2: יוצאים לדרך


1 דקות קריאה
13 Sep
13Sep

גלגלי המזוודה חרקו קצת כשחני עברה במעבר הזכוכית המפריד בין רציף הרכבת לכניסה לטרמינל 3, אחרי שהצמידה את הרב-קו לריבוע הזכוכית השחור בראש העמוד. מטבריה לקחו מונית לתחנת הרכבת יקנעם כפר יהושע, ואחרי החצי שעה במונית והחלפת רכבת - היתה עוד שעה וחצי נסיעה ברכבת שמגיעה ישירות לתוך נתב"ג. בצד ימין השתקפה מבעד לדלתות זכוכית הרצפה הבוהקת של הטרמינל, ובמרכז התנשאו עמודי ענק מעוגלים, מצופים בפסים-פסים מהרצפה הנוצצת עד לתקרה הגבוהה מאוד (5 מטר? 10 מטר? חני לא הצליחה להעריך את הגובה). כמו ילדה קטנה, מילאה אותה התרגשות של טיול מרתק, אבל למרבה האכזבה סמדר פנתה דווקא שמאלה, לתחנת אוטובוס פשוטה למראה. רק עמוד, בלי ספסל, בחלק החיצוני של הטרמינל.

"הי, מה פתאום אוטובוס? לא באנו בשביל לטוס?" המזוודה חרקה שוב. אוף, מעצבן.

סמדר חייכה. "זה שאטל, חני. הוא יסיע אותנו לטרמינל 1. אם עושה לך טוב על הלב להציץ לטרמינל 3, את יכולה. אם זה יגרום לך לאכול את הלב אחר כך - עדיף שלא. הי, הנה האוטובוס שלנו. בואי נעלה".

כבר עשר דקות נוסעים באוטובוס הצפוף ועדיין לא הגיעו. ככה זה. יש הבדלים בין טיסת לואו-קוסט לטיסה רגילה. אלה הראשונים, מה שהם יכולים לחסוך - הם חוסכים. וזה בעיקר על חשבון הנוחות והפינוק.

אחר כך צלצל הטלפון, תוך כדי שהשאטל נוסע ונוסע ואפילו חוצה איזשהו כביש גוש-דני רגיל למראה, עם מכוניות ואוטובוסים ומשאיות ומוניות (אהה, אז ככה נראית הדרך לחו"ל...). שלמה. הבזק של געגועים עולה בה. פעם ראשונה מהחתונה שהיא נוסעת לבד לכל כך הרבה זמן. "איך את? נהנית מהדרך? כבר הגעת לנתב"ג? איזה יופי! אוי, אני צריך לסגור. אתקשר אחר כך".

בינתיים השאטל עצר, כולם ירדו ו… נעמדו בסוף התור שהגיע החוצה מדלת הטרמינל.

"את רוצה להגיד לי שמחכים פה בתור כדי לטוס?" חני לא הצליחה להסתיר את התדהמה. זה כמו בסיפורים על התורים ללחם בברית המועצות.

סמדר צחקה בקול, ותינוק שהיה בעגלה ליד חשב שזה היה לכבודו, והצטרף אליה בצחוק חמוד ומתגלגל, חושף פה חסר שיניים וגומה עמוקה-עמוקה. חני נתקפה לרגע בגעגועים לאיציק. התינוק הבובון שלה שהשאירה שם בבית הטברייני. אבל אז שוב צרצר הטלפון וההצצה במסך לא עשתה לה טוב. שרה האחראית. מה היא כבר רוצה???

התור התקדם קצת ועכשיו הן כבר היו בפנים. עמודי מתכת שבראשם רצועה כחולה עם סמל שדה התעופה חצצו בין חלקי הטור האנושי המתפתל שבראשו עמדו כמה מאבטחים צעירים וחמורי סבר. חני ניסתה להקשיב וגם לענות לעניין. לא, לא יכול להיות שהאורחים שהגיעו לשבת חתן לקחו איתם את המפתחות. היא קיבלה מהם ושמה במגירה. כן, כן, בטח. לא, מה פתאום. אה, כנראה מרינה העבירה אותם למקום אחר, כי אמרה שהיא רוצה לסדר שם. כן, בצד שמאל. מאחורי הקלסר השחור. בדיוק. זה שם? יופי. מצוין.

עד שהיא מכניסה את הסלולרי לתיק, מרחשים קולות קצביים. שואלים כל הזמן אותן שאלות מפי כמה פיות, כל אחד בקצב אחר.

'ארזת לבד?'

'מישהו נגע במזוודה מאז שסגרת אותה?'

'ביקשו  ממך להעביר חבילה?'


אולם לא גדול, קירות שפעם היו לבנים. דלפקים מיושנים של חברות תעופה זולות. רובם לא מאוישים. כל פקיד עולה משכורת, חבל עליו. כלומר: חבל עליה. רוב אלה שמגיעים לכאן עושים צ'ק-אין עוד לפני שמגיעים, ומי שלא - עושה את זה בדלפקים שבנמל התעופה. חני שמחה שסמדר טיפלה בצ'ק-אין. מה זה בדיוק ולמה אי אפשר לקרוא לו פשוט 'רישום לטיסה'? לא ברור.

מסביב היו אנשים. המון אנשים, המון מזוודות. בעיקר קטנות, מעניין. מה, כולם עברו את התדרוך של סמדר לפני הטיסה? היא הזהירה לא לסחוב חצי בית. רק בגד בית אחד ובגד נוסף להחלפה, קצת דברים אישיים וזהו. יש מכונת כביסה בדירה שיתאכסנו בה בבודפשט, ובכלל, כשאין עליך תינוק, יש לך יותר אפשרות לשמור על הניקיון.

חני קצת מתביישת בתחושת ההקלה שעולה בה, אבל מאפשרת לתחושה הזאת לעלות בתוכה. חמישה ימים מלאים ששום יד דביקה לא תמרח עליה משהו שאחר כך צריך לעבוד להתפטר ממנו! חמישה ימים בלי בכיות על תולעים באישון לילה, כינים באור הבוקר, חורים בגרביים שמתגלים דקה לפני שצפירות ההסעה נשמעות מתחת לבית, ובאופן כללי חיי מרוץ על אוטוסטרדה שלא נגמרת. חמישה ימים!

השם! הלוואי שהדירה תהיה נקייה כמו שהיא אוהבת. סמדר הבטיחה. חני הסבירה לה שבלי זה יש סיכוי שהיא תישן על ספסל מזדמן בנמל התעופה. בקושי היא צולחת את הימים שבהם העבודה סוחטת ממנה את כל הכוחות, על חשבון הבית שהופך לג'ונגל זוטא. ניקיון בינוני עד נמוך בבית עוד אפשר לסבול. מחוצה לו? אין על מה לדבר. מספיק קשה שבבית הפרטי שלך יש זמנים כאלה שהילדים עושים בהם מה בא להם. מוזר שאף פעם לא בא להם לסדר, בטעות.


"דרכונים בבקשה!" צעירה בעלת פנים חתומות מתבוננת בה ביסודיות שגורמת לחני להתאפק מלצחוק, ואז ההיא מעיינת בכובד ראש בתמונה שהוטבעה בדרכון שלה, הביומטרי. סמדר המליצה עליו. טענה שבעתיד לא יהיו יותר דרכונים שמצטלמים בשבילם בפוטו.

"לאן?"

"לבודפשט".

מצחיק. בחיים לא היתה חושבת שתטוס. זה נשמע מרגש כזה, אבל אוף, בינתיים אין פה שום דבר מלהיב. מילא. מקסימום תיהנה מזה שלא צריך להדיח כלים היום ולגרד מהרצפה את שאריות הטופי מהיומולדת שהיה בגן.

הפקידה מפנה אותן לדלפק החברה ההונגרית שהן טסות איתה, אבל סמדר באדישות מתקדמת לעבר המסדרון שרשום מעליו 'המראות', ומסבירה שאין צורך להגיע לדלפק כדי למסור את המזוודה. "שילמתי על פריוריטי. 130 שקל יותר, והמזוודה צמודה אליך ואת יכולה לקחת גם תיק צד. זה חוסך המתנה למסוע שיביא את המזוודה מבטן המטוס בנחיתה בהלוך ובחזור, וגם אין סיכון שתלך לאיבוד".

שוב עומדים בתור. הפעם צריך להציג את כרטיס הטיסה.

דף נייר פשוט, קצת כיתוב באנגלית ובעברית וקוד סריקה.

סמדר מציגה לפקידה את הדף. ההיא שולפת איזשהו משהו שנראה כמו סורק הברקוד בצרכניה וסורקת. גם הדף של חני נסרק והן מתקדמות למעבר הגבול.

"בעצם הדף הפשוט הזה הוא כרטיס הטיסה שלי?" חני תוהה. "כשהייתי בכיתה ג ביסודי, אבא של חברה שלי טס לחו"ל. החברה שלי הביאה לכיתה את כרטיס הטיסה שלו, שנראה כמו פנקס צ'קים יוקרתי ונפנפה בזה בגאווה ענקית".

"הנה, פה בודקים את כבודת היד שלנו ואז עוברים את הגבול", מצביעה סמדר וחוזרת לנושא. "פעם זה באמת היה ככה, וגם היום זה עדיין קיים, אבל רק בחברות הטיסה הרגילות. זוכרת שאנחנו בטיסת לואו-קוסט? פה חוסכים עליך כמה שאפשר. את כרטיס הטיסה את צריכה להדפיס בעצמך או פה בדלפק הצ'ק אין".

שוב תור בלתי נגמר. ריח זיעה חמוץ של אנשים מסביב. אין מזגן פה, אוף!

מגיעים למסוע ארוך שעובר דרך מכונת שיקוף ומאבטחים סביביו.

שמים את המזוודה בתוך קופסת פלסטיק אפורה נמוכת דפנות. גם את הדרכונים. גם את תיק הצד. האמא של התינוק הצחקן מקודם נאבקת עכשיו להשתיק את הצרחות שלו. קופסאות הפלסטיק המלבניות, העבות, נוסעות על המסוע. גברים פושטים ז'קטים של חליפות ומקפלים אותן לתוך הקופסאות האפורות. הם שמים בה גם את כובעיהם וחגורותיהם שנשלפות מתוך מכנסיהם, וצרורות מפתחותיהם… לחלקם גם מתעופפת ניירת, נופלים כרטיסים מגנטיים של קופות חולים, מצטלצלות מטבעות שנושרות איכשהו אל הרצפה במהלך ריקון כיסי החליפות והמכנסיים. בושות. מזל שבשמלה שלה אין כיסים. למעשה, גם אם היו - כנראה לא היתה מצליחה ככה למלא בהם כל טוב. כל אחד מניח את מטלטליו אחר כבוד בקופסאות הפלסטיק שנוסעות היישר למכונת השיקוף, בעוד הבעלים של החפצים הנוסעים עוברים בשער המגנטי שלפעמים מצפצף ואז צריך לחפש מה צפצף. ולהסיר אותו. ולעכב עוד את התור הארוך.

זהו. נגמר.

עוד רגע עוברים את הגבול ומגיעים לדיוטי פרי.

סמדר נראית רעננה עדיין, רגילה כבר לסדר העניינים הזה. חני מבליעה פיהוק (בקושי ישנה אתמול, כי רצתה לגמור את הכביסה עד הסוף), אין לה כבר כוח לסחבת הזאת. שמה את כפות הרגליים בדיוק על אלה המצוירות על הרצפה, מיישירה מבט למצלמה, שמה אצבע על סורק טביעות האצבע, מניחה את הדרכון פתוח בדף המתאים על הריבוע המחורץ במכשיר מולה, ומרגישה די כלואה בשטח הקטן מול העיגול ההולך ומתמלא מול עיניה, 30%, 49%, הו, הנה 100%, אפשר ללכת. יש פתקית שנפלטת מהמכשיר.

לוקחת את הפתקית, מצמידה אותה לסורק קטן שפותח דלת זכוכית נמוכה.

זהו. עברה את הגבול. עכשיו היא בשטח אקס-טריטוריאלי. שטח שלא שייך לשום מדינה. נשאר רק לעלות על המטוס ולהתרומם לחו"ל.

הכריזה מהדהדת כל הזמן.

'נוסעי טיסת שלוש-תשע-שמונה-חמש לקראיובה מתבקשים לגשת לשער העליה למטוס'.

'נוסעים אחרונים לטיסת אחת-שש-תשע לדברצין, מתבקשים לגשת לשער העליה למטוס'.

למי יש כוח לטייל בדיוטי פרי אחרי מסע התלאות הזה? דווקא שם מרגישים את המזגן, סוף-סוף. כנראה כי שם רוצים שתתעכבי, ותאווררי קצת את הארנק מהמקום החנוק שלו בתחתית התיק. שתיהן מתעלמות מניחוחות הבישום. הלאה.

שוב מחכים בתור. די כבר! מה הפעם?

אהה. זה ל'גייט'. שער העלייה למטוס. שוב בודקים את הדרכון ואת כרטיס הטיסה. יורדים במדרגות. נכנסים לשאטל שיביא אותן עד למדרגות המטוס. צפוף-דחוס-עמוס ועדיין דוחפים עוד אנשים בעמידה. נוסעים כמה דקות, והנה המטוס! וואי! איפה המצלמה? סמדר, תצלמי אותי! כמו בת סמינר חייכנית ומאושרת היא מתמוגגת מכל רגע, אבל הנה כבר מאיצים בה לעלות והיא מטפסת את המדרגות הצמודות למטוס, מנידה לשלום לדיילות שבדלת, ונדחפת פנימה, לחלל הצר שבין שני טורי המושבים. דוחפת את המזוודה הקטנה לתא העליון ומתיישבת. גברת זרה לימינה וסמדר משמאלה.


"אז סמדר", היא מסתובבת הצידה. לפחות להתמקד בדבר שבגללו יצאה לדרך. "את רוצה להתחיל ללמד אותי קצת? אני מרגישה רע מכל התורים האלה והחום והצפיפות… לפחות לדבר עכשיו על נושאים אחרים", היא חייכה.

סמדר החזירה לה חיוך רחב.

"למה צריך להתחיל ללמוד? כבר התחלנו. את העיקרון הראשון הרגשת בעצמות", היא שולחת לה קריצה ארוכה-ארוכה. "לכל דבר בעולם יש מחיר גבוה. או שהמחיר הגבוה הוא בחוסר נוחות, מאמץ וזמן שנשרף, או שהמחיר הגבוה הוא בכסף".

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.