3: בין שמים לעננים


1 דקות קריאה
27 Sep
27Sep

יהודי בשנות החמישים יושב בספסל ממול. קצות החולצה המקומטת שלו די מסוכסכים עם המכנס שמקיף כרס משתפלת.

האמת שקצת קשה לומר שהוא יושב. הוא יותר מנתר בעצבנות על כסאו ויורה לכל הכיוונים. 'זה לא עניינך!' לאחד, 'שמעתי!' לשני, 'אני לא צריך עזרה!' לשלישי.

מהר מאוד מתברר שההוא הגיע עם שתים עשרה שקיות לפחות, ומילא איתן את מדפי האחסון שמעל המושבים. ולא רק שדלתות המדפים בקושי נסגרות, אלא גם אין מקום למזוודות הקטנות של שאר הנוסעים… ההוא מתלהט וגורם למעורבות של הנוסעים האחרים - חלקם מנסים להרגיע אותו וחלקם כועסים עליו. הדיילות עומדות נבוכות, לא מבינות מילה בעברית. הן דוברות רק הונגרית ואנגלית. יהודי דובר אנגלית מתנדב לתווך בין הדייל שהוזעק כדי לעשות סדר לבין היהודי שבקושי הצליח להידחק למקום שלו בספסל, אבל התעקש לא לפנות אפילו שקית אחת מבין השתים עשרה שלו.

די, הראש כואב כבר מכל הקולות האלה. והספסל לא ממש נוח. במטוסים לא דואגים למושבים נוחים יותר מאוטובוסים? מוזר.

איכשהו העניינים נרגעים, המזוודות הקטנות של כולם מתחילות לנוח במשכנן בשלום, וחני נזכרת שבעצם סמדר עשתה לה פה תרגיל שמוכיח לה כמה לא נעים שאין מספיק כסף, וצריך לעבור מסלול התשה בדרך לטיסת לואו-קוסט צפופת נוסעים. זה בהחלט מצדיק מתקפה מילולית.

"אז מה? את הולכת לחנך אותי בימים הבאים שכסף זה נורא חשוב וכמה אנחנו מסכנים כשאין לנו כסף? אני יודעת שכשיש כסף החיים יותר נוחים, אבל כשאין כסף, אז אין!!! ולומדים להסתדר טוב יותר בחיים. ולא יוצאים מפונקים כאלה, כמו כל העשירות הפרינססות שבקושי מצליחות לשרוד שעתיים בלי עוזרת וארבע שעות בלי שופינג. ובכלל, איך את בעצמך בתור יועצת עסקית טסה בטיסה של תפרנים?!" תרועת הניצחון נשמעה מכל צליל במילים.

סמדר הנהנה בשלווה. זה נראה אפילו שהיא נהנית מכל רגע. עוד יותר מרגיז.

"בואי נלך אחד-אחד. אמרת פה דברים חכמים, ובאמת אשמח לדון על זה איתך. אבל לפני זה רק שאלה: איך ההורים שלך התפרנסו?"

פוף.

רוח הקרב עזבה את חני לגמרי. היא התכווצה בתוך המושב שלה, והפה התקמר קצת.

"אבא שלי היה עצמאי. בתור טברייני כבר דורות, הכי טבעי בעולם היה לנהל בית הארחה לנופשים. ומה את חושבת?" המרמור בוקע מכל מילה. אולי זה לא מרמור, אולי עצב. אולי כאב יגדיר טוב יותר את הרקע למילים. כאב על דברים שקרו פעם אבל השריטה שהם שרטו בפנים כואבת עד היום.

"כולם הסתכלו עליו בתור בן אדם אמיד ומסודר בפרנסה. רק אני ידעתי כמה הוא שונא את העבודה שלו. אבא שלי הרגיש כמו משרת של האורחים בבית ההארחה, והיות שהוא ואמא גם היו הטבחים - הוא עוד יותר הרגיש משרת עלוב מול אלה שיכלו לפרגן לעצמם להתפנק אצלו ולשלם על זה". היא נשמה לרגע.

"ומה את חושבת? אחרי שנים שהבן אדם הזיע והתפרק בשביל הפרנסה, האורחים הפסיקו להגיע לאט-לאט. אמרו שהרמה של בית ההארחה נמוכה מדי. שזה מיושן. שהאוכל בטעם של פנימיה. הם מעדיפים מלון ברמה או לשכור צימר עם ג'קוזי באיזה כפר עם הרבה ירוק מסביב".

סמדר הנהנה בעצב.

"אז - "

המשפט נקטע פתאום.

"משה גבריאלוב, משה גבריאלוב". דייל קרקע לחוץ ועצבני עמד בדלת המטוס וסקר את היושבים. הוא נראה ישראלי, בניגוד לצוות המטוס.

"משה גבריאלוב נמצא כאן?" שאל שוב. הפטפטת שרחשה קודם במטוס הפסיקה לגמרי, אבל אף אחד לא זז. הוא ירד במדרגות כשמכשיר קשר צמוד לאוזנו והוא נראה נסער או מתוח. צוות המטוס התלחשש והביט החוצה כל הזמן.

חני הציצה אל השעון. הי! כבר עברו עשר דקות מאז זמן ההמראה המתוכנן. מה קרה?

פעם קראה אמרת כנף שהיתה בערך ככה:

'אם רצית לדעת מה הערך של דקה - שאל את מי שאיחר לטיסה בדקה'...

כנראה שבעל האמרה לא שמע שטיסות יכולות גם להתעכב.

בעצם, רק לצוות המטוס מותר להתעכב, הנוסעים שיאחרו לגייט, באמת יחמיצו את הטיסה.


היא הסתובבה אל סמדר, וקפאה במקום מול העיניים הרטובות.

"סליחה". הקול של סמדר היה קצת חנוק. "אני… פשוט אני… קשה לי לשמוע על עוד עסק שקרס ככה. נצבט לי הלב על ההורים שלך. על זה שבית ההארחה דעך ודעך והאורחים התלוננו עד שהוא נסגר. זה קורה לי גם כשאני רואה שלטים של 'חיסול', 'סוגרים', או פשוט חלון ראווה ריק במקום שהיה פעם חנות או משרד פעיל. מומחים מדברים על מודל של עבודה מתכנסת, שהשוק עובר אלימינציה וכל עסק בלתי גמיש שלא מתאים את עצמו לתנאי השוק - אחת דינו. אבל כל עסק שנסגר - זה כאב לב עצום. זאת משפחה שמתפרק לה מקור הפרנסה. זה לא לדעת איך לשלם על קורת הגג שלך".

"עבודה מתכנסת?"

וסמדר מספרת על משרדים שנסגרים ובנקים שמעדיפים עמדות אוטומטיות שישרתו לקוחות. כמו כספומט. המודל של העסקת פרילנסרים [=עצמאים] הולך ורווח בעולם, ומתפשט גם פה בארץ. החוק שמחייב מעסיקים לממן לעובדים פנסיה וחופשות מחלה בזמן שלמעסיק-עצמו יכול להיות שאין שום פנסיה וגם לא משכורת, תורמים למצב שבו לא פשוט להחזיק עסק. גוף ענק שמגלגל מיליארדי שקלים בשנה - שווה לו להעסיק שכירים, אבל עסק פרטי של בעל חנות ממוצעת, לא תמיד משתלם לו להעסיק שכיר. אם העובד מקבל 4,000 ש"ח, למעסיק זה עולה 6,000. משתלם יותר להעסיק פרילנסר.


"משה גבריאלוב? משה גבריאלוב?"

שוב הדייל הישראלי.

שוב עם מכשיר הקשר והתלחשויות עם צוות המטוס.

שוב אין תגובה מקהל הנוסעים החגור למקומות כי או-טו-טו ממריאים.

רבע שעה איחור מזמן ההמראה.

"כנראה היה נוסע ששלח מזוודה לבטן המטוס, אבל איחר את העלייה למטוס. במקרה כזה, אסור למטוס להמריא בלעדיו. או שמוצאים את הנוסע והוא עולה למטוס או שמוציאים את המזוודה שלו מתא המטען".

"מסכן", חשבה חני בקול. "גם לשלם, גם להחמיץ את הטיסה?"

"במקרה של לואו-קוסט את צודקת. אין שום החזר כספי ללקוח שאיחר. לא נעים".

קולות גרירה נשמעים קלושות. כנראה מוציאים עכשיו את כל המזוודות ומחפשים את המזוודה של ההוא שלא הגיע.

לחני דחוף להבין.

"אני רוצה שתסבירי לי משהו: מה שאת אומרת, זה בעצם שככה המצב? שצריך להרים ידיים? להשלים עם זה שגם עובדים קשה, גם מבזבזים זמן וגם מקבלים גרושים בסוף?"

"לא". סמדר פותחת בינתיים קופסת פלסטיק שהביאה איתה. מציעה גם לחני כמה רצועות גמבה, מלפפון וגזר. "אני אומרת שצריך להיות עסק ענק כדי למכור בזול ולהישאר בחיים. אם את בעלת עסק קטן, את חייבת למכור במחירים יקרים".

"חייבת?"

"כן. זו בחירה בהרבה מוצרים זולים להמונים מול מעט מוצרים יקרים לתת-נישה, שרק מעט אנשים קונים אותם. או שעונים ב-15 ש"ח לכל דכפין או שעון מותג ב-500 ש"ח".

סמדר מוציאה גם קרקרים קטנים, עגולים, מקמח כוסמין. מראה לחני את הכשרות המהודרת בחיוך. "שלא תחשבי שאני מאביסה אותך חס ושלום במשהו לא מתאים".

חני מודה בכל לב. הירקות והקרקרים הבריאים האלה באמת לעניין עכשיו. ברכות ראשונות, כרסום היצע הקופסה על המדף הנפתח, ברכות אחרונות. יופי, אפשר לחזור לעניינים.

"אז מה, אם אני גרה בטבריה שהיא פריפריה ועיר קטנה, אנשים צריכים לשלם לי ביוקר על מה שהם קונים? בדיוק בגלל זה אנשים עושים קניות בבני ברק! והם צודקים. למה לשלם על אותו דבר מחיר יקר יותר? זה פשוט עושק!"

"זה לא עושק", מזכירה סמדר. "מכולת קטנה שמוכרת שלושים כיכרות לחם ליום יכולה פחות להתגמש במחיר מסופרמרקט שבשבילו הוזלה במחיר הלחם מביאה המוני אנשים שעושים קניות ענקיות הכוללות דברים משתלמים מאוד. אנשים אמורים להתפרנס, בסופו של דבר. אם המכולתניק ימכור הכי זול - ממה יתפרנס? מחמש מאות שקל רווח בחודש? ועדיין, את צודקת שאין היגיון לשלם יותר על אותו מוצר בדיוק. מה זה אומר, אם ככה?"

המבט של סמדר מסביר לחני שהיא, איכשהו, אמורה לספק תשובה לשאלה הזאת.

הדייל טורק את דלת המטוס, סוף-סוף. המדרגות מתנתקות מגוף המטוס והרכב שעליו הן מורכבות נוסע הצידה. טלטלה קלה והמטוס מתחיל לנסוע לאט-לאט. מקפץ על המסלול באופן גמלוני שדי מנענע את הנוסעים ומזכיר לחני את הלולבים של סוכות. אמא'לה! ככה מרגישים כשטסים? סמדר מרגיעה שזאת רק ההתמקמות לפני מסלול ההמראה. בזמן הטיסה לא מרגישים שנוסעים בכלל.

"נו, חני, מה את אומרת? אם אין שום היגיון לשלם יותר על אותו מוצר בדיוק, והלקוחות תמיד יחפשו זול יותר, איך בכל זאת אפשר לגבות יותר כסף, הלקוחות ישמחו לשלם, ויאפשרו לבעל העסק להתפרנס טוב יותר?"

"למכור מוצרים ייחודיים או כאלה שיש מהם פחות בשוק?" היא מנסה.

"כיוון טוב. מה שקשה להשיג עולה יותר. למשל, מצות עבודת יד או כיסא עץ שנגר עבד לחטב. אבל ההחלטה אם למכור הרבה דברים זולים או מעט מוצרים יקרים היא לא העיקר. בואי נראה אם את יודעת מה כן: מה הכי חשוב בהשתדלות לפרנסה?"


המטוס נוסע על המסלול. מאיץ. מאיץ עוד. תפילת הדרך! אה, לא. היא כבר אמרה ברכבת. לא אומרים שוב עד שהולכים לישון. יו, זה מדהים. אף פעם לא ידעה שיש כל כך הרבה שדות פתוחים באמצע גוש דן. באמצע שדה התעופה. המטוס רץ לו על המסלול השחור שמשובץ בנורות צבעוניות ובקוביות מתכתיות קטנות, ומסביבו שדות עם דשא דליל והרבה חום-אדמה.

וואו, איזה רעש! הריצה הולכת ומתגברת, הולכת ומתגברת ופתאום - פק. המטוס באוויר! והוא עקום! ממתי טסים בשיפוע? תמיד מציירים אותם טסים ישר בין העננים. נס שיש חגורת בטיחות. סמדר נראית רגועה. בושות שתראה כאילו חני הצעירונת הזאת מתרגשת מההמראה. לא, מה פתאום. היא בכלל לא מתרגשת. לא מההמראה ולא מהטיסה. חבל שהיא רחוקה מהחלון, אבל הנה הבתים בארץ ישראל הולכים ומתקטנים, והעננים הולכים ומתקרבים. זהו. המטוס נכנס לתוך ערפל עננים לבנבן וזה הדבר היחיד שנשקף מהחלונות.

סמדר עוצמת עיניים. גם חני מרשה לעצמה לשמוט את הראש. העננים מחבקים את המטוס בלבן-הלבן הזה. הכל מתערפל. אז רגע, יש סיכוי שאבא בכל זאת יכול היה לעשות את בית ההארחה הקטן שלו למשהו ריווחי יותר??



19Oct
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.