1 דקות קריאה
04 Jul
04Jul

תקציר: יוסקה וחנה ב'דיזיין', מסיימים לקנות מתנות עבור ילדיהם. המתנות חורגות גם אל דור הנכדים. השעה היא תשע ורבע בערב, יוסקה וחנה צריכים להזדרז ללכת אל עבר הקופות עם שלוש העגלות המלאות שלהם... ליוסקה ישנו תכנון אחר: הוא מודיע לחנהלה שכעת הגיע תורם לקנות משהו לעצמם.

ניסיתי לומר ליוסקה שאין לנו זמן, עלינו להזדרז לעבור אל שלב התשלום. בהתחשב במיקומן של הקופות בקצה השני של החנות ובתור הארוך שבוודאי קיים בהן, קניות נוספות אינן באות בחשבון כרגע.

"זה יהיה קצר", הוא הבטיח, כמו ילד שמתחנן לסיבוב אחרון בקרוסלת קופים חשמלית.

תצוגת חדרי השינה קיבלה את פנינו בשורות סדורות של מיטות המורכבות ממזרנים משובחים ומוצעות במצעים נעימים לעין.

"מזרנים!" מחא יוסקה כף, "אנחנו צריכים מזרנים חדשים!"

"יוסקה..." התחננתי, מצביעה על מחוגי השעון המתעלמים מאיתנו במופגן, "באמת תודה על המחווה, אבל נראה לי שאין לנו ברירה. נשמור את הקנייה הזו להזדמנות אחרת".

"זה יקח שתי דקות", המשיך יוסקה בשלו, "סליחה, מישהו יכול לבוא לעזור לנו?" הוא הכריז בקול רם. עובד חרוץ התקדם לכיווננו. 

יש בי תקווה שהוא יהיה אדיב ויעיל יותר מרן או דן ומיסמינה העצבנית.

יוסקה הציג את עצמו בפניו: "שמי יוסף מרכוס, וזו אשתי חנה. נעים להכיר, נשואים כמעט שישים שנה".

"וואו, יפה מאוד!" שיתף העובד פעולה.

"כן, באמת יפה", הסכים איתו יוסקה והתעלם מקוצר הרוח שניגנו תווי פניי, "רציתי להתייעץ איתך לגבי מזרנים איכותיים לחדר שינה. מה שמך?"

"שמי גלעד, ואני מוכן לעזור לך בשמחה", נענה העובד ברצון, "אני רק רוצה לעדכן אותך שאין לך זמן רב להחליט, כי החנות עומדת להיסגר בקרוב".

כעת פותח גלעד בהרצאה משעממת על אודות קפיצים, בועות ונפח מזרן. לא נעים לי להיות משביתת השמחות, אבל האמת היא שאין לנו אפילו דקה אחת מיותרת. ואולי, אולי לא נעים להודות בכך, אך אני לא מצליחה לעמוד יותר על הרגליים.

כאבים מקרינים באזור הגב התחתון מתחילים להשמיע את קולם חרש, מאיימים להציף אותי בגלים שוצפים אם לא אקשיב לגופי ואניח לו לנוח.

ככלות הכל, אנו מסתובבים כאן כבר כמה שעות טובות.

אני מוצאת שולחן כתום, עליו מונחת חוברת קטלוג עבה במיוחד. פתחתי אותה והחילותי לעלעל בין דפיה, כשברקע נשמע קולם של יוסקה ושל גלעד לסירוגין.

בעוד אני בוחנת בעניין סוגי וילונות, אני שומעת את השניים מסתובבים באולם התצוגה, עד שלבסוף יוסקה מחליט לנסות את אחד המזרנים.

"נוח!" הדהד טון הבאס שלו ברחבי האולם.

"זה לא מספיק לשבת אדוני", תיווך לו העובד המסור, "תשכב, תתרווח כמו שצריך, תנוח לכמה דקות, תחווה את המזרן עד הסוף. לא בכל יום קונים מזרן חדש".

לא התאפקתי להסתובב לאחור. יוסקה היה שרוע בעונג על מיטה ורודה פרחונית. לא ראיתי את פניו, אלא רק את קצה רגליו ונעליו המצוחצחות. שייהנה.

שקט משתרר לזמן ארוך, אז נשמע שוב קולו של גלעד: "מה אומר? נוח?"

"נוח מאוד! מאוד נוח!"

"יופי, אז... תקום ונסכם את הפרטים?"

"כן. בעוד כמה דקות. נעים לי כאן, ואתה יודע – זאת קצת פרוצדורה לאדם בגילי לקום מהמיטה..."

סגרתי את הקטלוג. נשארתי לשבת מול השולחן הכתום.

"יוסקה", שחררתי קריאה אל האולם הריק, "אנחנו צריכים ללכת".

"בסדר חנהלה, נלך. בלי לחץ. את לא יודעת כמה שהמזרן הזה נוח!"

גלעד לא נמצא בסביבה, כנראה התייאש והלך. אני מקווה שהוא יחזור בקרוב, כדי לגרד את יוסקה מתוך מצע הפרחים הוורדרדים שהוא נח עליהם.

משהו לא טוב קורה לי. שמא מדייק יותר לומר - אין מדובר במשהו לא טוב, כמו במשהו שלא מתאים לעכשיו.

אני נרדמת. עפעפיי נעצמים לאיטם וראשי צונח על מתחת לקו הכתפיים שלי. אני מנערת את עצמי בבהלה, מנסה לאסוף שאריות של כוחות אחרונים וממלמלת: "יוסקה, יוסקה".

אין תשובה.

בלית ברירה קמתי מהכסא וצעדתי לכיוון המיטה שיוסקה מתנסה עליה. "יוסקה, אנחנו צריכים ללכת".

מצאתי אותו כך: שכוב על צידו, עיניו חתומות, מצחו הקמוט כאילו עבר החלקה קלה סביב הצלקת הטרייה, חוט המסכה משתלשל מאוזנו. הקסקט האפור שלו שמוט בסמוך לו והוא נושם נשימות ארוכות ועמוקות.

נרדם.


לתגובות: leedhorachel@gmail.com.


חסום לך? שלחי מייל ל: zlaty.rosenthal.office@gmail.com


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.