פרק 6 : ככה תמיד התגברנו/ רחלי לביא


1 דקות קריאה
19 Jul
19Jul

תקציר: יוסקה וחנה, לא יצאו מביתם מזה חמישה חודשים עקב הקורונה והנחיית ילדיהם הדאוגים.
חנה שמה לב כי יוסקה מדוכדך ומחליטה שאין מנוס מיציאה מן הבית. יוסקה אומר שמסוכן לצאת וילדיהם לא יתנו להם לעשות זאת. חנה קובעת כי עליהם לברוח... יוסקה לא משתף פעולה. היא אינה מתייאשת ובטוחה שהוא יסכים. לאחר מחשבה מעמיקה, חנה מגיעה אל המסקנה שזהו לא יוסקה שזקוק ליציאה, אלא דווקא היא.


"כשאת משתמשת במילה 'בריחה', זה מעלה לי אסוציאציה של ילד מכיתה ב' שמנסה לחמוק מבית הספר". יוסקה ישב על ספת הז'מש החומה, עיתון היום פרוש על ברכיו. עמדתי מולו, תלמידה נזופה.

"אני לא יודע מה לומר לך", המשיך יוסקה בטון של מנהל, "אני רואה את עצמי בן אדם מהוגן, שקול ואחראי, שומר הלכה ומציית להנחיות שקבעו אנשי רפואה מומחים. גם הרבנים אמרו שחובה להקשיב לכל הוראה שבאה מטעם משרד הבריאות".

"משרד הבריאות לא אמר שאנחנו צריכים להישאר בבית. זה כבר לא סגר". התמרמרתי.

העיתון התעופף אל עבר השטיח הפרסי, סגר כנפיו ונח. "אין לי מושג מה קרה לך, חנהל'ה. זה לא מתאים לך. בריחות, ולא לדווח לילדים..."

בלעתי את רוקי. נשכתי שפתיי. "אתה צודק, יוסקה. לא השתמשתי במילה הנכונה. הייתי צריכה להגיד שאני פשוט רוצה ללכת".

יוסקה פזל אל העיתון בערגה. הוא היה מעניין יותר ממני ומן הקפריזה החדשה שלי. הוא שילב את ידיו, נענע את ראשו באי אמון. "לאן את רוצה ללכת?"

ספקתי את כפותיי. "לא יודעת. לא חשבתי על זה עדיין. לא ראיתי טעם לתכנן מסע אם אין לי שותף עבורו".

"יופי, נרגעתי". חיוך ריחף על שפתיו ואז נמוג אל מתחת לזקנו הלבן והקצר, "חששתי שאקום באמצע הלילה ואראה שהתאדית".

"חלילה, יוסקה! בחיים לא!"

ושוב הפזילה הזו אל העיתון. "אני שמח לשמוע".

הבנתי את הרמז, התכופפתי והרמתי אותו.

"תודה, חנהלה", אצבעותיו עלעלו בדפים הדקים, עצרו בעמוד הכלכלה. "זה יעבור. אני אומר לך שזה יעבור. אנחנו נתגבר ונעבור את זה..."


*

הלכתי למרפסת, קרסתי באפיסת כוחות על כסא הנוח.

ציפורי הערב החלו במעופן סביב גג בית הכנסת הקרוב. עץ החרוב השופע הסתיר אותי מעט מן ההולכים והשבים. משב רוח מרענן, שובר את חום היום, החל לשוטט ברחובות בריקוד קליל מלא חן.

לא מכירה את עצמי. ככה, מתבקעת לסדקים, כמו אדמה של סוף שנה. מתקשה להסתפק בצרכיו הדלים של פרח בר.

מעולם לא אמרתי זאת ליוסקה, אבל באותן הזדמנויות בהן הוא התבטא בביטוי הנחמה: 'אנחנו נתגבר ונעבור את זה", נזכרתי בפעם הראשונה שבה הוא השתמש במילים הללו.

הייתי בת עשרים ואחת, כשנולד לי התינוק הבכור. קראנו לו אלימלך, הנסיך שעשני אמא. היו לו עיניים תכולות עם מסגרת כסופה ושיער שחור כמו שמים בשעת חצות. החיוך הטהור שלו המיס אותי מאושר, הלחיים התפוחות שבצדי פניו זכו ממני לצביטות הגונות של חיבה. הוא היה התינוק הכי מתוק והכי יפה בעולם.

כשמלאו לו חודשיים ויום, נכנסתי לחדר השינה. הוא שכב שם בעריסת העץ, מתחת לשמיכה התכולה הסרוגה, רגוע, בפנים מלאכיות, ולא נשם.

חצי יום לאחר מכן חזרנו מבית ההלוויות, יוסקה התיישב על כסא נמוך, קרוע חולצה ולב ואמר: "אנחנו נצליח להתמודד עם זה, חנהלה. הקדוש ברוך הוא יעזור לנו. אנחנו נתגבר ונעבור את זה..."

זה מה שהוא אמר כשהפסדנו את כל כספנו בהשקעה אצל כוכבי, החברים הטובים ביותר שלנו. נהגנו לצאת אתם לטיולים עם הילדים ומדי פעם נפגשנו רק אנחנו, בחצר הפורחת והמעוצבת שלהם. אבל כוכבי היה שלומיאל, ובסופו של דבר גם רמאי. הוא ברח לחו"ל והשאיר אותנו כמעט בלי שקל ועם ארבעה ילדים מלאי צרכים.

זה מה שהוא אמר כשגילינו את הגידול ברגל שלו לפני עשרים שנה, וכשנכנס לחדר הניתוח כדי לעבור צנתור לפני למעלה מעשור.

בכל פעם שאיבדנו מישהו או משהו, כשעמדנו בפני עתיד מעורפל ומאיים לא פחות – וזה קרה לנו לעתים, תמיד הוא סיים במילים הללו: "אנחנו נתגבר ונעבור את זה"...

וככה תמיד התגברנו.

*

מנין החצר למטה התאסף למנחה, מאחורי עץ החרוב. יוסקה אמור להגיע עכשיו אל המרפסת להצטרף לתפילה. ראיתי את אלקנה ונופפתי לו לשלום. הוא שאל אותי בשפתיים לוחשות: "איפה אבא?"

ואני סימנתי עם הידיים שכבר אקרא לו.

נכנסתי חזרה לחדר, עברתי את המסדרון. נעליו של יוסקה הציצו אלי מהכניסה לסלון.

"יוסקה?"

יוסקה היה שרוע על השטיח. מדמם.


לתגובות: leedhorachel@gmail.com

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.