רציתי להעלות נושא חשוב מעין כמוהו.
אנחנו חיים בדור של מפעלות חסד ב"ה.
יש כל כך הרבה נשים ונערות שמתנדבות בבתי חולים או עם ילדים מיוחדים בכל תחום וענין כמעט.
יצא לי להיות גם מן הנותנים וגם והמקבלים וכל פעם זה מרגש ונוגע ללב הערבות ההדדית. נראה כי הקב"ה שתל בדורינו אנשים טובים לצד ההתמודדויות הלא פשוטות.
אבל, יש נושא אחד שאני באופן אישי מרגישה שהוא פחות נוכח, ואולי אפשר לנצל את הבמה הזאת בשביל לשפר את המצב.
אני מבקרת הרבה את סבתי בבית אבות, ופוגשת את הקשישים הנהדרים.
לא אחת אני חשה צריבה לוהטת בלב על הבדידות, השיעמום, החידלון וגם חוסר האונים המשווע שלא מעט זקנים חווים בבית האבות או בבתיהם הפרטיים.
מדובר באנשים שעברו עליהם חיים עמוסים ומלאים (ואם לא, הם נזקקים שבעתיים...), וכעת לעת זקנתם הם שוהים בבדידות קשה!
השבוע נכנסתי לבית האבות ופגשתי קשישה בודדה ללא משפחה ששוהה שם. שאלתי אותה לשלומה והיא הנידה בראשה ולא ענתה.
אמרתי לה - "העיקר שאת נראית טוב" והיא אמרה לי בהקלה - "מה, לא רואים עלי שאני עצובה?" אמרתי לה: "אני מצטערת שאת עצובה, מה יעשה לך טוב?"
- "כלום"!
לא יכולתי לשאת את החידלון הזה! אמרתי לה: "עכשיו אנחנו מדברות, וזה טוב, נכון"? פניה אורו!
יש עוד המון נשים שמחכות למילה טובה כמוה.
מי שמכירה קצת את התחום תעיד שאני לא מגזימה, ושהנושא הזה, בשונה מהרבה תחומים אחרים, לא מקבל את מקומו הראוי בעולם החסד הנפלא שלנו.
אינני יודעת מה אפשר לעשות בעניין אני באופן אישי עובדת ואמא במשרה מלאה. ואני לא יכולה לתת יותר מהשעה שאני מקדישה לסבתי, אבל אולי יש עוד נשים שיכולות לתת חצי שעה שבועית של חיים מתוך חייהן העמוסים עשיה ופריחה למען אנשים שמצויים כפסע בין העולם הזה לזה הבא, ולהמתיק במעט את שנות החיים האחרונות שלהם.
ואם מישהי שתקרא את הדברים תחייך יותר ותחליף מילה או שתיים עם קשישה שיושבת על ספסל בגינה, ואולי משהי אחרת תוכל יותר מזה... והיה זה שכרי.
רוצה להגיב לתהילה?
תוכלי לעשות זאת כאן למטה.
יש לך גם משהו לומר? משהו מפריע לך? כואב? משמח?
רוצה לעורר נושא מסוים?
כתבי ל: shvirega@gmail.com