לא תתעלם!/ ציפי

הי, רוצה להגיב בעקבות הטור הזה. 

אני לא קוראת קבועה אבל משום מה הכותרת הפעם גרמה לי לפתוח את המייל באופן ממש מקרי [משמים!], 

וממש תודה על האופציה לפתוח את קצה קצהו של הנושא... 

גרמת לי לכתוב ולהוציא לראשונה בחיי מעט מהתחושות.. 

 
לגלקסיה הראשונה שזכתה בעולם מושלם,

זאת הזדמנות להעלות את הנושא הכאוב מאד של היחס ממכם אלינו - החברה מהגלקסיה השנייה, ובמיוחד לתת דגש לשתי נקודות עיקריות בהתמודדות שלנו.

א. המבטים והסקרנות שעוטפת אותנו בכל שעל בחיים. כל פעם אבל ממש כל פעם שאני יוצאת עם אחי לשטח ציבורי אין מצב שלא מסתכלים וחופרים עלינו, ואני לא מדברת רק על ילדים אלא גם ובעיקר על מבוגרים.

אולי לחבריה מהגלקסיה הראשונה אנחנו מספקים תעסוקה ועניין, משהו חריג בנוף ובשגרה... אבל מהצד השני אין לכם מושג איזה חורבן אתם גורמים, כן פשוט ככה כפשוטו חורבן ורק עם המבטים.

גם מצד האחים שמתביישים להיות מרכז העניינים, כן אפילו לבוגרים זה לא תמיד קל... אבל זה עוד דבר שאפשר לבקש מאיתנו להתגבר עליו ולעשות עבודה עם עצמנו.

אבל בעיקר בעיקר הנזק הוא לילד המיוחד. כן. אח שלי מספיק ברמה להבין שהוא מרכז ההצגה ולמרות שהוא אולי נראה לכם מפגר הוא רואה שמסתכלים עליו וזה גורם לו לרצות להישאר בבית ולא להיחשף לציבור.

ב. ההתעלמות. עוד נקודה כאובה... 

כשאח שלי יוצא לבית הכנסת או סתם בשכונה הוא באופן פלאי הופך לשקוף, רואה מרגיש אבל אינו נראה מבחינת רוב הציבור...

נכון הוא נראה שונה מאתנו אבל מה מונע מרוב מוחלט של הציבור והקהילה לומר לו יפה שלום? או אפילו מה שלומך? הוא לא יעשה לכם כלום, בתמורה המקסימום שאולי תוציאו ממנו זה שלום בחזרה...

ואני לא מצפה ללחיצת יד לשבת שלום כי אני באמת מבינה שיש אנשים אסטניסטים שנגעלים מהאוכלוסייה הזו ולא מסוגלים. 

אבל יחס מילולי בשבילכם זה כלום, ובשבילו זה עולם ומלואו. אין מילים לתאר את החסד שאתם עושים אתו אפילו באיחול סתמי של בוקר טוב.

הילדים המיוחדים בודדים בעולמם, לרובם המוחלט אין חברה מחוץ למסגרת הלימודית והמשפחה הקרובה ויוצא שיש ימים ושעות רבות שהם פשוט לבד, וכשמישהו אומר להם שלום זה נותן להם הרגשה שיש מישהו בעולם הזה ששם לב לקיומם, שהם חשובים למישהו.

ילד מיוחד הוא בן אדם בדיוק כמוכם, כן, יש לו לב רגש ונשמה, אולי הוא לא מגיב וחושב בדיוק כמוכם אבל יש לו לב וראש והוא מרגיש, נפגע וגם מצפה ליחס מהסביבה.

אני כותבת את הדברים מדם ליבי כי אני מאמינה שלפחות בחלק מההתמודדות שקבלנו משמים הסביבה יכולה להקל ולא להכביד, וזה כרוך נטו במעט תשומת לב וחשיבה על השני.

דנה לכף זכות שמעולם לא עצרתם במרוץ החיים לחשוב על זה כי אף פעם לא טעמתם את הצד השני ומאחלת לכם שלעולם לא תעברו לגלקסיה שלנו.

אחות לילד מיוחד, אחת מהגלקסיה השנייה : )

חסום לך? שלחי מייל ל: zlaty.rosenthal.office@gmail.com