1 דקות קריאה
15 May
15May

ל"ג בעומר מתקרב ויחד אתו עולים בנו רגשות מעורבים.

זה כבר לא רק יום שמחה ועלייה למירון, זהו יום השנה לפטירתם של 45 "הרוגי מירון" ועוד עשרות רבות של פצועים שחלקם חווים סבל והתמודדות לא פשוטים מדי יום ביומו.

לפני מספר חדשים קראתי ראיון עם אחד מהאבות של הנפטרים. אלמלי זה היה כל כך כואב ועצוב זה כמעט היה נשמע קומי...
במה דברים אמורים?

לפני יותר מעשור אבדנו אנו ילד צעיר באופן טראגי. בכתבה מספר האב השכול על אמירות ומשפטים כל כך חסרי הבנה ורגישות, שאם לא הייתי שומעת בעצמי את אותם המשפטים בדיוק נמרץ, לא הייתי מעלה בדעתי שאנשים מסוגלים לומר אותם.

אני מתארת לעצמי שכל הקוראות נתקלו בראיונות/סיפורים של אנשים שחוו אובדן או ניסיון אחר, ויחד אתו, בעסקת חבילה, 'זכו' להרבה אמירות/עצות וכו' שמהוות חזית בפני עצמה, ולא כאן המקום להיכנס לדוגמאות וציטוטים.

אני רוצה להעלות מעל הבמה החשובה הזו שתי נקודות עיקריות.

ראשית, בתקופה הראשונה שלאחר האובדן, האנשים הקרובים אל הנפטר כאובים מאד מאד, וכל אמירה שאינה נכונה היא בבחינת זריית מלח על פצע מדמם, ומסבה כאב וצער קשים מנשוא. הסובבים עשויים לחשוב "מה כבר אמרתי". אבל בשביל האדם הסובל זה כמו לנעוץ סכין חדה בלב.

ומהי לדעתכם התקופה הראשונה?? כאשר אנו שומעים על אסון נוראי שהתרחש בחצרו של הזולת, אנו בהחלט כואבים ומטולטלים. סערת הנפש של הסובבים יכולה להימשך מספר ימים ואף מספר שבועות, אך לאחר מכן היא הולכת ושוככת. כאשר אנו פוגשים מישהו שעבר טלטלה קשה לפני מספר חדשים, מבחינתנו כבר עבר זמן רב, אם הוא עדיין עצוב מהעניין אנחנו ממהרים לאבחן אותו כסובל מדיכאון וכו'.

אבל עבור אדם שלדוגמא, איבד מישהו יקר, מספר חדשים זהו פרק זמן קצר ביותר. לא בכדי נתנה התורה הקדושה שנה שלמה לאבל! באופן כללי, השנים הראשונות הם קשות מאד מאד, לאט לאט אנשים מצליחים להתחזק ולהתרחק מהכאב הצורב (כל אחד בקצב שלו).

שנית, אל תנסו לעודד ולנחם אדם שמתאבל על משהו יקר שאבד לו (וזה נכון גם לגבי גירושין ואובדנים נוספים).

קשה מאד למצוא את המילים הנכונות והמדויקות (על אף שהן קיימות, יחידי סגולה מצליחים בכך בלי להכאיב. לא כדאי להסתכן).

במרבית המקרים זה נותן תחושה של הקטנת הכאב ואפילו סוג של דה-לגיטימציה.

אדם שחווה אובדן (או כל ניסיון קשה) אמור לחוש כאב וצער, זה מסלול שהוא חייב לעבור אותו על מנת להתחזק ולהתאושש. האבל רוצה לבכות ולכאוב, זאת הדרך היחידה שמאפשרת לכאב לצאת החוצה. לסובבים קשה הרבה פעמים להכיל ואפילו לראות את הכאב המטלטל הזה, והם מחפשים דרכים להרגיע את מי שסובל. בדרך כלל, הם רק יכאיבו יותר! ומתקבלת ההרגשה שהם אינם מבינים, אינם רגישים וכלל לא אכפתיים.

ובכלל, אף פעם אל תדונו אדם שחווה כאב גדול. מדוע הוא אינו מתאושש/מתפקד/חוזר לעצמו וכן הלאה. אף אחד לא מינה אתכם לשופטים בעניינו, ולא בכדי הורונו חז"ל "אל תדין את חברך". הודו לד' שלא הייתם במקום הזה, ואם אכפת לכם באמת הוסיפו תפילה לרווחתו.

ובהזדמנות זאת, אני חשה שאני מוכרחה להוסיף מספר מילים בעניין הפצועים. מכיוון שאני עצמי נפצעתי קשה באותו האירוע, אני חווה על בשרי את ההתמודדות הלא פשוטה הזו יום יום.

כיום, יש הרבה שיח על רגישות, שכול, יתמות וכו', אבל הנושא של הפצועים אינו מדובר בכלל.

בעוד השנים נוקפות ואני עוברת מניתוח אחד למשנהו, זכיתי לא פעם לתגובות: "מה, זה עוד קשור לאז"??? "איך זה ייתכן??" כביכול אני רוכבת על איזשהו גל ומעזה להמשיך להיות זקוקה לטיפולים והתערבויות כל כך הרבה שנים.

פציעה איננה מחלה, אבל היא בהחלט פגיעה מתמשכת שמייצרת פעמים רבות סיבוכים נלווים שמצריכים טיפולים חדשים, ובהרבה מקרים, היא לעולם אינה נעלמת. תודה לקל, אינני מרותקת לכסא גלגלים ומבחוץ כמעט לא מבחינים במשהו חריג, אך יש לי אינספור הגבלות/התמודדויות וחזיתות. ולא מעט פעמים אני מקבלת תגובות כביכול אני מגזימה ומנסה למשוך רחמים בכוח.

וזאת, מבלי להתייחס לפצועים הקשים באמת, כדוגמת אלו שעדיין שוכבים במיטת בית החולים מאז האירוע אשתקד וזקוקים להרבה תפילות של כלל הציבור.

בתפילה לעולם שיבולע בו המוות והצער לנצח. 


ובשולי הדברים... 

שאלתי את תמר מה לדעתה כן נכון לומר כשנמצאים מול אדם שחש אובדן או ניסיון קשה מכל סוג שהוא.

וזה מה שענתה לי תמר:

"ללא ספק יש דברים 'נכונים' שניתן לומר. אבל זה בהחלט עשוי להשתנות מאדם לאדם. מה שייתן לי ניחומים עלול לגרום כאב למישהו אחר.

הסוד לתגובה נכונה זה פשוט להיות קשובים לעומד מולך, להרגיש אותו לשמוע מה יש לו לומר ולהשתתף בכאב. וכשבאמת מרגישים את השני ונמצאים איתו בחוויה (ולא בשחזור של משהו דומה שקרה לי או לאחותי וכו'), יש סיכוי טוב למצוא משהו מתאים לומר. 

ואם אין משהו אותנטי ואמיתי לומר, לא צריך לחפש בכוח, אלא פשוט לשתוק. 

וגם: מילים של השתתפות אמתית בצער (לא 'להעביר' כרטיס) ממקום כנה, כדוגמת: כל כך לא פשוט מה שאתם עוברים וכו', בדרך כלל יתנו הרגשה טובה".



רוצה להשפיע על מדף הספרים החרדי? לחצי פה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.