פרק 5: מראת השושנים/ רחלי לביא


1 דקות קריאה
04 Jul
04Jul

תקציר: יוסף וחנה, לא יצאו מביתם מזה חמישה חודשים עקב הקורונה והנחיית ילדיהם הדאוגים.
חנה שמה לב כי יוסף מדוכדך ומחליטה שאין מנוס מיציאה מן הבית. יוסף אומר שמסוכן לצאת וילדיהם לא יתנו להם לעשות זאת. חנה קובעת כי עליהם לברוח... יוסף לא משתף פעולה. היא אינה מתייאשת ובטוחה שהוא יסכים לבסוף.


מול מראה עגולה, ממוסגרת בשושני בד ורדרדות, עמדה אישה והביטה בעצמה.
האישה ראתה קמטים. האישה ראתה גיל וזיקנה. האישה ראתה אישה.

זמן רב לקח לה להתחבר אל האישה שבמראה. לאהוב אותה, לקבל אותה, לראות בה יופי. ומשהצליחה לעשות זאת, הפסיקה האישה לאלתר את הביקורים אצל יפה.

יפה היא מומחית בטיפול בבעיות עור. נערות רבות מגיעות אל יפה, מראות לה את פצע הבגרות המכוער שנבט להן פתאום באמצע הלחי ומשוחחות אתה על דברים שהן לא היו פותחות עם המורה שלהן.

לנערות ישנה תפיסת עולם משונה, הסוברת שאישה שמדברת אתן על טיפוח, גם תבין לעומק כל דבר שקורה בנפשן ההומה ומבולבלת.

יפה בעיקר מקשיבה, נותנת להן ללהג ולהיפתח מבלי שהן שמות לב. אחר כך הן הולכות ומותירות אותה אפופת מחשבות ולעתים גם מלאת דאגה.

נהגתי ללכת ליפה בקביעות. להראות לה עוד קמט מכוער שצץ לי פתאום באמצע הלחי ולשוחח אתה על דברים שלא סיפרתי לאף אחת. היא הבינה לליבי.

לפני שנים אחדות הגעתי אל הקליניקה של יפה. לאחר שהטיפול הסתיים התיישבנו לכוס קפה על הכורסאות הצהובות החדשות שלה, שהזכירו שתי בננות גדולות. היה נעים.

הדלת נפתחה והן נכנסו - שתי נערות צעירות. אחת מהן באה להתאמת קרם פנים ואילו השנייה הצטרפה אליה על תקן התומכת. הנה ההוכחה לכך שלא רק מבוגרים חשים צורך לצאת מן הבית בעזרת ליווי.

הן הביטו בי ושאלו את יפה בקול: "מי זו, אמא שלך?"

"לא", חייכה יפה את חיוכה העדין, "זאת לקוחה ותיקה שלי".

השתיים החליפו קריצה ופרצו בצחוק חסר רסן.

פניה של יפה האדימו ממבוכה עד כי היא דמתה לכרוב כבוש. "חכינה בחדר", היא הורתה להן בשפתיים קפוצות והמשיכה לשבת לצדי בתנוחה מתוחה ועצבנית.

קמתי מהבננה. "אני אלך. כדאי שתתפני אליהן, שלא ייווצר עומס".
חזרתי הביתה עם דמעות בעיניים. זה הרגיש טיפשי להיעלב משתי נערות קלות דעת ובכל זאת לא יכולתי לשאול את עצמי, למה ישנם צעירים שחושבים שאנשים מבוגרים הם לא בני אדם.

בערב התקשרתי לשולה חברתי הטובה, וסיפרתי לה על התקרית בקליניקה.

"אני לא חושבת שהן צחקו מתוך מסקנה שאישה מבוגרת לא צריכה לטפח את עצמה", אמרה שולה בנימה חולמנית, "אבל אולי..." היא נעצרה, "אני לא בטוחה שאת תאהבי את מה שאני אומר..."

לא ויתרתי. "תאמרי".

"אני חושבת... שהן פשוט ציפו מאישה בגילך להשלים עם מה שהיא, את מבינה? רוב הנשים בעולם, מאז התקף החרדה שהן חוו עם חשיפת פצען הראשון, לא אוהבות את המראה שלהן. ומה שהן מנסות לעשות לאורך השנים הבאות הוא להפוך למשהו שהן לא. תגידי לי כמה נשים בעולם רגועות עם עצמן ושמחות בשלהן?"

"אולי במאה שערים---". תהיתי.

"ממש לא", סתרה אותי שולה. "גם נשים ממאה שערים הן בנות אדם..." היא סנטה בי, "וגם להן אכפת. אבל את צודקת ששאלת האיזון היא מאוד משמעותית פה.

"אני לא אומרת לך להפסיק ללכת ליפה, אבל אולי כדאי שתשאלי את עצמך מהי המטרה שלשמה את הולכת אליה".

סגרתי את הטלפון והלכתי אל מראת השושנים שלי.

ראיתי אישה.

נכון, הפנים שלה לא היו חלקות והיא לא הייתה נראית בת עשרים. היא הייתה בדיוק מה שהיא. והיא הייתה יפה.

התקשרתי ליפה לפני שאתחרט והודעתי לה שאני מפסיקה לבוא לקליניקה. הבהרתי שאשמח להיפגש אתה על כוס קפה בכורסת בננה, אבל בלי קשר לשום טיפול.

יפה הצטערה לשמוע, התנצלה שוב על התקרית עם הנערות וביקשה שלא אקח ללב.

תיקנתי אותה שהנערות הן לא הסיפור האמיתי כאן. "אני צריכה ללמוד להשלים, להרפות". הסברתי. ולא רק לה.

עתה עמדתי שוב מול המראה - ובין פריחת השושנים הוורדרדות שוחחתי עם עצמי.

"מה מפריע לך? מה את רוצה?"

למרבה הפלא היא ענתה לי:

"זה לא יוסקה שמוכרח לצאת. זאת את".


לתגובות: leedhorachel@gmail.com



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.