והצילו בהסתרה: התגובה של ליבי/ שבי

את המילים האלו כתבתי בניוזלטר שנשלח לכולן, העליתי אותן לפה כדי לשתף בתגובה של ליבי:

"לפני שבועיים עלתה פה שאלה לא קלה של נעמה - שמתמודדת עם בן משפחה עם הפרעה נפשית.

כמובן שהשאלה נשלחה באנונימיות, וגם התגובות לאתר הועלו באנונימיות.

חלק מהשאלה של נעמה הייתה קשורה לתחושת הבדידות שהיא חשה בתוך המקום הזה,

או כמו שהיא כתבה: "את מי אפשר לשתף? אני ממש מרגישה לבד וזה מעצים את הקושי מאד".

גם בתגובות הנושא של השיתוף ושל הסטיגמה החברתית עלה שוב ושוב:

"אחד מהקשיים זה הסטיגמה האיומה בציבור, אם מוצאים דרך לוותר עליה - מרוויחים הקלה משמעותית..."

"את מי לשתף? בחירה שלך... מי שאת מרגישה בנוח איתו, ולא שיפוטי כלפייך".

"חלק מהאנשים שפגשתי העדיפו דווקא את המקום שאינו חרדי כי לא רצו להיחשף, אבל כמובן שכדאי לעשות את השיקול המתאים לכם".

אז נכון שהציבור שלנו עשה קפיצה משמעותית בנושא ההסתרה, והיום כבר לא מחביאים ילדים מיוחדים בבתים.

אבל עדיין...

יש כל כך הרבה מחירים שמשלמים על המקום הזה - "הנוצץ" - "המושלם" - פס הייצור שאמור להוציא את כולנו אותו דבר - וכמו במיטת סדום -

לקצץ כשצריך ולהאריך כשצריך.

להעלים כל מחסור/ קושי/ עוני/ מחלה ומצוקה, להתלבש אותו דבר, לדחוף את כולם למוסדות נחשקים -

ולהציג חזות מושלמת ונטולת רבב.

כמה מחירים משלמים על המקום הזה?

כמה קרבנות מקריבים בשבילו?

אגב, ברור שהסתרה קיימת בכל מקום, לא רק במגזר שלנו -

וכל מקום מסתיר ומבליט בהתאם למה שנוח לו...

הסטטוס והמעמד - חשוב לכל חברה מאז ומעולם.

אבל נדמה שאצלנו עם חרב ה'שידוכים' שמאיימת מלמעלה/ אימת הקבלה לסמינרים ודומיהם ועוד -

ההסתרה גובה מחירים גבוהים הרבה יותר.

אשמח להעלות את הנושא הזה במשך תקופה -

אם יש לכן מה להגיב/ לשתף/ לייעץ אני פה כדי לתת לזה במה.

שנצליח להיות אמתיים, פשוטים וגלויים ולחיות ברוגע ובענווה".

עד כאן מה שכתבתי, מהר מאד הגיעה התגובה של ליבי:

"לי יש אח לא נורמאלי, שנים קשות יותר ושנים קשות פחות.

בושות? זה אח שלי ולא אני. ועליו הרי כולם רואים עליו שהוא לא נורמלי. כשאני איתו ברחוב זה לא יותר בושות מאשר אם אני מתנדבת של אחד הארגונים.

הבושות היו כשהמראה היה רגיל, והולכים ברחוב ופתאום... במידה מסוימת יש העדפה שרואים מיד שמדובר בילד חריג.

אבל במגביל יש גם מתנה אם אנחנו ממילא "משפחה חריגה", כבר אין עניין להתחפש למשפחה רגילה הרי "אנחנו ממילא חריגים" ולכן יוצאים "מהסרט" שאנשים מציגים בו כל ימי חייהם, ואז רואים את הסרט מחוץ לבמה ולא משתתפים בה...

ואז חיים חיים אמתיים כמו שאנחנו רוצים ולא כמו שרוצים השכנים של הבני דודים של הסבתות שלנו..."

והנה תמצית של מה שעניתי לליבי:

"עם אח מוגבל מרגישים משפחה חריגה? זה נשמע ממש לא טוב, עד כדי כך היחס גרוע?"

והתגובה של ליבי:

"אני אסביר. אנחנו חיים כאילו בשתי גלקסיות. הגלקסיה של אלו שברוך ה' וכן ירבו יש להם חיים יפים, באמת תודה לה', אשמח שלכולם יהיה רק כך!

אבל מה מרגיז שמדברים עם אנשים כאלו לפעמים, בגלל שהכל יפה וטוב, ה"בעיות" וה"צרות" שלהם זה דברים שבגלקסיה השנייה הם מגוחכים. 

אתן רק דוגמא: נולדה בת? "אוי ווי, הרי רצינו בן"... או התאומים שהולכים עם בגדים תואמים ונוצצים בדרך כלל, אבל כעת כל תינוק עם בגד אחר וזה ממש לא יפה, וכן על זה הדרך.

ויש את הגלקסיה השנייה, את הגלקסיה של אלו שאם עבר יום ועדיין יציב/ עדיין לא הייתה התפרצות/ היה, בקושי, איך להאכיל את הקטנים אפילו שהחובות נושקים לתקרה/ את אלו שאם אין משהו גרוע אז המצב טוב ותודה לה' - 

את הגלקסיה השנייה גם ברא ה' ורק הוא יודע למה הוא ברא שני סוגי גלקסיות ואת מי הוא שלח לגלקסיה הזו ואת מי לגלקסיה השנייה,

וכמו פאזל שיש בו הרבה חלקים וכל חלק יש צורה אחרת לזו, בליטה כאן ולזה שקע כאן, ואת התמונה השלימה מרכיבים רק עם כל החלקים השונים והמשונים, כך יתגבר כבוד ה' גם אם אנחנו לא מבינים למה.

בגלקסיה השנייה, אין תלונות על בגד של התאומים שלא תואם, פשוט אם לא גרוע היום, העגלה סוחבת, מודים לה'.

המציאות לפעמים קשה גם מהדמיון. 

הן אם פוגשים אותם באיתנים /אברבנאל/באר יעקב,

או אם בהדסה/ שערי צדק או שניידר ובלינסון,

או לא כאן ולא כאן, אלא בקרן רחוב עם הבעת מוות בעיניים, כאילו רואים את הנשמה כבר מתה מבעד לעיניים של האדם,

או סתם שכן שלך בבית כנסת שרשימת הצרות שיש לו, גדולות מרשימת הקניות של משפחה ברוכת ילדים.

השאלה האם ילד לא נורמלי הופך משפחה לחריגה -  

הכוונה שהרבה פעמים הם פשוט עוברים דירה לגלקסיה השנייה וצריכים להתמודד בה, ששם המשפחה רגילה לגמרי כמו כל אלפי משפחות ששייכות לגלקסיה הזו.

מה שבטוח שהחיים בסרט ובהצגה בדרך כלל הם אנשי הגלקסיה הראשונה, בשנייה אין מה להציג. חיים את החיים כמות שהם עם הקושי ומתרגלים, ולא מנסים להצטייר אחרת.

לסיום, העולם הזה מאוד מוזר.

כל כך מנסים להציל חיים של ילד חולה ויודעים שכל חייו יסבול, ומצד שני כל כך מנסים לפגוע באנשים בריאים ושלמים, כמו במלחמות ועוד.

ואני אנצל את המקום להוסיף עוד משהו:  הבירוקרטיה שיש לפעמים על דברים קטנים, סחבת נוראית שלא הייתה אמורה להיות במדינה מתוקנת, לא כאן המקום לפרט, אבל אלו דברים שהמדינה יודעת שצריך לעזור, ורוצה כביכול לעזור, אבל נתקלים לפעמים בקירות בירוקרטיה שקשה עד בלתי אפשרי לעבור אותם (ואם כבר תודה גדולה ליעקב ליצמן שהיו מקרים שהצליח לעזור לנו לצלוח את הבירוקרטיה, בלי לדעת מי אנחנו ומה מעשינו)".

יש לך מה להגיב לליבי? להוסיף? מוזמנת לכתוב למטה.

רוצה גם להעלות נושא מסוים? משהו בוער בך? אנחנו רוצות לשמוע אותך.

כתבי למייל: shvirega@gmail.com

המתבגרת שלך קפואה ומרוחקת?

הכנת אותה כבר לגיל ההתבגרות?

תוהה איך לעשות את זה?

כן, יש קשר!

מלכה דיאמנט מובילה מודעות נשית בגישה יהודית -  

עם מדריך שיעשה לך סדר ויתן לך כלים ביד

להורדת המדריך לחצי כאן

חסום לך? לחצי כאן

או שלחי מייל ל: md0583232338@gmail.com