פרק 4: העולם השתגע/ רחלי לביא


1 דקות קריאה
20 Jun
20Jun

מדי בוקר, כשהשמש עולה אך עדיין איננה קופחת, יושב יוסקה במרפסת על כסא נוח עם ריפוד שתפרה נועה בחוג אומניות ולומד דרך הטלפון שעה בחברותא עם אלקנה.

אלקנה הוא משגיח בישיבה קטנה ועליו גאוותנו. בכל פעם שיוסקה שואל אותי איך זכינו בבן צדיק כזה - אני מזכירה לו מה היה חשוב לו לאורך השנים. את שיעור 'הדף היומי' שלא פספס אף ערב, את השעות שהשקיע בלמידה עם אלקנה ועם עקיבא, ואת התגמולים הכספיים המפנקים להם זכו כשהצטיינו בלימוד.

החברותא עם אלקנה הינה תוכנית נוספת של הילדים ומטרתה לשמור אתנו על קשר ולמלא את זמננו. תחילה חישבתי להיפגע כשדמיינתי לעצמי את הטבלה המחולקת לריבועים ריבועים, בהם משובצים ילדיי ונכדיי, בהתאמה לתאריכים ולימים ומציגה תורנות מתמסרת לזוג מסכן, אך לאחר שעברתי את ההפתעה הראשונית, החלטתי לבחור ליהנות ולא להתעסק במה שמתרחש מאחורי הקלעים, שדרכם להיות פוטוגניים פחות מן ההופעה עצמה.

בבוקר הנוכחי יוסקה היה לקראת סיום שעת הלימוד. כבר ראיתי אותו קם מכסא הנוח על מנת להיכנס הביתה היות ומזג האוויר הפך לחם מן הרגיל, אלא שאז נשמע קריאה מן הרחוב: "מה שלומך רב יויסף?"

יוסקה הרכין ראשו למטה וראה את קלמן הורביץ, במגבעת ובחליפה אפורים, עומד עם ההליכון שלו כשלצידו ניצב פבל, המטפל הרוסי המגודל, המלווה אותו בשעות היום.

יוסקה סימן לו בידו שימתין קמעה ולאחר שנפרד מאלקנה, סגר את הטלפון והשעין את ידיו על המעקה הלבן. "טוב לראות אותך, קלמן! מה נשמע?"
הצטרפתי לעמוד לצד יוסקה במרפסת הקטנה, אולי אצליח לשמוע את שיחתם.

"מה יש לשמוע", משך קלמן בכתפיו בעודו אוחז בהליכון. "העולם השתגע".
"נו", הוא הציע, "אולי תרד למטה, נשב ונדבר על הספסל, במקום שאצעק לך מכאן כאחד הריקים?"

"על מה אתה מדבר, קלמן?" נזעק יוסקה. "אתה אומר לי שהעולם השתגע ואז מבקש ממני לרדת?! לא יצאתי מהבית כבר חמישה חודשים!"
קלמן הביט ביוסקה כאילו היה עטלף מוזר. "מה זאת אומרת לא יצאת?"
יוסקה העיף אלי מבט. "לא יצאתי".

קלמן התקדם אל עבר ספסל העץ והתיישב עליו באטיות. אחר הרים את עיניו למעלה ושאל תוך כדי שהוא מאהיל על עיניו בכף ידו: "אתה מספר לי את האמת, יוסף? איך זה יכול להיות? איך אתם מסתדרים?"

חיוך שיכול להתחרות עם קרני השמש, הפציע על פניו של בעלי. "הילדים שלנו. הם שומרים עלינו כאילו היינו יהלומים. שומע? כאילו – היינו - יהלומים. הם קונים, טורחים, מבשלים, מתקשרים, לומדים, מספרים, מתעניינים, מדווחים..."

קלמן לא התרשם. "ואם יש לכם איזו שמחה במשפוחה? ברית, או חתונה, או... יום הולדת?"

"אין על מה לדבר", פסק יוסקה בנחרצות, "הילדים שלנו רוצים אותנו בחיים ולא לוקחים שום סיכונים. הם יעשו כל מה שנבקש – העיקר שנשמור על עצמנו".

משהו בפניו של ידידנו הועם, כאילו ברחה החמה מן העולם והורידה לילה טרם זמנו. "אני מרחם עליך, יויסף", הועיל קלמן לומר לבסוף. "הילדים השתלטו עליך לגמרי. זה לא נורמלי לא לצאת מהבית כל כך הרבה זמן. תראה אותי, יוצא קצת לשוטט ברחובות, לנשום אוויר צח. לא יקרה לך שום דבר אם תרד למטה חבוש במסכה ותשב בספסל שממול.

ואל תגיד לי שגם הילדים שלך לא יוצאים מהבית. כולם יוצאים – רק אתה מוכרח להישאר בפנים. זה נורא, מה שהילדים עשו לך. חבל. שיהיה לך יום טוב", הוא מלמל מאוכזב והורה למטפל לעזור לו לקום.

עמדנו שנינו דוממים במרפסת. לחות של סוף קיץ רבצה על כתפינו השחים. יוסקה שתק, סקר את הרחוב. הוא לא היה ריק. אנשים הילכו בו, נשים וטף. נזהרים זה מזה, שומרים על הכללים וצועדים חופשי באין מפריע.

המתנתי ליוסקה שיגיב. עתים עלי להמתין מספר רגעים, אך אם רק אשאיל דקה או שתיים מסבלנותי, יעלו הרהוריו ויתבהרו.

חשתי שמלאכתי נעשתה על ידי אחרים, גם אם איני מחשיבה את עצמי לצדיקה גדולה. מילותיו של קלמן טלטלו את יוסקה. לא אתפלא אם הן גרמו לו לחשוב מחדש על הצעתי לברוח מבלי לשתף את הילדים.

"הוא מקנא", פסק יוסקה לבסוף. גל בעיניו התקצף ונשבר. "יש לו בן יחיד שגר בפלורידה והם משוחחים אחת לחודשיים שיחה קצרה ועניינית. והילדים שלנו לעומת זאת, בלי עין הרע. הייתי מאחל לכל אחד. בואי חנהלה, נכנס הביתה. חם מאוד עכשיו".

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.