פרק 3: גבר מבשל


1 דקות קריאה
06 Jun
06Jun

תקציר: יוסקה וחנה, נמצאים במה שהם קוראים לו "מעצר בית" מזה חמישה חודשים.
חנה שמה לב כי יוסקה מדוכדך ומחליטה שאין מנוס מיציאה מן הבית. יוסקה אומר שמסוכן לצאת וילדיהם לא יתנו להם לעשות זאת. חנה קובעת כי עליהם לברוח... יוסקה לא משתף פעולה.



"איך נברח?" שאל יוסקה בנימה משועשעת אחרי שהזכרתי שוב את הנושא במהלך ארוחת הערב. זו הייתה ארוחה טובה, שכללה סלט ירקות ענק ועשיר, חתוך בסימטריות מוגזמת לריבועים מיניאטוריים שיוסקה הכין בכבודו ובעצמו. הדבר היחיד שנותר לי לעשות היה להדליק את המצנם, שהזהיב כמה פרוסות למרקם פריך ולצרף גבינה לבנה וקוטג' למריחה.

"מה זאת אומרת?" לא הבנתי את השאלה, "ניקח את תרמילנו על כתפנו ומקלנו בידנו, נפתח את הדלת ונצא!"

כתפיו של יוסקה רטטו מצחוק והקמטים שבמצחו העמיקו עוד. הוא ערם תלולית סלט צבעוני וערב לחיך אל צלחתו. "אני לא מאמין שהמורה הקפדנית של שיעורי מולדת, מדברת כמו שהיא מדברת".

"המורה הקפדנית רואה את בעלה ולבה נחמץ".

"בעלה של המורה מרגיש בסדר גמור", הבהיר יוסקה ומחה את שפתיו במפית ניר פרחונית. "מה את דואגת? את רואה, אפילו הכנתי לך ארוחת ערב".

לאחרונה יוסקה גילה את המטבח באמצעות ספר המתכונים שלי, ששידרגתי בערב פסח כשעוד לא חלמתי בחלומותיי הגרועים, מה מצפה לנו אחרי החג.

היה ברור לי מעל לכל ספק שבאיסרו חג אנו שוכחים מהעטלף החולני שהפיץ בגלובוס מחלה משונה ושבים לחיינו האזרחיים.

אך המצב רק החמיר ומשנודע כי הסגר ממשיך במלוא עוזו, הייתי כה נסערת עד כי לא הצלחתי לתפקד במשך כמה ימים.

יוסקה ניסה לעודד את רוחי בדרכים שונות שנחלו כשלון חרוץ. לבסוף הוא ניגש אלי עם ספר המתכונים, כשהוא פתוח באחד העמודים האחרונים. "מה את אומרת, קשה להכין עוגה כושית?"

זו הייתה הבדיחה המוצלחת ביותר מתוך מבחר בדיחות הקרש ששמעתי ממנו בזמן האחרון. מה לרואה חשבון ותיק ומנוסה שכל ימיו עסק במספרים ובחוקים לערבול רכיבים בקערה? דמיינתי אותו משליך חומרים אל תוך המיקסר ומפעיל אותו במלוא העוצמה, מה שגורם לענן פורח לרחף אל על ולהקיף אותו בכבוד. צחקתי צחוק מר וביקשתי ממנו שישאר שפוי. יהיה זה קשה בתנאים הנוכחיים לסעוד בעל בלתי מאוזן. כבדרך אגב הוספתי שלא ראוי לכנות עוגת שוקולד בשם "עוגה כושית". בימנו אנו, מדובר בכינוי מעליב וגזעני.

"אז מה אומרים כשרוצים להגיד כושי?" הקשה יוסקה בפני ילד.

"אפרו-אמריקאי". השבתי בחשיבות, ולנוכח מבטו הבנתי ששוב נפלתי בפח, כשהסקתי לתומי שהוא איננו יודע.

יוסקה לא התרגש מתגובתי הנחרצת. הוא צלצל לאלקנה וביקש ממנו להגיד לצילה, שכשהם הולכים למכולת בשבילנו, שירכשו בעבורנו אבקת סוכר, קקאו ותמצית וניל.
לא עברה מחצית השעה ונקישה נשמעה על הדלת ולאחריה מנוסה פרועה במדרגות. אלקנה הזהיר את הנכדים שלא ישארו ולו רגע קט שמא נושאים הם לא עלינו, את הנגיף הקטלני.

יוסקה אסף את המוצרים ואני נאספתי אל חדרי למען לא אואשם בתוצאות שבוא תבאנה. נכנסתי אל המיטה, הסרתי מעלי את מכשירי השמיעה, התכסיתי בשמיכה עד צוואר ועד מהרה שקעתי בשינה.

כשקמתי, המתינה לי על השולחן תבנית עגולה ובה עוגת שוקולד עטורה בקרם מבריק מעלה ניחוח ערב. המטבח היה נקי, למעט טביעות אצבע דביקות בצדי הברז החלבי.

"אני לא מאמינה!" קראתי מרוגשת. "אתה אפית את זה?"

"אכן כן". הודה יוסקה בחטאו והסיר מעליו את סינרי המקומח. הוא נראה מותש אך מרוצה. "זוהי עוגה אפרו-אמריקאית". הוא הצהיר בחגיגיות מלאת רושם.

טעימה מהעוגה גרמה לי לקריאת ההתפעלות בסגנון של נכדותיי הנערות. "זה מעולה! אני לא מאמינה יוסקה, צריך לרשום אותך בגינס! מי שמע על גבר שמעז להיכנס למטבח לראשונה בגיל שמונים ושתיים ומצליח?!"

יוסקה חייך בענווה, הרכין את ראשו וקיבל את שבחיי וברכותיי בחפץ לב ומיני אז החל לעבור עמוד אחרי עמוד ולנסות את מזלו.

לא תמיד הצליח לו, לא תמיד המטבח חזר להיות נקי כמו שאני רגילה ותמיד הוא עבד לאט באופן שלא יכולתי לשאת. אבל זו הייתה תעסוקה יעילה נוספת, בימים הארוכים שלא נגמרו.

הדכדכוך האחרון של יוסקה התבטא בנסיגה בתחום הביצועי וגם במטבח. סלט הירקות שחתך, הורה על שיפור במצב רוחו הודות לעצם העלאת הרעיון המהפכני שלי לבריחה מן הבית.

"נו..." דחקתי בו. "מקדמים בריחה?"

יוסקה קם ממקומו ליטול מים אחרונים. "את אישה טובה, חנהלה", הוא אמר. רחץ ידיו. "וגם מצחיקה. אבל אנחנו לא יכולים לצאת החוצה. זאת הבריאות שלנו, החיים. צריך להתאזר בסבלנות. חברות התרופות עובדות על חיסון, תחזיקי מעמד - אנחנו קרובים לסוף".

הוא התישב אל מול השולחן, פתח ברכון והחל לברך ברכת המזון.

לא התייאשתי. אם יוסקה מכנה אותי 'חנהלה', סימן שהראש שלו עובד בכיוון הנכון.


לתגובות: leedhorachel2010@gmail.com

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.