1 דקות קריאה
17 Jul
17Jul

תקציר: יוסקה וחנה ב'דיזיין', מוכרחים להזדרז לכיוון הקופות כיוון שהחנות עומדת להיסגר בקרוב. יוסקה רוצה להפתיע את חנה במזרנים חדשים לחדר השינה, ואילו היא לחוצה ומתוחה שלא יספיקו מחמת הזמן הקצר. היא אינה מעורבת בקנייה. יוסקה מתייעץ עם עובד לגבי מזרן, עד שהוא מחליט לנסות את אחת המיטות. חנה עייפה ומותשת. יוסקה נרדם על המיטה באולם התצוגה.

הפנדה שמתנוססת בהדפס השמיכה שמולי מכל כיוון אפשרי בין סבך קני במבוק בשרניים למראה, כאילו לועגת לי.

אנחנו צריכים ללכת, לרוץ, לצאת מהמקום הזה. השעה רבע לעשר ויוסקה פשוט החליט להירדם לו!

הפאניקה מסלקת ממני את אבק העייפות שדבק בי מקודם. זה לא יכול להיות שזה קורה לי!

"יוסקה", צעקתי, "יוסקה, קום מיד! החנות נסגרת!"

דַבֵּר אל דובי פנדה. דַבֵּר אל במבוק. דמיין שהם שומעים אותך. דַבֵּר שוב, הרי אין דבר העומד בפני הרצון - כך טוענת בתי המאמנת האישית בדבקות. רק צריך להאמין ביכולות, וזה מוכרח לעבוד.

והנה יסמינה, בנוסף לכל הצרות. "גברת, אנחנו סוגרים".

"בסדר, אני יודעת", קצה שיער מאפיר קפץ מפאתי אל לחיי הבוערות. הסטתי אותו באלגנטיות מזויפת והשתדלתי להישמע בשליטה, "רק ש... בעלי נרדם. אני מנסה להעיר אותו".

יסמינה פזלה אלי במבט מלא בוז ופלטה: "תזדרזו, אין זמן". תלתלי הברגים ליוו אותה בהתעקלות אולם התצוגה עד שנעלמה.

שקט השתרר. הסרתי מעלי את המסכה המציקה וסוף סוף הרגשתי אדם חופשי. תחבתי אותה אל התיק וניגשתי שוב אל יוסקה, שפניו השלוות העידו עליו כי הוא חולם כעת חלום מתוק במיוחד. "יוסקה, יוסקה, צריך לקום".

מאבטח בווסט שמנת שגדול עליו בשלוש מידות מתקרב לכיווננו. "גברת, החנות סגורה".

"אני יודעת", התנצלתי בבושה. לבי הלם בי. עוד פעימה כואבת ועוד אחת. מולי עומדות שלוש העגלות המלאות שלנו כשהן עולות על גדותיהן ומצפות ליחס. "סליחה, באמת לא נעים לי", המשכתי. רגליי רעדו מתשישות, מליחות מימית מילאה את עיניי, "אני לא יודעת מה לעשות. בעלי נרדם עמוק מאוד". הלחץ הוסיף ללבות את הלפידים שבלחיי, אשד דמעות איים לפרוץ ממני מחמת המבוכה.

"אדוני", המאבטח גהר אל עבר יוסקה הישן וטלטל בעדינות את כתפיו השמוטות. "אדוני, אתה צריך לקום. זאת חנות פה, לא בית מלון". דַבֵּר אל פנדה.

מכשיר הקשר שלו מתעורר לחיים. הוא מתרומם ממקומו ומיטיב בלחיצה קלה את האוזנייה. "איפה, בתצוגת התאורה? אני מגיע מיד. תעירי אותו", הוא זרק לעברי כשהתרחק, "כבר סגרנו".

היינו לבד באולם תצוגה – יוסקה הישן, ואני. מעדיפה גם להיות במצבו ובלבד שלא לספוג את הביזיונות הללו.

כשיוסקה יתעורר ויבין מה קרה לו, הוא לא יעז להוציא את אפו מן הבית למשך חמישה חודשים. אני יודעת שהוא לא יסלח לעצמו, הוא ירצה לדעת את כל הפרטים במלואם: מי היה, מי ראה, מה ניסו לעשות כדי להקיץ אותו מהשינה. מסתבר שהוא יגיד: "אבל למה לא עשיתם את... זה בוודאי היה מעיר אותי מיד!"

זה קורה לפעמים, ליוסקה, אחרי שהוא מתאמץ מאוד. הוא מתפרק על הספה בסלון ולא קם ממנה עד לבוקר כאילו היה פנדה שמילאה את כרסה בכמה טונות של במבוק טרי.

זה לא לכבודו להישאר לישון כאן, אין זה ראוי עבורו. אני בהחלט מוכנה להודות שהסיטואציה הזו אינה הולמת גם אותי.

שנינו אנשים מבוגרים ומכובדים, אנשי חוק וצדק המצייתים לכללים עד לסעיף האחרון שבהם. זה לא יתכן שיוסקה פשוט ישן כאן על המיטה הפרחונית בעוד מולנו ניצבות העגלות שלנו. וזה מלבד הרשימה הארוכה של הרהיטים שעלינו להסדיר את המשלוח שלהם.

כל כך שקט כאן, כאילו כולם כבר עזבו. אני מניחה שזוהי רק תחושה שלי בעקבות שמיעתי הלקויה.

זמן רב עבר מאז בכיתי בפעם האחרונה, אחוש ילדה קטנה אם אפרוץ כעת בבכי. מהרהרת בילדים, בתגובותיהם כאשר ישמעו מה קרה לנו בחנות.

פתאום אני חושבת לעצמי שהם בטח הספיקו לגלות שברחנו.

חושך מוחלט נופל עלי בהפתעה גמורה.



לתגובות: leedhorachel@gmail.com 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.