פרק 7: נשארת לבד


1 דקות קריאה
09 Aug
09Aug

תקציר: יוסף וחנה, לא יצאו מביתם מזה חמישה חודשים עקב הקורונה והנחיית ילדיהם הדאוגים.
חנה רוצה לברוח מהבית. יוסף אינו משתף פעולה. חנה במרפסת, מהרהרת על אודות העבר. היא נכנסת לבית לקרוא ליוסקה שיצטרף לתפילה מן המרפסת ומוצאת אותו בסלון שרוע על השטיח כשהוא מדמם.


יוסקה שכב על צידו, פרצופו שותת דם. שבילים רועדים זלגו על זקנו, צבעו באדום את השטיח.

"יוסקה!!!" צרח גרוני. ידיי רעדו מאימה, ברכיי כמו התכופפו מאליהן. עוד רגע אצנח גם אני לצידו.

"הנה את", הוא הפתיע אותי בקולו הרגיל והיציב, "הצלחתי להסתובב על הצד, אבל אני לא מצליח לקום. קראתי לך הרבה פעמים. לא שמעת?"

"לא", לחשתי נכלמת. ככלות הכל, מכשירי שמיעה מהווים אביזרי עזר - לא אוזניים חדשות. רכנתי לכיוונו ככל שאפשר לי גבי. "מה קרה לך?"

הוא הסב אלי את פניו. "נראה לי שנתקלתי בקצה של השטיח. אחח... אני חושב שפתחתי את המצח".

עכשיו ראיתי אותו – חור מבעית במרכז מצחו החרוש, נובע נוזל חם וסמיך.

"אני... אני קוראת לאלקנה, בסדר?"

רצתי מתנשפת חזרה למרפסת. ריצה של אישה בת שמונים, מפוחדת כמו ילדה בת חמש. אני לא עומדת בזה. אני לא עומדת בזה.

תפילת המנחה החלה זה מכבר. מנין גברים עמדו במרחק האחד מן השני בחצר המרוצפת. אחדים מהם נעו על מקומם והבנתי שתפילת הלחש טרם התחילה. אצבעותיי רטטו על הסורגים הלבנים. "אלקנה!" קראתי. כולם הסתובבו. סמוקה סימנתי לו שיעלה. עיניו התעגלו בהפתעה. סימנתי לו שימהר, שיעלה! הוא התרחק קמעה מהמנין ושלף את הנייד מכיסו.

חזרתי אל המסדרון בעוד הטלפון מצלצל.

"מה קרה?"

"אבא נפל, תעלה מהר!"

ניגשתי לספה, נטלתי ממנה כרית צבעונית רקומה מעשה ידי אמי זיכרונה לברכה והגשתי ליוסקה. "שים אותה מתחת לצוואר", הצעתי לו. "שלא ינקע לך מהשכיבה".

נצח עבר עד שאלקנה התפרץ הביתה, עם מסכה שמכסה את הריסים. לא רגילה לראות אותו בבית שלנו. לא רגילה לראות מישהו בכלל. "אפשר אלכוג'ל?" הוא ביקש קצרות.

"יש בארון העליון בחדר אמבטיה", הוריתי לו. הוא יגיע לשם מהר יותר ממני. לאחר שניות אחדות הוא חזר ועזר ליוסקה לקום ולעבור אל הכסא הקרוב.

"איך נפלת?" הוא התעניין, בעודו מנסה להספיג בעזרת נייר טישו את הדם הרב.

"נראה לי שנתקלתי בקצה של השטיח". חזר יוסקה על גרסתו. פניו היו חיוורות ומיוסרות, ידיו נחו רפויות לצדי גופו.

"נראה לי שכדאי להתפנות למיון", פסק אלקנה. "יתכן שיצטרכו לתפור את המצח".

יוסקה הרים אליו את ראשו. "אתה בטוח? למיון?" חולצתו המוכתמת שיוותה לפציעתו מראה חמור יותר. לא חלמתי לבקש ממנו להחליף אותה.

שלפתי מהכוננית שבכניסה את תיק העור השחור שלי. את תעודת הזהות של יוסקה לקחתי מהמגירה. זרקתי אל תוך התיק בקבוק מים מינראליים, חפיסת סוכריות מנטה וארנק.

"מה את עושה, אמא?" קרב אלי אלקנה.

"מארגנת תיק", הסברתי לילד שלי, שלא מזמן מלאו לו חמישים ושמונה. "אני הולכת לחבוש את הפאה".

אלקנה חזר ליוסקה ואני פניתי אל חדר השינה. לא הספקתי להיכנס אליו, כשאלקנה השיג אותי. "אמא, אני אלווה את אבא. את תישארי בבית".

נכנסתי לחדר ופתחתי את הארון. "לא, לא, אלקנה". תלשתי את פאתי הקצוצה - מתולתלת בהירה בשילוב שערות שיבה אפורות, מבובת הקלקר. 

אלישבע הייתה מאוד לא מרוצה מהעיצוב שלה. "א-נ-י הולכת עם אבא".

הוא נשען על המשקוף. איזה כרס צמחה לו, שהשם ירחם. "אבא רוצה שתישארי בבית".

"אבא?" ראש הבובה צנח על הארץ.

"יוסקה, זה נכון?" ניגשתי אליו. חבושה בפאה ונעולה בסנדלים האלגנטיים שאני אוהבת, לבנים עם זרקונים לאורך הרצועות. "אתה אמרת לאלקנה שאני אשאר בבית?"

"כן, חנהלה". אישר יוסקה תוך כדי שהוא מצמיד את הטישו למצחו המדמם. "לא טוב ששנינו נכנס אל גוב האריות. חדר המיון מלא בחיידקים ועם הקורונה... כדאי שתישארי בבית ואלקנה ילווה אותי. זה לא יקח הרבה זמן, נכון?" הוא פנה אל אלקנה בשאלה.

אלקנה הידק אל אפו את המסכה. "אני מניח שתוך שעתיים-גג, נהיה בבית בחזרה".

"שמעת חנהלה? תוך שעתיים נהיה פה" וידא יוסקה שהמידע עבר ונקלט. 

"ועכשיו-" הוא הורה אלקנה. "תביא לי איזו עניבה מהארון".

"עניבה?!"

"כן. עניבה. זה חדש לך שאבא שלך לא יוצא מהבית בלי עניבה?"

"בטח, בטח", מיהר אלקנה לעשות מצוות אביו, "אתה רוצה גם להחליף חולצה?"

יוסקה קם ממקומו ודידה בקושי לכיוון דלת הכניסה, מגשש אחרי מקל ההליכה. "לא, אין לי כוח. תביא איזו עניבה שאתה מוצא".

--- עמדתי בחלון.

חבושה בפאתי הקצוצה ובסנדליי הלבנים, עקבתי אחריהם נכנסים אל ההונדה של יוסקה, כשאלקנה מתיישב אל מול ההגה. היא הפליגה בדרכה אל האריות והותירה אותי לבד על משענת הספה.

מרגישה גורה.


לתגובות: leedhorachel@gmail.com

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.