5: נחיתה בבודפשט


1 דקות קריאה
28 Oct
28Oct

המטוס צולל מטה בפתאומיות.

אי! האוזניים! פתאום היא מבינה למה התינוקות שלה כל כך צורחים מכאבי אוזניים. זה כואב! זה נסתם! אי! סמדר דוחפת לה סוכריית ג'לי צמיגה בציפוי קשיח ומעודדת אותה ללעוס. כן, ללעוס חזק. לא, לא משנה אם הטעם מבחיל. תנועות הלעיסה מקלות ומשחררות את הלחץ שנוצר באוזניים בגלל הנחיתה. הנה, עוד רגע מגיעים. כבר רואים מהחלונות את מרחבי הירוק-הירוק הזה, הבלתי נגמרים. יופי, כאב האוזניים הוקל.

אופס, ממשיכים לנחות! בכל פעם שהמטוס מנמיך עוד - חני מרגישה כמו במעליות של המגדלים בני העשרים קומות ויותר. כשיורדים במהירות מהקומות הגבוהות - כל הגוף מנתר לך בפתאומיות מלמטה למעלה. טוב שהאוזניים נרגעו. אולי אפשר להציץ בנוף? זה נראה מדהים.

"אכפת לך שאתחלף איתך?" היא שואלת את הצעירה בעלת המראה הישראלי-כללי שיושבת ליד החלון, במקום השלישי בספסל המשותף גם לה ולסמדר. "זאת טיסה ראשונה שלי, ואני אשמח לראות".

ההיא מושכת בכתף באדישות ומסובבת את פניה לעבר החלון.

"נסי לחשוב על התועלת שתצמח לה מזה שתחליף איתך מקום", מציעה לה סמדר בקול שקט. "מה ייצא לה מזה? למה שתצטרך לקום ויהיה לה לא נוח ותיתן לך את המושב ליד החלון?"

"מצוה של חסד, לא?"

"כן? נראה לך שמצוות הן חלק מסדר היום שלה?"

"אולי סתם אנושיות?"

"אנושי להיות אגואיסט, לפעמים".

"אוף, אז מה כן?"

"תחשבי".

בינתיים המטוס מנמיך עוד.

"כבר היית פעם בבודפשט?" חני פונה אל ההיא, מנסה להיות נחמדה.

"כבר פעמיים. באתי לטייל עם חברות". חני ממשיכה להתעניין איך חשבה להגיע משדה התעופה לעיר. "נראה. אקח כנראה את האוטובוס. קצת מעצבן וארוך, כי הוא עושה סיבוב ונוסע לאט, אבל לא נורא כי אני קונה כרטיס ל-72 שעות. זה לנסיעה חופשית באוטובוסים, בחשמליות, ברכבות, בשיט על הדנובה. זה כיף שהכל נכנס לכרטיס נסיעה אחד".

"תוכלי לנסוע איתנו, אם תרצי. יש לנו רכב עם נהגת עד לרובע היהודי".

"למסעדת חנה? וואו, זה יהיה בול בשבילי". ההיא ממש מתרגשת מההצעה.

"את רצית לשבת ליד החלון, נכון?" היא נזכרת פתאום. "הנה, בואי נתחלף".


יש משהו חצוי בלב כשרואים את היופי של אירופה. את השלווה של תושביה. ודאי, הם יכולים להיות שלווים. לא אותם רדפו באכזריות כל השנים. אפילו היום, עם המושבות הקטנות שהיהודים פותחים באירופה בסמיכות לקברי הצדיקים או בערים שבהם מתגוררים קבוצות יהודים כבר עשרות שנים, זה לא בא להם בטוב, לגויים האלה. פה ושם יש גילויי אנטישמיות.

אבל גם את היופי של הנופים האירופאיים השם ברא, וחני מרשה לעצמה להתענג עליו. ולהתענג גם מהריגוש הזה, של האדמה ההולכת ומתקרבת והולכת ומתקרבת והנה המסלול כבר ממש-ממש מתחתם והנה נשמעת החבטה המטלטלת של גלגלי המטוס שמתנגשים בעוצמה בקרקע. זעזוע קל והמטוס ממשיך לרוץ לו בתעופה על מסלול הנחיתה שהאספלט השחור שלו בוהק ומסומן בנוריות צבעוניות ובקוביות מתכתיות משני צידיו, תוך כדי שחלקי הכנף נפתחים בבת אחת ושאגת המנועים מהדהדת בקול שריקה צורם ומתמשך שהולך ומנמיך טונים עד שהוא משתתק לגמרי.


הנה הדיילות מתארגנות לפתוח את דלת המטוס. אפשר כבר להוריד את המזוודה מהמדף למעלה ולהוציא דרכונים, צריך אותם למעבר הגבול. הידית הטלסקופית של המזוודה הקטנה נפתחת למלוא גובהה. נשאר להסיע אותה בזהירות בין הספסלים עד לדיילות שעומדות בפתח המטוס ומאחלות להן 'גוד ביי' בחיוך מהוקצע. יורדים במדרגות הנצמדות אל הדלת, ומשם פוסעים ברגל מהמסלול שהמטוס עומד עליו אל מבנה מעבר הגבול בנמל התעופה פריהג'. המטוס נחת ממש קרוב.

ברוכות הבאות לבודפשט. בירת הונגריה.


"היה חמוד שבסוף היא הסכימה לפנות לך את המקום, נכון?" חני וסמדר רואות את ההיא מתקדמת לביקורת הדרכונים מעבר לדלתות השקופות המנוקדות בלבן. 

"איך היא הסכימה, באמת? מה גרם לזה?"

"עיקרון ההדדיות", חייכה סמדר. "וזה מה שעומד בבסיס כל מכירה שיוצאת לפועל. כשהלקוח מרגיש שהרוויח משהו ששווה יותר מסכום המכירה - הוא מסכים לשלם. ליתר דיוק: הוא רוצה לקנות".

"אני הולכת לתור ההוא", סמדר מנפנפת בדרכון האירופאי שלה, "ואת הולכת לתור של מי שהוא לא אזרח של האיחוד האירופי".

העצירה הפתאומית של חני והפה הפעור שלה עד שהיא מתעשתת די מצחיקים את סמדר, משום מה.

"רגע, נולדת באירופה?"

"כן, פה בהונגריה. בעיירה קטנה עם טירה גדולה, שהונגריה, פולין, צ'כיה וסלובקיה קראו להסכם שיתוף הפעולה שלהן על שמה. והשם שלה יכול לעניין אותך", סמדר קורצת אליה בשובבות, תוך כדי שהיד שלה מונחת על המוט הטלסקופי של המזוודה שלה, הבוהקת בטורקיז, כשחציה מסובבת לכיוון התור לאירופאים. "נולדתי בוישגראד".

"את צוחקת עלי!" חני משסעת אותה. "איך העיירה הזאת קשורה לחסידות שלנו?" ומול החיוך של סמדר היא קולטת. "אה, בעצם רוב החסידויות על שם עיירות… רגע!" זיקוקים זוהרים פתאום בעיניים של חני. "ההורים שלך כבר היו חסידי וישגראד ובגלל זה היה לך טבעי לחזור לחסידות שלנו?"

"לא". סמדר מנפצת לה את האשליה. "באתי להציץ לפני עשרים שנה, כי קסם לי שיש קהילה על שם המקום בו נולדתי, ואז נחשפתי לאורח החיים המיוחד הזה. אבל לצערי, ההורים שלי היו רחוקים-רחוקים מדת. אחרי השואה היו יהודים שניסו להיטמע בין הגויים כי חשבו שזאת הדרך למנוע מהגויים להתעלל בהם שוב. ההורים שלי היו ביניהם. ואם תוסיפי את הקומוניזם ששלט גם על הונגריה - " 

"סליחה, אולי במקום לדבר כל כך הרבה אתן זזות הצידה? כאלה ישראליות! תוקעות פה את כל התור כאילו נמל התעופה של אבא שלהן!" הדובר נראה די דומה לשאר הדמויות הגויות שמילאו את אולם מעבר הגבולות, אבל כן, הוא היה ישראלי. ו… לא נעים להודות... הוא צדק.

הן השתתקו, ואז סמדר נפנפה לחני לשלום ופנתה לצד האזרחים האירופאים. ניקורים קטנים של קנאה מנקרים בחני כשהיא רואה את סמדר שולפת דרכון ועוברת במהירות, בזמן שהיא עדיין תקועה בתור המתפתל שמתקדם לאט-לאט. היא משתעממת בינתיים וסוקרת את המקום. יפה. מודרני. מהודר, אפילו.

סמדר סיפרה לה שהיא אוהבת לטוס להונגריה. יש בה פרדוקס מובנה של הדר אירופאי ומבנים מפוארים ומושקעים, זכר לממלכה האוסטרו-הונגרית, לצד מחירים באדמה בגלל מטבע שהערך שלו אפסי. קוראים לו פורינט, אולי, למטבע?

לא משנה. מה שחשוב זה שנותנים לך מחיר של אלפים ועשרות אלפים, וכשאת ממירה אותם לשקלים, את מגלה שזה סכום אפסי. ככה למשל, הדירה המוזמנת שלהם, עולה לארבעה לילות 69,000 פורינט. זה נשמע המון, עד שאת מגלה שבעצם מדובר ב-900 שקלים לארבעה לילות על דירה של 50 מטר מרובע. לא חדר של 20 מטר במלון. דירה! ולפי מה שסמדר מספרת, הדירה גם יפה ומטופחת. הלוואי.

מסביב יש אברכים שעיניהם מושפלות. חלקם מדברים ביניהם בשקט, חלקם מעיינים בדממה בספר כזה או אחר. בדרך כלל בעל כריכה רכה. חלקם עם חליפה קצרה, חלקם חובשים לראשם קסקט. יש כמה מפעלי ייצור בהונגריה שדורשים משגיחי כשרות, וגם מייבאים מהונגריה חלפים למכוניות ואת כובעי הגברים שעשויים מלבד, ככה שחרדים מגיעים להונגריה מסיבות שונות, גם מסחריות.

יופי, הגיע התור שלה.

מציגה את הדרכון הביומטרי, נבחנת ביסודיות, מקבלת אישור והדרכון מוחזר לה. דלת הזכוכית הנמוכה שלצד פקיד הגבולות נפתחת בפניה ומאפשרת מעבר. עכשיו נשאר לחפש את סמדר. הו, הנה היא. חני חששה להסתבך עם כל המסדרונות האלה… דווקא הדרך די פשוטה, עם סמלים בכל קיר ומכל תקרה.

"פשוט להתמצא כשיש לך סמלים, נכון?" סמדר.

"מה, זה כלל עסקי?" חני הריחה שזה משהו בכיוון.

"צודקת. נו, בואי תנחשי באיזה הקשר".

"שאנשים מעדיפים סמל במקום הסבר ארוך ומסובך?"

"כמעט. מתחמם. הרעיון הוא שאנשים מצייתים לתמרורים. אם את רוצה למכור ויש לך משהו טוב - יקנו ממך. אבל אם לך עצמך לא ברור למה לקנות ממך... - לאנשים אין תמרור לציית לו".

הן ממשיכות לכיוון היציאה, הולכות בעקבות סמל המטוס הנוחת, כשחני תפוסה במחשבות. מה אבא מכר? זה די ברור. הוא מכר נופש. רוגע. יישוב הדעת. פסק זמן מהמרוץ של החיים. למה אנשים הפסיקו לקנות? אולי כי הלקוחות לא התאימו? אולי. אבל בעצם, למה הם הפסיקו להתאים? הרי פעם היה לבית ההארחה שלו ביקוש טוב! 

אולי כי מה שהתאים לסבא וסבתא כבר לא כל כך הלהיב את הדור השני וממש דחה את הנכדים? וואי, אם ככה, עסק זאת עבודה בלתי נגמרת! כל הזמן-כל הזמן צריך להתאים את העסק ללקוחות?!

צריך לדבר על זה עם סמדר. 

הו, הנה הן כבר יוצאות מתוך מתחם הנוסעים הנכנסים למתחם קבלת הפנים. לאורך השביל ממתינים אנשים שונים ובידיהם שלטים עם שמות בכיתוב לועזי. menachem או evis הם שניים שנקלטו בעיני חני לפני שראתה את הנהגת האוחזת בשלט שלהן: smadar נכתב שם.

"רגע, איך בעצם נולדת בהונגריה וקראו לך סמדר?" תוהה פתאום חני על השם הישראלי מאוד.

סמדר מסמנת לה באצבעות צמודות זו לזו שתמתין רגע, ומקבלת בהונגרית מתגלגלת את פניה של הנהגת עם השלט שלה. 

"איגן, איגן" [=igen, כן] היא אומרת לה, וממשיכה בשטף מילים ארוך-ארוך-ארוך שנגמר ב'קוסונם' [=köszönöm] שזה 'תודה'.

"זאת הנהגת שלנו, והיא מסכימה לחכות איתנו לההיא שישבה לידינו במטוס. הבטחנו שניקח אותה", מזכירה סמדר. "ושאלת איך קראו לי סמדר… אמרתי לך שההורים שלי היו מהציונים המעטים בהונגריה? לכן נתנו לי שם תנכ"י, ישראלי. הם רצו לעלות לישראל ובאמת הספיקו לעשות את זה ממש לפני שהשואה פרצה". 


שדה התעופה שבאופן רשמי נקרא 'פרנץ ליסט' ובאופן בלתי רשמי נשאר עם השם הקודם - פריהג' - די ריק. אנשים הולכים מפה לשם ומשם לפה, גלגלי המזוודות שלהם מחליקים על הרצפות הבוהקות, ובין לבין מפוזרים כמה דוכנים של השכרת רכב, דוכן עם פקידי תיירות אדיבים  שעומדים הכן להסברים ולחלוקת מפות של בודפשט לתיירים, ובצד דלתות הזכוכית הנפתחות בעין אלקטרונית מול כל נוסע - יש גם מכונות אוטומטיות לקניית כרטיסי נסיעה. 

איפה הנוסעת השלישית??? לא יפה לברוח לה, אבל לאן היא חשבה ללכת? וכמה זמן נצטרך לחכות לה? אוף.

טוב, לפחות לשמוע קצת מסמדר מה התכנון בעצם, בימים הקרובים.

הן מתיישבות על ספסל מעוגל ומרופד. גם יפה, גם נוח.

"יש הרבה סוגי עסקים שצריך לרדוף בהם אחרי הלקוחות, אבל בסך הכל 3 תחומים שאפשר להתפרנס מהם בכבוד", חושפת סמדר. "מה שעוזר לבריאות, מה שמכניס כסף, ומה שמשפר קשר תוך משפחתי". 

קבוצה של כמה בעלי כובע המבורג וחליפה באורך בינוני עברו בזריזות את היציאה לדלת הטרמינל. "הנה, את רואה אותם? הם חסידי סאטמר ונוסעים לאיהל. לא, זה לא כתוב להם על המצח... הם פשוט הלכו עם נהג שהיה רשום על השלט שלו השם הלועזי של איהל. הו, הנה המצטרפת לנסיעה שלנו! בואי נלך לרכב".

התברר שההיא סחבה איתה מזוודה גדולה ולכן היתה צריכה לחכות שתיפלט למסוע. היא מתנצלת על ההמתנה, מודה על הסבלנות, וארבע הנשים פוצחות בצעדה מהירה לעבר הרכב המשפחתי המפנק שמחכה להן. מרצדס?! חני לא כל כך מבינה ברכבים, אבל בעלה הסביר לה פעם על הסמלים והסטטוס שהם משדרים. אז הרכב מושקע. יפה. 

סמדר מפרגנת לחני לשבת בקבינה, שתראה את הנופים בנוחות, בעיקר כשייכנסו לבודפשט עצמה שיש בה מבנים יפים, וכולן מתמקמות ברכב.

סמדר מפטפטת בחביבות עם הנוסעת שישבה לצידה. ההיא אחות במחלקה פנימית. "ולא תאמיני איך אני נופלת מהרגליים כל יום מחדש ומבטיחה לעצמי לא לחזור לעולם לעבודה. אבל אז אני נזכרת איך החיים של אמא שלי נגמרו ב'פנימית' כי אף אחד לא הסתכל עליה, ואני מקבלת כוח להחזיק אנשים בחיים ולהקל עליהם כמה שאפשר".

"אשרייך, אחותי. כמה חסד את גומלת כל יום!" ופה סמדר מצטטת לה בתרגום לישראלית כמה מאמרי חז"ל על החשיבות של מי שעוזר לחסרי ישע בכלל, ומי שגומל חסד בגופו בפרט.

"אבל רגע, איך אמרת שקוראים לך? זיוה? אני מתנצלת על ההפסקה לרגע, אני פה בתפקיד. חני? אני רוצה שתחשבי עד סוף הנסיעה שזה חצי שעה בערך, מה העבודה שהיית הכי-הכי רוצה לעבוד בה. מה הדבר שהיית הכי-הכי רוצה לעשות. תחשבי שאני נותנת לך מעכשיו משכורת במשך 12 חודשים. את לא צריכה לעבוד יותר. מה את עושה עכשיו רק בשביל הכיף? בין הטיפול בילדים לסדר וניקיון בבית ושאר החובות המשפחתיות. משהו שאת רוצה אותו בתור תחביב. בתור משהו שהיית רוצה להשקיע בו", היא שולפת פנקס בגודל בינוני בעל כריכה אדומה קשיחה מהסוג הישן, עם ספירלה בראשו ופסים-פסים בכל דפיו, ועט צמוד אליו, חבוק ברצועת גומי לבנבנה. "והתחביב הזה צריך להתאים לאחד משלושת התחומים הרווחיים". 



"עבוד במה שתאהב, ולא תעבוד יום אחד בחייך".

- קונפוציוס, פילוסוף סיני


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.