתי למצוא דרך לפתוח אותה מבפנים, היא הספיקה לעבור במהירות על מסילתה, והר של תלתלי ברגים שחורים כמעט התנגש בי.

מצח שחום, מסכה שחורה של שודדי ים מושחתים, חולצה כתומה של 'דיזיין פוראבר'. "גברת, מה את נכנסת לתוך ארונות? צאי מפה מיד!"

"בסדר, בסדר יקירתי", ניסיתי להרגיע את הרוחות שנשבו מתוך הברגים. הרמתי רגל בזהירות מעל המסילה, הרמתי את השנייה, יצאתי בשלום מהארון. אורות הלד כבו אוטומטית.

"את רוצה להסביר לי מה זה היה?!" אני שומעת את נשימותיה פולטות הבל. מזל שהיא עם מסכה, אחרת הייתי זוכה למפיץ חום טבעי בעל ניחוח.

מזווית העין ראיתי את יוסקה, ממשיך לבדוק צירים ביתר דקדקנות כאילו אין ביננו כל קשר.

הידקתי את תיק העור אל כתפי. "בסך הכל רציתי לבדוק את הארון".

"גברת", המשיכה העובדת לצווח ככרוכית, "אסור להיכנס לארונות, ברור?"

"ברור מאוד...יסמינה", הגיתי את השם שהיה רשום על התג שהוצמד לחולצתה, "ומוטב שתתנצלי מהר על הצעקות שלך, לפני שאלך להגיש תלונה לבוס שאחראי עלייך בגין השפלת לקוחה".

מסתבר שזו הייתה טעות להגיד ב"מוטב, ו"בגין". שנים אני טוענת שצריך לקחת את כל העובדים בפוטנציה לקורס מקדים באולפן כדי להעשיר את אוצר המילים שלהם טרם יציאתם לשוק העבודה.

נראה שהיה עלי לנקוב במילה אחת בלבד וזה כבר היה מספיק. שמעה העובדת את המילה "בוס", והבינה מיד למה התכוונתי.

"את יכולה ללכת לבוס שלי", ברגי תלתליה נעו כמו סופה רעה בים, "תגידי לו שנכנסת לתוך ארון".

"אני אגיד לבוס שלך מה שאני רוצה!" הרמתי עליה את קולי.

מכחיש העובדות לא עמד במתרחש. "חנה..." הסתננה קריאתו מבין שפתיו הקפוצות, "תעזבי אותה".

לא הייתי בטוחה במאת האחוזים שזה מה שהוא אמר, מפני שעדיין היינו במרחק של כמה מטרים זה מזו - ושמיעתי, כידוע לכל, איננה כשהייתה.

עזבתי את יסמינה. חזרתי ליוסקה.

"אני רואה שבאמת התגעגעת לקניות". הובעה הזדהותו באמפתיה מסוג גברי.

"האמת היא שכן", הודיתי בלי למצמץ. "זהו צורך בסיסי של כל אישה. אני מציעה להזמין את הארון לעקיבא ולמימי, ולהגיד להם שיבדקו בקטלוג של 'דיזיין פוראבר' אם הם אוהבים את העיצוב. במידה והם, זאת אומרת, מימי, לא ירצו, תישאר להם זכות הקנייה הכספית". סיכמתי את העניין לשמו התכנסנו באולם תצוגה זה. אין צורך להזכיר שוב את יסמינה, כשנסיים את הקנייה אחליט אם לוותר לה על הסצנה עם הבוס.

"עכשיו חדווה", הכריז יוסקה, "מה חשבת לקנות לה?"

"אהמ..." עיינתי בפתק בספקנות, "כתבתי משהו, אבל אני לא יודעת..."

"מה הבעיה?" הוא התקרב לכיווני ופזל אל הדף. "אה... אני מבין. ציוד לקליניקה. רעיון טוב. למה את מסתפקת?"

"כי..." כחכחתי בגרוני, "כי מצד אחד אני יודעת שזה מה שישמח אותה. היא כמה פעמים אמרה לי שהיא חולמת על כוננית יפה שתוכל להניח עליה ספרים מזדמנים, עציצים או כיבוד. אבל אתה יודע מה שנינו חושבים על העיסוק הזה שלה. שנינו לא מי יודע מה מאמינים בו. אני בכלל הייתי מעדיפה לקנות לה תנור חלבי חדש".

מקל ההליכה של יוסקה נשמט מידו ונפל על הארץ בקול נקישה רמה. התכופפתי ונטלתי אותו חזרה.

"באמת, חנהלה, מה היא תעשה עם תנור חלבי? אפילו עוגות לשבת היא בדרך כלל קונה. ועוגת שמנת לחג השבועות את בכל מקרה תכיני לה. נקנה לה כוננית. משהו פסיכולוגי מושקע, העיקר שתהיה שמחה".

בחרנו כוננית לבנה בסטייל נקי לחדווה, הוספנו שלושה מדפים תואמים, עציץ מלאכותי ירקרק ופוף סגלגל עבור הלקוחות. מגיע להן, הן הרי מפרנסות את בתי!

כעת נשארנו עם מתנה לאלישבע: מיטת קומותיים חדשה עבור חדר הילדים.

"מסכנה, גדלה עם הורים זקנים". פלטתי והעברתי לו חזרה את המקל.

"היא גדלה עם ההורים שהכי מתאימים לה", הוא קבל עלי, "והפינוקים שהיא והילדים שלה מקבלים, יכולים להספיק גם לעשרים נפשות".

"נו, וזה עדיין לא עזר לנו עם רבקי הבכורה שלה. איך היא ככה הסתירה ממני את מה שקורה איתה? אין לי מושג מה המצב כעת. אולי העיפו אותה מהסמינר? בסוף אני עוד אשמע שהיא נמצאת במוסד הזה של צילה..."

"השם ישמור", התחלחל יוסקה. "היא ילדה טובה. היא תצא מזה. אולי נקנה לה משהו?"

"לא חושבת שבנות בגילה ובמצבה רוצות משהו שיש לחנות הזו להציע להן", עקיצה מרירה נשלחה ממני, "אולי מראה..."

בחרנו לרבקי מראה אופנתית, ובלתי נמנע היה שנמצא את עצמנו מזמינים גם כסא משרדי לפיני, נכדנו המתבגר בן העשרים ושמונה. בלי ששמנו לב מילאנו עגלה נוספת עם משחקים ובובות לילדים. הר של פרווה וקופסאות קרטון כיסה את שלוש עגלות הקנייה שלנו, גם אוהל הקרקס שהייתי מוכרחה לקנות להדס של עקיבא.

איפה הילדים שיעזרו לנו להשתלט על הכל?!

הבטתי בשעון. השעה הייתה תשע ורבע בערב. בשעה זו אנו נוהגים לפרוש אל מנוחת הלילה. בעוד כשלושת רבעי שעה החנות נסגרת ואנו מוכרחים ללכת אל אזור הקופות.

אבל ליוסקה הייתה תוכנית אחרת לגמרי.

"יופי, חנהלה", הוא ספק כפיים בשביעות רצון, "סיימנו עם הילדים – עכשיו הגיע תורנו".



לתגובות: leedhorachel@gmail.com 



המתבגרת שלך קפואה ומרוחקת?

הכנת אותה כבר לגיל ההתבגרות?

תוהה איך לעשות את זה?

כן, יש קשר!

מלכה דיאמנט מובילה מודעות נשית בגישה יהודית -  

עם מדריך שיעשה לך סדר ויתן לך כלים ביד

להורדת המדריך לחצי כאן

חסום לך? שלחי מייל ל: md0583232338@gmail.com 


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.