אל תצקצקו, אל תעברו את הכביש, תבואו. תקשיבו./ גילי
שלום וברכה, קראתי את הדברים של ליבי על הגלקסיה השניה, והם בוערים בי.
מרגישה שלפעמים הסביבה יכולה להיות משהו כל כך תומך ומקל, ולפעמים כל כך מגדילים את הקושי ופותחים עוד חזיתות לאנשים שמתמודדים ממילא...
ילדתי ילד עם תסמונת דאון לפני כמה שנים, והאמת שיותר מהקושי מול הכרומוזום הנוסף שלו, היה לי קשה עם המעבר ל"גלקסיה השניה" כמו שהגדירה ליבי.
יותר מהכל כאב לי התגובות או האי תגובות (שזה יותר נפוץ בציבור שלנו), מאשר המציאות בעצמה.
תודה לה', הבן שלי ילד מדהים ששובה את כל רואיו, מוסיף לנו כל כך הרבה אור ושמחה לבית, מלמד אותנו מה זה פרגון, נתינה ושמחה במה שיש... מעביר מידי יום קורס באנושיות לשאר הילדים. הוא מדהים, ולא הייתי מוותרת על המתנה הזו בחיים.
מצד שני, כאילו בעל כורחי העבירו אותי לקטגוריה אחרת. הרגשתי איך פתאום שכנות, חברות קרובות, ואפילו משפחה מתנהלים מולך אחרת, תומכים בך כמסכנה, מנסים להבין אם את נראית שמחה כי את מסתירה או מכחישה...
אני מרגישה שלפעמים הניתוק הוא כל כך עמוק. כשאני אומרת על הבן שלי דברים מגיבים לי: "כל הכבוד" ו"אתם מדהימים איך שאתם מקבלים אותו" וכל מיני משפטים שבעיניי לא רלוונטיים, כי אם רק הייתם שם בשבילי, לא מפחדים לשאול, לא מפחדים להסתכל לקושי של השני בעיניים, (לא, זה לא מדבק...) ולשמוע איך באמת הוא בוחר להתמודד, ומה באמת הקשיים שלו, הייתם יכולים כל כך להקל על המציאות.
אני שוב אומרת - ביום יום, תודה לה' אין לי שום התמודדות איתו, ויש לי הרבה הרבה כאב על הסובבים אותי...
זאת החזית העיקרית שאני מתמודדת איתה! הבדידות והריחוק שנהיו מנת חלקי מאז שהוא נולד (ומבחינה טכנית אני מוקפת אנשים).
בחרתי לשתף כי שמעתי מהרבה אימהות עם ילדים מיוחדים שזאת התמודדות נפוצה במגזר שלנו וזה הרגיש לי אבסורדי.
ציבור שמידת החסד היא חלק ממנו, דווקא במקומות האלה שהקב"ה נתן לנו כל כך הרבה כח ויכולת לעזור לשני ולתמוך בו, דווקא שם אנחנו לא עושים את הדבר הנכון, דווקא שם אנחנו בוחרים לברוח במקום להתמודד.
לשבחם של המתמודדים אני אומר, שרוב אלה שאני מכירה שהתמודדו עם דבר או שניים משמעותיים בחיים, פתאום מבינים מה הכח של תמיכה חברתית, של תגובה משתתפת והולמת, של הבנה בלי רחמים. המתמודדים עברו לצד השני של הגלקסיה ולכן יודעים לתמוך יותר בסובבים אותם.
יש מסביבכם מישהו מתמודד? לא משנה איזה סוג של קושי, אל תרחמו, תצקצקו בלשון ותעברו את הכביש...
תבואו, תדברו, תחשבו מה אני יכולה לומר בשביל לתת כח. לא צריך להיזהר, לא להגיע להתחככות איתו או עם הקושי שלו, כן צריך להיזהר לא להוסיף לו כאב או להגדיל את הקושי הקיים... אל תהיו שקועים בעצמכם, תנסו לראות יותר את השני, ובעיקר להקשיב.
עם קבלה חברתית, וסביבה תומכת העולם שלנו יהיה טוב יותר...
חסום לך? שלחי מייל ל: legadel@enativ.com