6: לתכנן עבודה בנופש


2 דקות קריאה
12 Nov
12Nov


המראות משדה התעופה לבודפשט עצמה מתגלים כמשעממים. כמה כבר אפשר לצפות באותם עצים שנוסעים מולך כל הזמן? והנוף הקבוע הוא אותו דשא ירוק שנראה יפהפה ומלהיב בנחיתה, אבל עכשיו כבר נמאס לראות אותו כל כך הרבה מול העיניים. 

טוב, אני עוד לא יודעת ממה אני רוצה להתפרנס בכלל.. אני רק רוצה משהו שאני אצטרך לעבוד קצת ולהרוויח הרבה. אה, וגם שזה לא יהיה על חשבון הבית והילדים. טוב, אני בטח מדומיינת… אבל מה אכפת לי? סמדר מפרגנת לי משכורות לשנה בדמיון, אז למה לא להרשות לעצמי להתפרע בפנטזיות בלתי מציאותיות? 

צריך לחשוב על משהו. משהו שיהיה לי כיף לעבוד בו. 

הדשא והעצים המלבלבים ממשיכים לנסוע לצדי הכביש. אילו בניינים מכוערים דחוסים כאן! לא להאמין מה ששבעים שנות קומוניזם עשו לאנושות. איך שכנעו את ההונגרים הגאים ביופי המדינה שלהם לגור בבלוקים הצפופים האלה? 

אוף! אני צריכה לחשוב על משהו שאני רוצה לעבוד בו. אבל איך אני אדע? בחיים לא שאלו אותי במה אני רוצה לעבוד. יו, מרחוק רואים בתי חרושת ענקיים. מעניין מה הם מייצרים… 

די, אני מנסה להתרכז: איך בעצם התחלתי לעבוד? התחתנתי, היה צריך לכסות את השכירות ואחר כך את המטפלת והגנים והכי חשוב היה לחרוש על מדורי הדרושים ולהגיד תודה למי שהסכים לקבל אותי וגם לשלם עלי כל חודש. 

שהשם ירחם עלי! איך נקלעתי לסיטואציה ההזויה הזאת שאני צריכה לחשוב ממה מתחשק לי להתפרנס? ואיך בכלל חושבים על דברים כאלה??? 

רבינו בחיי, מה אתה אומר? מזל שסמדר הצמידה ציטוט שלו לכריכת הפנקס. אותו ציטוט מהמטוס? לא, זה קטע אחר. 

"ואותו אדם שגופו חזק ושכלו חלש, מתאימים לו אמצעי פרנסה הטעונים יגיעה גופנית כפי שהוא יכול לסבול. אבל מי שגופו חלש ושכלו חזק, אל יבקש אמצעי פרנסה המיגע את גופו, אלא יבחור לעצמו אמצעי כזה שהוא קל לגופו, שיוכל לעסוק בו תמיד". 

טוב, לרוץ כל בוקר לעבודה זה בטוח לא משאת חיי. במיוחד בתקופה הזאת שיש לי ילדים קטנים בבית. הייתי רוצה לעבוד בין תשע בבוקר לשתים עשרה וחצי בצהריים, ונניח גם בערב בין שמונה לעשר. ככה יהיה לי זמן לאכול ארוחת בוקר, צהריים וערב. כלומר, הדבר הזה שעושים במחלקת יולדות במשך יומיים ובבית החלמה עוד שלושה ימים, פעם אחת בחיי כל ילד שנולד בזמן. כי אברהמי שנולד פג - גם מנע מאמא שלו את המושג הזה של שלוש ארוחות מסודרות ביום... 

חני נתקפת לרגע בגל של רחמים עצמיים, ואז רחשי הדיבור של סמדר וזיוה שמתובלים ברעש הנעים של המנוע המאיץ והחגורה הקצת לוחצת ומפריעה לטבוע במושב המפנק מזכירים לה שצריך להגיע לעיקר. 

נו, אז באיזו עבודה אפשר למלא את הפנטזיות האלה? 

נניח, להשתמש בכישורים שלי כעקרת בית מאורגנת מצד אחד, וכמזכירה בכירה בבית הארחה מצד שני, ו...לפתוח מחדש את בית ההארחה של אבא. זה יהיה מדי מדומיין… ואולי לא? 

נניח שאני פותחת את בית ההארחה של אבא בגרסה משודרגת. כרגע זה סתם שטח עזוב שאבא משאיר אותו בתור נדל"ן לימות הזקנה, אם יצטרך. אבל אם אני רוצה לגרום לו להצמיח כסף, מה אפשר לעשות בזה? אולי להעתיק את הרעיון של טיסות הלואו-קוסט? 

וואו! חני מכה באגרוף קמוץ על מכסה התא שלפניה, מתרגשת מההברקה. אם הנהגת ההונגריה התפלאה - הרי שהנימוסים האירופאים מנעו ממנה להגיב. סמדר הגניבה חצי מבט וחיוכון. זה טוב שהראש של חני עובד במרץ והיא מתלהבת מהרעיון שכנראה עלה בה. 

סמדר העיפה לרגע מבט על נופי ילדותה. לא מעטים מבין יהודי הונגריה חזרו לשם אחרי השואה, וניסו להקים מחדש את הקהילה שהיתה, כמו שתמיד נהגו יהודים בכל הדורות: נגמר הפוגרום? מקימים את הקהילה מחדש. 

גם ההורים שלה חזרו להונגריה בשנים הראשונות אחרי המלחמה, ניסו לבנות מחדש, לשקם את הרוח והגשם, היא נולדה שם. לקח זמן עד שההורים הבינו שאין להם עוד מה לחפש מעבר לים, וודאי עם הרוח הסובייטית שהרסה כל חלקה טובה והשתקעו בארץ באופן סופי. 

מהחלון התחילו להיראות רחובות שהבניינים המחוטבים שלהם דבוקים זה לזה בתור בלוק אחד ארוך. גילופים יפהפיים סביב כל חלון ודלת, ו… טוב, זאת עיר גויית. אז גם ראשים מפוסלים ואנדרטאות בכל קרן זוית. 

נחזור לבית ההארחה של אבא. אם ככה, זאת תהיה אכסניית לואו-קוסט? רגע, צריך לעשות חשבון: מה זה כולל? אולי נלך בסגנון הצימר בצפת העתיקה של החברים שלנו. יש להם צימר קטנטן ומצומק שעולים אליו במדרגות מפותלות עם גג נמוך, אבל המיקום שלו באמצע כיכר המגינים הופך אותו לשווה. הם גובים 550 ש"ח, ומי שמביא איתו מצעים ומגבות משלם רק 450. רגע, זה לא נגמר שם. אם המתארחים גם מנקים את המקום אחריהם - המחיר יורד ל-400 לשבת…

הרכב כבר נוסע לאט בתוך סמטאות צרות שתחומות בשני הצדדים בבניינים מחוטבים עתיקים, כאלה שהאפירו מרוב עשן מכוניות. העיניים של חני סוקרות את החנויות שבגובה הרחוב. יש פה הרבה מסעדות או… מה זה? בתי מרזח? כמו מהסיפורים של 'מחניים'? כן, יכול להיות. הנה גויים מתנדנדים יוצאים מהם. וואי! לא להאמין איך האיורים של הגויים קמים לתחייה. כאילו הכטקופף מספרי מחניים עמד פה וצייר אותם. רגע, בעצם את זה הוא באמת עשה... 

גוי אחד מתנדנד חוסם להן עכשיו את הכביש, אבל הנהגת כנראה רגילה לזה. עוקפת אותו באיטיות וממשיכה לנסוע. נחזור לבית ההארחה של אבא - אם ככה, אפשר לבנות מחירון לואו-קוסט. אם בטיסות משלמים על טיסה בנפרד, על מזוודה בנפרד, וככה גם על בחירת מושב זול או יקר שיש בו יותר מרווח לרגליים - למה שזה לא יעבוד בהארחה? הרי בטיסת לואו-קוסט גם על סנדוויץ' משלמים (והחצופים האלה ביקשו 2 יורו על בקבוק מים של 330 מיליליטר! כמעט עשרה שקלים לבקבוק קטן!). 

איך אעתיק מהם? כל אורח ישלם רק על לינה שתכלול מיטה בחדר נקי שנעים להיות בו. מי שרוצה מצעים - ישלם עליהם בנפרד. מי שירצה ארוחות - ישלם עליהן בנפרד. מה עוד יכול להיות שם? אולי שדרוג לחדר מפנק יותר בתוספת מחיר? ובחדר המפנק יהיה מה? אולי מיטת מסאג' מתכווננת… מה עוד אפשר? שירות עוזרת ומכבסה בתוספת מחיר? צריך לבדוק עם סמדר. אולי זה יכול להיות רעיון... 

הרכב עוצר. 

"קזניצי סינגוגה", אומרת הנהגת וסמדר עונה לה בשטף הונגרי מתגלגל. מבנה חום עם חיטובים יפים מתנשא מעל השער/חומת בטון שלצד הכביש. נורא קשה להרים עיניים כל כך למעלה לכזה גובה, כשהסימטה כל כך צרה, אבל הוא נראה יפה. 

אחר כך גם תציץ פנימה, לפאר והדר של בית מקדש מעט המקומי, ותראה ש'נראה יפה' זאת מחמאה די מעליבה להשקעה שהשקיעו יהודי בודפשט שנים ספורות לפני שהנאצים טבחו בהם. בית הכנסת האורתודוקסי המפואר נשאר לפליטה. ממעט המתפללים ששרדו - יש בקושי שני מניינים שמתפללים בו כיום. רובם נודעים בו מחדש ליהדותם.

בית הכנסת האורתודוקסי ברחוב קזניצי, בודפשט

עוד לפני שהיא מתרוממת לעבר הדלת כדי לצאת - חני מגלה שהדלת נפתחת לפניה בקידה קלה של הנהגת. מה, כל נוסעת מקבלת פה שירות של דוכסית? פותחים לה את דלת הרכב וקדים לה? טוב, מרגיש קצת מוזר, אבל לכי תדעי אם הגויה הזאת לא גרה בנכסים של סבא וסבתא שלך… אז טוב שהיא משלמת באדיבות מופלגת. 

אופס, גם את המזוודה לא צריך להוציא? הנהגת מגישה לה את הידית המורמת של המזוודה עד לכף היד. "קוסונם", פולטת חני את התודה ההונגרית שלמדה לדקלם. זיווה הולכת לשים את התרמילים הכבדים שלה בחדר ששכרה ברחוב הקרוב, וחני מוצאת את עצמה מסיעה את המזוודה בעקבות סמדר אל מסעדת חנה שממוקמת בחצר הפנימית של בית הכנסת. 

מטפסים במדרגות ונכנסים לאולם בסגנון נעים. שולחנות מכוסים במפות לבנות ועליהן מעוין בד בורדו. כוסות זכוכית גבוהות על רגל עם מפית בורדו תואמת, ותפריט ב...עברית. וגם באנגלית, כמובן. בהונגרית כנראה שאין צורך. 

כל מיני יהודים ישבו שם, במסעדה השייכת לקהילה היהודית של בודפשט, וגם מקבלת תמריצים מטעם הממשלה(!) שחשוב לה שיהודים יחזרו להרגיש בה נעים. הרי מאז השואה - הלכה הונגריה והתרוששה, והיום היא סתם מדינה ענייה עם בניינים מגולפים וזכרונות מפוארים על הממלכה האוסטרו-הונגרית ששכנה בה. אולי, מקווים ההונגרים, יסכימו היהודים לחזור לגור במקום. 

"שלחנו את הבן הכי צעיר שלנו לארץ ישרואל אחרי הבר מצווה", מספרת לה בעלת חזות חרדית עדינה, שלראשה פאה מיושנת וצנועה מאוד. היא יושבת עם בעלה בשולחן הסמוך. "וזהו. סגרו את התלמוד-תורה, כי הוא היה התלמיד האחרון". 

המשגיח במקום ואשתו, שניהם בעלי חזות חסידית - עסוקים מאוד. הוא בברירת אורז לארוחה הבאה והיא בהשריית חסה בחומץ, הברשתה ובדיקתה מיליטר אחרי מילימטר. "אין פה חסלט, כמובן, אז אני בודקת כמו שאמא שלי, עליה השלום, היתה בודקת חסה רגילה". 

היא מירושלים, סיפרה. והם מרוויחים עשרת אלפים ש"ח נטו בחודש על העבודה המשותפת שלהם. זה לא הרבה לזוג שמחתן את צאצאיו, אבל המגורים בחינם והמחיה בבודפשט מאוד זולה ביום-יום, ככה שברוב המשכורת הם יכולים לכסות את הוצאות החתונה של הילדים. את כולם כבר חיתנו, ברוך השם. נשאר רק לסתום חובות שנשארו אחרי שמכרו את דירתם הירושלמית. 

חני קצת מצטמררת. 

ככה החיים אמורים להיראות? זוג הורים שחיתן את כל ילדיו צריך למכור את קורת הגג שלו ולנדוד ליישוב יהודי נידח בחו"ל רק כדי לשרוד את תהומות החובות? 

"תתפללי עלינו שנזכה לחזור מהר לארץ ישראל", מבקשת אשת המשגיח. "נמאס כבר להיות פה בין כל הגויים כל היום". היא דווקא מבקרת בישראל מדי פעם, קופצת לראות את שלום הילדים והנכדים. הטיסות זולות, אפשר לעשות את זה בלי נקיפות מצפון. 

"ואני גם קונה להם פה בגדים אירופאיים יפהפהפיים. ההונגרים, כמו רוב האירופאים, הפסיקו ללבוש את הבגדים הצנועים והיפים ועברו ללבוש הגויי המקובל בתרבות המערבית, ככה שהבגדים שבשבילם לא שווים הרבה - הם הבגדים שאני רוצה לקנות"...

גולש, פפריקש, מרק עוף עם קניידלך וכל מטעמי המטבח ההונגרי הופיעו שם, כמובן, וגם עוגות לקינוח: דובוש, ג'רבו, קרם–שניט ופלודני. חני לא מהטיפוסים שמתלהבים מאוכל, אבל כשהמנות הגיעו - ענקיות ונדיבות, ואז גם העוגות בסוף שכל מנה מהן היתה בקושי נדחקת לתבנית אינגליש קייק - היא הסכימה עם סמדר שיש טעם לבקש מהצוות במקום לארוז להן לדרך. בלתי אפשרי להשתלט על כל הכמות בארוחה אחת, ולא ברור למה ההונגרים חושבים שכן. 

מסיימים לאכול, ברכת המזון, ורגע אחרי ששארית הארוחה נארזת בשבילן בקופסאות פלסטיק יפות ואסתטיות (שארית? יש פה מספיק לארוחה נוספת! כולל ארוחת ביניים של כמויות עוגה שמספיקות לארבעה…) - מזכירה לה סמדר את מטרת הנסיעה: 

"חני, יוצאים לטרופיקריום. בדרך אשמח לשמוע על מה חשבת. במה תרצי לעבוד". 

1,000 פורינטים מוצאים את דרכם לקופת הטיפ של הצוות במקום. זה בערך 12 ש"ח. לצאת בלי טיפ זה בלתי אפשרי ברוב המקומות באירופה. בהנחה שהארוחה של שתיהן עלתה 7,000 פורינט, שהמחיר האסטרונומי הזה הוא בערך 80 ש"ח, והוא כלל לא רק ארוחה כפולה, אלא גם 3 סוגי עוגות ושאריות שמספיקות לארוחה נוספת, המחירים ממש השתלמו. 

"לא מפסיקה לחשב מחירים, אה?" צחקה סמדר. הן יצאו מקזניצי שבה היו לכיוון רקוזי אוצ'ה. אוצ'ה, למדה חני, הוא שם של רחוב גדול. בשווייץ, אוסטריה וגרמניה זה מתחלק לשטראסה וגאסה, בארצות הברית זה אווניו וסטריט. 

הן חיכו לחשמלית שתגיע ותסיע אותן. אותו עיקרון של הרכבת הקלה בירושלים, רק הרבה יותר מיושן. חני מתארת בקול גובר והולך את רעיון האכסניה בשיטת לואו-קוסט, כשסמדר מקרקעת אותה בלי רחמים.

"הרעיון מעולה, חני. רק שאלות על הביצוע: כמה כסף יעלה לך להכשיר את המקום לבית הארחה מתפקד? מה התקורות, שזה אומר משכורות לעובדים קבועים, ארנונה, וכל שאר ההוצאות שלא משנה אם יש הרבה הכנסות או מעט, אבל הן יוצאות לך מהחשבון בלי רחמים? מה עם ההוצאות המשתנות, כמו שיווק ופרסום, למשל? אנשים לא יודעים שאפשר לבוא אלייך ולמה לבוא דווקא לבית ההארחה שלך, אם לא תספרי להם. ובעיקר - מה נקודת האיזון שלך? כמה אורחים את חייבת לחודש כדי לכסות את העלויות ולא ליפול להפסדים? וממה תחיי בינתיים, בזמן שתשקיעי את כל זמנך וכוחותייך בהקמת האכסניה?" 

כל שאלה - עוד פיצוץ לבלונים היפהפיים שהרכיבו את התכנונים המלהיבים שלה. הצילו!!! מה האכזריות הזאת? למה להביא רק שאלות מתקילות? למה לקרקע חלומות במספרים? למה לתקוע מקלות בגלגלים כבר בהתחלה עם הפרטים הכי נעכסיים? 

חשמלית בעלת שתי דלתות צרות החליקה בקול רחש על המסילות המוטבעות בכביש ועצרה לידן בקול שריקה שקט. סמדר לא טרחה לשלוף מהתיק את כרטיסי הנסיעה התלת-יומיים שלהן כשעלו לחשמלית. כשיש כלי תחבורה - עולים עליו ומתיישבים. לא משנה אם זה אוטובוס, חשמלית או ספינת נוסעים ציבורית. רק כשמגיע פקח צריך להראות לו את כרטיס הנסיעה. 

שתיהן התיישבו בשקט. "תציצי מהחלון. תיהני מהנופים", פרגנה סמדר. "בינתיים תוכלי לחשוב קצת, ואחר כך אתן לך טבלה שעוזרת לחשב במדויק. עכשיו קצת הפוגה. קצת נופש", קרצה אליה. 





הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.