1 דקות קריאה
28 Jul
28Jul


תקציר: יוסקה נרדם באולם תצוגת המיטות. חנה אינה מצליחה להעיר אותו. החנות נסגרת. חנה מהרהרת בילדיה ומבינה שהם כנראה כבר יודעים שיוסקה והיא ברחו. חושך מוחלט נופל עליה בהפתעה.

העלטה סוגרת עלי. אני לא רואה כלום.

מישהו כיבה את השלטר הראשי, כפה תנומה על אולמות התצוגה אדירי הממדים. עמדתי נטועה על מקומי. 

"הלו!" צעקתי, "מישהו שומע אותי??? הלו!"

אבודה קראתי בשנית: "הלו! מישהו פה?!"

לא העזתי לזוז. העצמים הרבים שמילאו את האולם האפילו עלי. לגלגו לי על חוסר יכולתי להתמודד מולם.

רק לא לזוז בצורה שגויה, ליפול ולשבור את האגן. לאנשים בגילי אין את הפריבילגיה להיכשל ולהשתטח אפיים ארצה. לא תמיד הם יצליחו לקום.

קשה לי להסיק שכולם הלכו. אני צריכה להודיע לממונים שיוסקה ואני נשארנו מאחור בטעות.

לא שילמנו על הקנייה שלנו, צימר 'ירוק בטבע' ודאי דואגים מדוע לא הגענו, והילדים!

אני מדמיינת אותם מגלים שנעלמנו ומצלצלים בלי הפסקה אל הניידים של שנינו, שהשארנו בכוונה ברכב. אריאל ותקווה צלמון, שכננו המסורים שניאותו לעזור לנו להסוות את בריחתנו, גם הם מתקשרים ללא הפוגה.

פתאום מתעוררת בי המחשבה שתפילת המנחה של יוסקה בבית החולים לא הועילה בהרבה לעיכוב גילוי הטיול. הרי בתפילת ערבית הוא עדיין מחויב, וזו נערכת בסמיכות לתפילת המנחה.

יוסקה לא בא לתפילה. אלקנה, סביר להניח, ניסה לקרוא לו מהמרפסת, אך לא נענה. הוא דפק על דלתנו, אפילו ניסה לפתוח אותה בעזרת המפתח שיש לו. גילה שחמקנו. פצצה נפלה.

בזהירות צעדתי צעד אחר צעד אל המיטה שעמדה מולי. תאורת החרום הפיצה אור חיוור דק ונדמתה לחוט זוהר שהקיף את האולם הגדול סביב תקרתו. היא סייעה לי לטפס על המיטה ולהתיישב עליה, המומה וחסרת אונים.

המיטה מחופה באהיל חלומי שמזכיר לי הינומה של כלה. אין לי מושג אם זו פנדה שמתנוססת על מצעיה, מטוסי קרב אימתניים או סתם דוגמת פסים קלאסית.

החושך עבה כמו שיער של בת כפר. כמעט אפשר לקלוע ממנו צמה מכובדת ולקשור בקצותיה סרט סטן אדום.

בחסות הצמה שהלכה ותפסה את חלל אולם התצוגה, צפו ועלו ילדיי לנגד עיניי.

אני מתגעגעת אליהם. אני כל כך מתגעגעת אליהם. לאלקנה, לחדווה, לעקיבא ולמימי.

צילה, כלתי המדהימה, שבקושי מספיקה לדבר איתי כי היא טרודה מיום ועד ליל בלסלול שבילים בלבבות שסועים של נערות. 

מימי, כלתי האומנית האריסטוקרטית, שלא תמיד חמה אלי מספיק, אבל היא בהחלט משתדלת.

שבתאי, בעלה של חדווה, שעמד לימינה כשהחליטה לעשות את הסבת המקצוע וללמוד אימון אישי. הוא תמך בה לאורך כל התהליך בצורה שעוררה את התפעלותי.

אני מהרהרת באלישבע, בת הזקונים שלי, וביהושע, האברך שמפאר את משפחתנו. השתדלתי לפנק אותם לאורך כל השנים, מנסה לפצות אותם על הכוח שהלך ונטש אותי בתקופה שלאחר נישואיהם, ערב יציאתי לגמלאות.

עד הקורונה אלישבע נהגה לבוא אלי או לשלוח את הילדים פעם או פעמיים בשבוע. לפני שנה עוד עשינו בריכה בחצר של הבניין. הילדים השתכשכו במים הקרירים, ואני חתכתי פרוסות אבטיח ומלון. רבקי, הבכורה שלה, הגיעה מדי שבוע להפריש איתי חלה, ועכשיו אין לי מושג איפה היא מסתובבת.

אני רוצה להתקשר אליה עכשיו, בזה הרגע, להגיד לה שאני אוהבת אותה. לבכות לה שתחזור.

אני מתגעגעת לכל הנכדים והנינים האהובים שלי. אלה שנישאו, אלה שמתבגרים, אלה שחווים את ילדותם הקסומה ואלה שהם רק תינוקות בני יומם. רוצה לנשק אותם בכל לחי, למחוץ אותם בחיבוק סבתאי מנצח ולחוש את הנחת שעולה עד מעבר לגדות.

במקום זה אני פה, באולם תצוגה חשוך עד כדי צמה עבותה, מול יוסקה הרדום עמוקות.

וזהו הרגע שבו אני מתחילה להיזכר, ולהתגעגע לאנשים שלא ראיתי מזה שנים רבות:

לאבי, לאמי, אפילו לסבים ולסבתות שאף פעם לא הכרתי - כי הם נשארו שם, בגרמניה, ועלו השמיימה במלחמה, ואפילו קבר להתרפק עליו לא נשאר.

והנה הן, הדמעות, מציפות את עיניי וזולגות במורד לחיי הקמוטות, נספגות לאורך צמתו של הלילה ומעוררות בי זיכרונות ישנים.

לתגובות: leedhorachel@gmail.com



חסום לך? שלחי מייל ל: legadel@enativ.com


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.