פרק 8: אולם עצות/ רחלי לביא


1 דקות קריאה
22 Aug
22Aug

תקציר: יוסף וחנה, לא יצאו מביתם מזה חמישה חודשים עקב הקורונה והנחיית ילדיהם הדאוגים.

חנה רוצה לברוח מהבית. יוסף אינו משתף פעולה.

יוסף נפל ופתח את מצחו. הוא מעדיף שאלקנה, הבן הגדול, ילווה אותו למיון ואילו חנה תישאר בבית.



דממה נפלה על הבית, פערה בו חתך.

הייתה תקופה שהתרגלתי אליה, לא שמתי לב לגבולות שפרצה בלחש. כמו בדימום תת-עורי בלתי מורגש, הפך עולמי לשותק יותר ויותר. שחיתי במימיו, שקעתי בתוכם בשקט עמוק.

"תגידי..." פנה אלי יום אחד יוסקה בהיסוס. "יכול להיות שאת לא שומעת טוב?"

ההתרסקות הציפה אותי חזרה אל פני הים, פלטה את תודעתי למרגלות החולות, המומה אך מוארת.

"תודה, יוסקה!" הודיתי לו בהתרגשות. "אני כבר הרבה זמן מנסה להבין מה לא בסדר אתי!"

אודה, היה קל יותר להמשיך לצלול בקרקעית האוקיאנוס, להאשים את כל העולם ולנסות למשוך אותו בכוח אל המקום בו אני נמצאת. אבל החיים הם סירות שאנו משיטים באומץ – לא רפסודות רעועות הנעות עם הרוח. אף פעם לא הייתי אדם שבחר בכחש, גם אם לצורך כך נלחמתי בסערות.

אחרי בירור מעמיק נקנו מכשירי השמיעה. לא הסכמתי להפסיד את הצלילים האינסופיים שהציעו בפניי פסי קול.

אבל גם כך היה שקט בבית. יוסקה למד שלוש פעמים בשבוע בכולל וביומיים הנוספים המשיך להגיע אל משרד רואי החשבון לייעץ באופן חינמי. בערבים הוא עבד בבית עבור לקוחות פרטיים וכשחיפש להתאוורר היה מעיין במאמרי פוליטיקה ומנהיגות. כל אחד וההתמכרות המגונה שלו.

הקורונה שברה את השקט וכינסה אותנו בין ארבע קירות למשך זמן ארוך. ועכשיו שוב היה שקט. וזה היה מוזר וזה היה מפחיד.

הטלפון צלצל. באטיות התנתקתי מהחלון והלכתי לתור אחריו בצעדים גמלוניים. הסנדלים הלבנים לא היו נוחים כפי שזכרתי וגם הפאה עקצצה והציקה - כאילו החליטה להעניש אותי על ההזנחה המתמשכת.

"אמא?"

"אלישבע, יופי שהתקשרת".

"שמעתי שאבא נפל!" פתחה בת הזקונים שלי בפחד. "איך זה קרה?"

התיישבתי על הספה וחלצתי את הסנדלים. "לא הייתי בשטח. אבל הוא אומר שהוא נתקע בקצה של השטיח".

"אוי ואבוי".

"לא נורא", הרגעתי אותה. "צ'יק צ'אק והוא יחזור הביתה".

"אמא---" החיישנים המוכרים לי נדלקים. טון דיבורה מסגיר פתיח לשיחה בעלת ניחוח מעופש. "את חושבת שהיה אפשר למנוע את הנפילה הזו?!"

השענתי את עמוד השדרה הדואב על גב הספה. "איך את חושבת שאפשר היה למנוע? אנשים נופלים, אלישבע. זה קורה".

"אמא, זה לא נשמע טוב". מעבר לקו ילדים צורחים. זה לא נשמע טוב. אבל אני לא אומרת מילה.

"טוב אלישבע, אז מה את בעצם רוצה להגיד?" איזו טעות. פתיחת פתח כחודו של מחט מן הסוג המאפשר למתוח ביקורת על הורים, הופך בין רגע לאולם של עצות וביקורת.

"אני רוצה להגיד שזה יכול להיות מאוד מסוכן כשאדם בגילו של אבא נופל".

"נכון", הסכמתי אתה. "אבל מה את רוצה שנעשה?"

אלישבע שותקת. היא בעלת דרך ארץ במינון מספק בכדי שלא להעז לומר את מה שהיא באמת חושבת. נחכה לעקיבא.

אנחנו מחליפות נושא. אלישבע מספרת על החוכמות של הילדים, מקטרת על החופש, מסיימת בנימה אופטימית שאוטוטו חוזרים ללימודים.

בסיום השיחה אני מוחאת כפיים לעצמי. היה קשה מאוד להתאפק לא להזכיר לה מי החליקה על הרצפה לפני חודש, לאחר שהסתבכה בקצה חבל מתפתל. הבלגן בביתה של אלישבע חוגג, אין שום גיוס ילדים למה שנקרא סדר וארגון. המלאך המושיע שאינו אלא עוזרת רומניה מבוגרת המעוטרת בשיני זהב לרוב, נעלם עם פרוץ המגפה.

יכולתי לעקוץ אותה חזרה בקלות, אך לא הייתי מוצאת בכך שום הנאה. הורים וילדים אינם משחקים בלהטוטי מלחמה. בזירת קרב שבה נרשמים הפסדים בלבד, מוטב לשמוט את הנשק טרם הפעולה. ילדים בני ארבעים אינם ברי חינוך.

השיחה עם אלישבע מסתיימת. יוסקה מנדנד לי על הקו.

"אמא?" אכזבה. זה לא יוסקה, אלא אלקנה.

"כן חמוד, מה המצב אצלכם?"

"שישה תפרים". הוא מעדכן, "עכשיו הכניסו את אבא לצילום לוודא שאין שטף דם פנימי. הם מתלבטים אם להשאיר אותו למעקב עד הבוקר. בכל זאת, נפילה על הראש".

נדרכתי. "לא הבנתי, על איזה צילום אתה מדבר?"

"אני צריך לסיים, אמא. הגיע לכאן פרופסור. נהיה בקשר". ניתוק.

טוב שלא החלפתי חזרה למטפחת.

עד מחר? אני באה!


לתגובות:leedhorachel@gmail.com



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.