1: נמאס כבר.


1 דקות קריאה
20 Aug
20Aug

1

מוישי סחב לה את השרוול מצד ימין, מכתים אותה תוך כדי בגושישים החומים שנשארו על אצבעותיו מעוגיות הקקאו שאכל. זה מה שקורה כשהאמא מציצה למראה הכינרת הטבריינית הנשקף מהחלון, במקום להשגיח על הילדים שלה. אברהמי נאם ברגשנות ילדותית מתוקה על השעועית הלבנה שהמלמד בחיידר נתן לכל אחד, ואיך הם שמו אותה על צמר גפן רטוב, ובשבוע הבא יצמח מהשעועית עץ ענק-ענק-ענק. ריבי חלצה את הנעל השנייה. איפה הראשונה? טוב, צריך לחפש. עוד מעט.

נס שאיציק התינוק ישן עכשיו. חני הסתירה פיהוק ענק ביד הימנית, רואה שוב את הכתמים החומים של עוגית הקקאו. איכס. זאת גם התחושה שלה מול הכלים בכיור החלבי. ומול מראה המטבח בכלליות. כאילו שמצב שאר החדרים בבית טוב יותר... היא מתנערת כי השעון מתקדם ואם לא תקצוץ עכשיו ירקות לסלט – תהיה ארוחת ערב רק מלחם ולבּן, כי הגבינה והביצים נגמרו. וזה יהיה חבל מאוד.

דפיקה קלושה ומוכרת על דלת הבית, שלמה נכנס עם חיוך שמאיר את פניו. התאומים מתנפלים עליו, אברהמי נהנה לספר גם לו על השעועית, מושך לו בציציות מצדו אחד, כשבצדו השני מוישי מכתים גם אותו בשאריות העוגיה. איך עוגיה אחת מספיקה לו להכתמת כל כך הרבה דברים??? הילדים מתרפקים בשמחה על אבא שלהם שמחייך מאוזן לאוזן, ומלטף את ריבי שמדדה לקראתו עם הנעל ביד. מהנעל מציצה פיסת טישיו שהספיקה לדחוף לתוכה.

החיוך שלו קופא מול הפנים החמוצות שלה.

"קרה משהו?"

"לא במיוחד, אבל נדבר אחר כך. כשהם ילכו לישון".

ארוחת ערב עוברת איכשהו. עכשיו צריך לשכנע את החבר'ה שהגיע הזמן לישון. "אני לא הולך לישון עכשיו, כי אני לא עייף", מצייץ אברהמי מאחוריה ומבהיר באופן נחרץ שגם היום הוא מתכנן לקפץ על המיטות לפני קריאת שמע. רצוי גם להעיף את הסדין על הדרך, ולחלץ את השמיכה מהציפה ואת הכרית מהציפית. לו זה היה תלוי בו – זה היה סדר היום התקין.

"אתה רואה? זה החישוב שעשיתי היום. הרווח הנקי שלנו מהשעות המפרכות שאני מבלה למרבה האבסורד דווקא ב'מנוח' הוא 3,275 ₪ לחודש. זהו. אלפיים השקלים מהכולל נגמרים על השכירות, והמשכורת שלי צריכה להתחלק ל-6 נפשות. אתה כבר מבין למה אני אומרת לך כל הזמן שאין כסף? זה לא בגלל שאני לא חוסכת מספיק, ולא בגלל שאני קונה המון. זה כי אין מספיק הכנסות! אמרתי לך!"

הוא מבקש את הדף. הפאות החומות המסולסלות שלו מודגשות יותר על רקע הפנים החיוורות, והזקן הדליל בולט לעין כשהוא נושך את השפה התחתונה בתנועה המתוחה הזאת, שהיא לא אוהבת. שוב היא האישה הקלאפטע שמתמרמרת שאין כסף, אבל מה לעשות שבאמת אין?!

והכי מרגיז?

שכל הזמן היא משתגעת מהפרדוקס הזה של העבודה ב'מנוח', שנותן מנוחה לכל הנופשים אצלו, אבל לא ממש מתייחס יפה לעובדים. אז יש איזו חני אחת, כמוה, שיום אחד שוכחת לעדכן את רפי שיביא את המיקרופון למרצה בכנס של המורות, ואז צועקים עליה וזורקים עליה את כל העצבים, כי המורות הכבודות נאלצו לחכות לחיבור המיקרופון למצגת. אבל למחרת – כשהיא מארחת יפה בלובי את המשפחה שהגיעה לשבת חתן, וצולחת בגבורה את התמרון בינם לבין לריסה ומרינה שעדיין לא סיימו להציע להם את המצעים כי ירון נתקע בפקקים בדרך מהמכבסה – את זה אף אחד לא זוכר ולא מחמיא על זה. וכמובן שגם במשכורת זה לא מזיז.

ואחרי כל התסכולים בעבודה היא מגיעה הביתה ומשוועת לקצת שקט ונופלת חסרת אונים לג'ונגל הרועש של הילדים. ברוך השם על כל אחד מהם בנפרד, וטוב שיש סיבות מבורכות להוצאות, אבל… אבל די כבר! כמה אפשר לרוץ אחרי הכסף כל היום? ולא שיש לה ברירה אחרת. שתשב בבית? אז גם השלושת אלפים מאתיים העלובים האלה לא יישארו לה ביד.

"תגיד, שלמה, עד סוף החיים אני ככה ארוץ בין העבודה לבית ואחר כך עוד יגידו לי שזאת התקופה הכי יפה בחיים? מה יפה בעמדה המשופשפת בלובי שאני עוברת בה את החיים? מה יפה בזה שאני מגיעה גמורה הביתה, ואין לי כוח לא אליך ולא לילדים??? מה, מה יפה בזה, למען השם?"

היא מעיפה בטעות את הצלחת עם השאריות של אברהמי מארוחת הערב וקוביות ירוקות ואדומות מתעופפות לעבר הארון הבשרי(!) לצד נתזי לבן שאברהמי אוהב לערבב בהם את הירקות. יופי, רק זה היה חסר עכשיו לעצבנות שלה. דף נייר מגבת נתלש בפראות מהמקום שלו. חני שונאת מטליות רב פעמיות שהולכות ונהיות יותר ויותר מוכתמות בכתמים שלא יורדים עד שצריך לזרוק אותן. אסתטי והיגייני יותר לנגב הכל בנייר מגבת. נכון, עולה יותר. אז מה. זה הפינוק הקטן שהיא מפרגנת לעצמה.

שלמה מנסה לומר משהו אבל היא בקושי מרשה לו לפתוח את הפה. היא סוערת ושוצפת וחייבת לגמור לדבר עכשיו. חייבת.

"אתה רוצה להגיד לי שזה מה שהשם רוצה ממני? ככה החיים של אמא יהודיה אמורים להיראות? מרוץ משוגע אחרי הכסף ואחרי ההספקים? ומילא אם לפחות היינו רוטשילדים בסוף. אבל את שארית הזמן שאין לי אני צריכה לגמור על חישובים קמצניים אם לפרגן לילדים קצת יותר פירות למרות שזה יקר או אם לקנות עוד חולצה כדי שאני לא אצטרך לכבס כל יום. די כבר! נמאס!"

שלמה התחיל לפנות בינתיים את השולחן וערם בזהירות את צלחות המלמין בכיור החלבי.

"אני חושב שאת עובדת באמת קשה מדי. את צריכה קצת חופ - - -"

חני הסתובבה בחדות. חופשות עולות כסף! למה צריך בכלל להסביר את זה???

"והיא מחפשת מי שתטוס איתה לחו"ל", שמעה אותו מסיים לדבר.

הי! היא שקעה בכעס ובעצבים ולא שמעה מה הוא אומר.

- מה? לא הבנתי. מי טס לחו"ל?

- אשתו של ערן כהן. (רגע, רגע, מי זאת אשתו של ערן כהן? אה, אני יודעת.)

- ומה הקשר אלי?

- את יודעת שהיא יועצת עסקית, כן? היא מתכננת ליוינג [=living] בחו"ל ומחפשת נסיינית.

- נסיינית? (איזו מצחיקה אני. כאילו שחוץ מזה הבנתי הכל...)

- כן, ככה הוא הסביר לי. מישהי שתיסע איתה, תרוויח כסף לפי ההנחיות שלה תוך 5 ימים, ותיתן עדות מוקלטת על מה שעברה. שתהיה לה הוכחה שהשיטה שלה איך להרוויח כסף - באמת עובדת.


חני מתיישבת לרגע, בפיזור הדעת זונחת את נייר המגבת הרטוב מהלבּן והירקות על השיש הבשרי. שלמה בעדינותו לא אומר מילה, אלא מסלק את זה משם לפח בדממה. הוא שוטף קצת את השיש במים וגורף אותם לכיור ואז שוטף את הכיור.

"אבל חו"ל זה הרבה כסף", היא מנסה להבין.

"הוא טוען שהיא טסה בלואו-קוסט, בארבע מאות שקל. אבל מה אכפת לך? בשבילך זה בחינם", הוא מחייך אליה בפרגון. "לא סתם בחינם. עוד תרוויחי מזה כסף, לטענתה".

- ואיפה נישן? ונאכל? אפשר בכלל לסמוך עליה לגבי המקומות שתביא אותי אליהם? בחיים לא יצאתי לחו"ל, זאת לא בעיה הלכתית?

שלמה נשאר רגוע מול מתקפת השאלות שלה. בינתיים הספיק לשים את הכובע על המדף ואת החליפה על המתלה.

"לגבי היציאה לחו"ל - כבר שאלתי את הרב, ומותר לך לצרכי פרנסה ובריאות הנפש. היא מציעה לך רווחים. אם זה יהיה או לא - רק השם יודע, אבל אין לך מה להפסיד. לגבי לסמוך עליה - את יודעת שאפילו הרבי אוכל אצלם? הם לא בעלי תשובה מאתמול. להיות חרדים במשך עשרים שנה, במיוחד עם כזאת יראת שמים שאנחנו רק יכולים לקנא בהם - זה לא הולך ברגל. ובכלל, הבנתי שהתפריט הוא בעיקר אוכל שמביאים מהבית, ככה שאין בעיה".


באותו לילה, כמה שנים לפני בהלת הקורונה ששינתה סדרי עולם בכל הקשור לטיסות, יש פרפורים של התרגשות אצל חני בפנים. זה מסע לציון של רבי ישעיה'לה קרעסטירר שתמיד דאג לרווחה של כל יהודי באשר הוא, וגם מסע למידה איך להקים עסק ולהתפרנס ממנו. הוא יצליח, המסע?

בחלומות של חני מככבים מטוסים מיושנים שהרוח חודרת בהם מבעד לסדקים (הרי לא יכול להיות שטסים בארבע מאות שקל לחו"ל במטוס נורמלי!), והיא רועדת וצורחת מפחד ומחזיקה שקית כבדה מלאה במלפפונים מעוכים וקרקרים שבורים שקופסאות הטונה ריסקו לגמרי (זה כל מה שתאכל במשך חמישה ימים? הצילו!!!), אבל אז סמדר כהן מגיעה אליה ומנפנפת בהמון שטרות של דולרים (אוף! זה אמור להיות יורו בכלל! לא טסים לארצות הברית בארבע מאות שקל אפילו בבלון פורח!) ולאט-לאט היא מפסיקה לצרוח ורק מביטה מטה אל הנופים משיעורי גאוגרפיה הזכורים שלא לטוב. הם היו משעממים פחד. זאת היא, חני, שטסה לחו"ל סתם באמצע החיים?

אבל מה תגיד האחראית בעבודה???


לקבלת משימות התרגול להקמת עסק משלך מאפס - לחצי כאן.



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.