4: טיסה


1 דקות קריאה
19 Oct
19Oct

"סנדוויצ'ס, סנדוויצ'ס", קולות דוברי אנגלית מפלחים בבת אחת את הנמנום שיושבי המטוס שקעו בו. שתי דיילות מסיעות עגלת מתכת סגולה, גבוהה ומעוצבת, עמוסה בסנדוויצ'ים ובמשקאות ובחטיפים עד אפס מקום. חלקם עם כשרות כלשהי. מזל. למרות שרוב המטוס חרדי למדי, יש את אחינו הטועים שטוב שיש להם אופציות שהן לא טריפה לגמרי.

"לא ידעתי שכל כך הרבה חרדים טסים", היא מציינת באזני סמדר שגם עיניה היו פקוחות כבר. כנראה שלא ממש אפשרי לשקוע בשינה עמוקה כשיש רחש-בחש של פטפטת קבועה סביבך, האורות דולקים והשמש מציצה בסקרנות מהחלונות העגולים. ככה זה בטיסות לואו-קוסט. הדיילות כל הזמן מוכרות לך משהו. בטיסות יקרות הדיילות מחשיכות ושומרות על השקט, שיטרידו אותן כמה שפחות.

"רוב החרדים טסים הרבה בין הריכוזים החרדיים", מעמידה סמדר דברים על דיוקם. "ומשגיחי כשרות טסים לכל מקום שיש בו מפעל שמייצר קו מהדרין. חוץ משני אלה, הקווים האירופאים של הלואו-קוסט מכילים די הרבה חרדים בגלל הטרנד של טיסות לקברי צדיקים שפורח לאחרונה. אז מה את אומרת, רוצה תשובות למה לא הלך לאבא שלך ולהרבה אחרים, אלה שלא ידעו שיש נוסחה איך להצליח?"

"נוסחה שהומצאה על ידי איזה גוי שלמד מנהל עסקים?" מגחכת חני.

- נוסחה שהומצאה על ידי הקדוש ברוך הוא.

- את רצינית?

- לגמרי.

- בואי נשמע.

סמדר פורסת את משנתה בבהירות. מה כתוב בפרשת בראשית? "וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה". לכן השם לא ממטיר גשם. לכן כל עשב השדה טרם צומח. כשאדם משקיע - השם שולח לו מטר ושולח לו צמיחה. ואיך זה קורה? בשני ערוצים:

ערוץ הקיווי - מרימים עיניים למעלה.

ערוץ העבודה - משקיעים בניצול מקסימלי של הכלים שקיבלנו.

חני קוטעת את המונולוג. "נו, באמת, כל ילד בגן יודע להתפלל. אם מה שצריך זאת עבודה ותפילה - כולנו היינו מתעשרים מזמן".

סמדר נשארת נינוחה מול המתקפה. היא מהנהנת, וקמטי חיוך נוצרים ליד עיניה ובזוויות הפה. "את צודקת שכולם יודעים לדקלם את זה, אבל לא כולם יודעים לבצע. זה ביצוע פנימי והתכווננות מדויקת. זה לדעת מה לחשוב. מה להרגיש. מה לבצע.

תראי מה הרמח"ל אומר כשהוא מסביר לנו שהבריאה מצפה להשפעת השם: 'לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי – רֵאשִׁית הַבְּרִיאָה בַּתִּקְוָה, שֶׁכָּל הַתַּחְתּוֹנִים מְצַפִּים לְשִׁפְעַת עֶלְיוֹנִים עַל יְדֵי תְּפִלָּה אוֹ שִׁיר'. תפילה זה להתחנן, שיר זה להודות, אבל בואי נבין רגע מה זה לקוות לישועת השם. הנה, תראי: 'הַקִיווּי – סוֹד הַהִתְפַּשְּׁטוּת, קַו הַמִּשְׁפָּט. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָעִגּוּל שֶׁהוּא דָּבָר סָתוּם מִכָּל צַד. וְזֶה, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי" – לַעֲשׂוֹת קַוִּים'.

את מבינה, חני? כשאנחנו מקוות לישועת השם אנחנו מותחות קווים שאין להם סוף. אם נדמה לך שיכולות הפרנסה שלך תקועות בתוך עיגול של סכום מסוים - זה לחשוב שחלילה יד השם תקצר. זה לא להתפלל באמת. לקוות זה קו שאין לו נקודת סיום".

חני מנסה להתעלם מטרטור המנועים הכבד שנשמע לאורך כל הטיסה, עושה מאמץ להתמקד בתוכן הדברים במצח מכווץ מריכוז, ומיישרת בהיסח הדעת את החצאית שמתקמטת כבר מרוב שעות של ישיבה. "את רוצה לומר שאני יכולה להיות מיליונרית, רק לא מאמינה שזה אפשרי?"

בזמן שסמדר מנסה לאסוף לה מילים לומר, הדיילות הגיעו ממש לידן. "סנדוויצ'ס? ווטר?" הן מנסות להציע, מדגימות את מבחר הלחמניות הממולאות ובקבוקי המים. רגילים. עם גיזוז עדין. עם גיזוז חזק. ועוד איזה סוג רביעי שהיה קצת קשה לקלוט מה בדיוק הייחודיות שלו. שתיהן מנענעות לשלילה והדיילות מציעות לשלישית שלידן. עם גיזוז עדין. בתמורה לשטר פלסטי חלקלק של יורו מתקבל הבקבוק.

"יש דברים", חוזרת סמדר לנושא, "שבהם אנחנו צריכות להיות קצרות אופק. לא לחשוב למרחקים ולעומק. יש שקוראים לקונפליקט 'הפער בין השתדלות לאמונה', אני קוראת לו 'בין השתדלות לעצלות'. אולי נגזר עלייך להיות מיליונרית, אולי נגזר על אחרים להיות עניים. אנחנו לא יודעים. התפקיד שלנו זה לנצל את הכלים שקיבלנו הכי שאפשר. בתור נשים ואימהות גם נגזר עלינו קונפליקט נוסף: כמה להשקיע בייצור כסף לעומת ההשקעה בבית ובילדים".

חני קצרת רוח ומסמנת לשלילה לקופסת פלחי תפוחים שסמדר מוציאה בינתיים. "לא, תודה. אבל וואי, איך הם נשארו לבנים ויפים! בטח שמת מיץ לימון, נכון? ולגבי הפרנסה, טוב, זאת בעיה שנוצרה בדור שלנו".

"מה פתאום?!" סמדר מחזירה את קופסת פלחי התפוחים לתיק. "את פלחי התפוחים דווקא טבלתי במיץ אננס טבעי. כן, מקופסת שימורים. והקונפליקט בפרנסה? הוא עתיק. נשים בכל הדורות גם עבדו בשכר. כן-כן, אל תסתכלי עלי ככה, היו משרתות וטבחיות ואפילו סוחרות. היו מפורסמות כמו דונה גרציה ו-76 שנה אחריה נולדה גליקל מהאמלין שהתפרסמה אולי יותר, והיו עוד רבות. תראי מה המפרשים כותבים על 'אשת חיל'. יש דעות שזה משל לנפש או משל לתורה, אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואשת החיל היתה כאניות סוחר, וחגור מכרה לכנעני. המפרשים מדגישים שלכן בדיוק היא נקראת אשת חיל. כי היא מטפחת גם את הילדים וגם את הבית, זוכרת את הבעל ומתפעלת את העסק".

"זה להיקרע", חני נאנחת. סמדר מסכימה איתה ומקפלת את המגש שמולה, מהדקת את הסוגר על המגש המקופל, ככה שיישאר צמוד אל גב המושב שלפניה. גם חני סוגרת את שלה. הן מנסות קצת להתרווח כמה שהמקום המצומצם מאפשר.

"נכון. הקונפליקט הזה שבין הבית לעבודה כנראה ילווה אותנו כל החיים, במיוחד שיש תקופות שצריך להשקיע בעסק על חשבון הבית".

- את רצינית?

- כן.

- להשקיע בעסק על חשבון הבית?!?!

- כן, לפעמים. אבל בחכמה. להעביר לאחרים עבודה טכנית של תחזוקה ולהשאיר לעצמך את הפנאי והפניות לבני המשפחה, ובזמן שהתפנה להשקיע בתשתיות העסק. לא בסתם מרוץ שוטף. להשקיע בדברים שעושים אותם פעם אחת ואחר כך צריך רק לתחזק. להפנות זמן ומאמץ ואפילו כסף לתכנון מוצר או שירות רווחי נוסף. לשיווק שמגביר מכירות. לכוון את המחשבה לחיפוש דברים שמכניסים כסף משמעותי. לשים פוקוס על השאלה איך להתפרנס ברווח ולא לטבוע בעבודה כל החיים. צריך להקדיש זמן לאסטרטגיה ולבדיקה מה הכי משתלם לך, ולעסוק בזה.

- איזו חומרנות!

- נכון. כי ברגע שהשקעת זמן, מאמץ וכסף בכיוון המדויק והמניב, כשהעסק שלך יצמח, הוא יטפס לגבהים בבת אחת. כשאין לך בעיה של דלות, את יכולה להשקיע בהתפתחות הרוחנית. לבשל אוכל בריא לילדים, להיות איתם, לומר יותר תהילים.

חני לא מוותרת.

"אבל מה עם 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה', וכל הנושא של פת במלח ומסירות נפש לבית של תורה ועולם הזה ועולם הבא שלא הולכים יחד?" סמדר רוצה לענות, אבל היא צריכה לזוז פנימה לכיוונה של חני, כי שוב מישהו עובר בשטח הצר שבין שתי שורות הספסלים. לאן כולם הולכים שם?

שורה ארוכה של אנשים הולכת ונוצרת בקדמת המטוס, סמוך למקום שהן יושבות. למה הם מחכים?! אה, יש שם דלת שנפתחת וקול של מים שנשטפים.

מה, יש רק אחד בכל המטוס? היא מסתובבת רגע לאחור. אה, יש אחד מקדימה ואחד מאחורה. למאתיים איש! לא פלא שיש תור ארוך כזה.

"אז מה את אומרת?" חני לא מרפה מסמדר. "למה שארצה להיות מיליונרית שמלבישה את הילדים במותגים ומרהטת את הסלון בספות עור לבנות ומחזיקה גנן לגינה מנקרת עיניים ומבשלת צמודה ומפסידה את העולם הבא שלי?"

"את רוצה להלביש את הילדים במותגים, לקנות ספות עור לבנות ולהחזיק גנן ומבשלת?" מחזירה לה סמדר.

"לא, מה פתאום. לא הסגנון שלי בכלל".

"אז מה תעשי כשיהיה לך מספיק כסף ליום-יום ויישאר לך קצת בצד?"

"נפתח חיסכון לחתונות של הילדים".

"וכשיהיה מספיק לחתן את כולם?"

"נתרום חומש ולא רק מעשרות".

סמדר שומרת על ארשת פנים אדישה. "ומי מפריע לך להפריש חומש כבר היום ולפתוח חיסכון לילדים?" חני מתעצבנת. "אויש, סמדר, באמת! את יודעת מצוין שאי אפשר לרוץ למכירה השכונתית כדי לחסוך שבעים אגורות לכל קילו מלפפון ולהתנהג כמו עשירה!"

"אז תתעשרי, ותתרמי למארגנים של המכירה השכונתית", חותמת סמדר. "ואם יש כאלה שנגזרה עליהם עניות כמו האבן עזרא שקונן 'לוּ יִהְיוּ נֵרוֹת סְחוֹרָתִי – לֹא יֶחֱשַׁךְ שֶׁמֶשׁ עֲדֵי מוֹתִי', לפחות שינצלו בינתיים את הכישורים והיכולות שהשם נתן. זה נכון יותר מאשר לטבוע בעבודה ששוחקת לך את הכוחות ואת הסיפוק".

פשפוש בתיק, שליפה של רוגלך קטנטנים, לבנבנים בצדדים ושחומים מלמעלה ומלמטה, וחני מקבלת את הנשנוש הבא בתור. האישה הזאת הצטיידה במיליון אוכל, הצילו! הלאה הדיאטה!

"רוצה? רוגלך מכוסמין 70% ממולאים בתמרים טחונים. הפעם אין לי חותמת כשרות להראות לך", היא קורצת לה. "אפיתי לבד בבית".

חני מתכבדת ומברכת ונוגסת.

"וואי, טעים! המילוי הוא נטו תמרים?"

"כן. זה מה שיפה פה. את משרה תמרים במים רותחים לשעה, שופכת את המים וטוחנת את התמרים במעבד מזון. יוצא קרם טעים-טעים.. מעדן, נכון? בתמר יש כל כך הרבה מינרלים טובים, ועם הכוסמין זה בכלל שילוב מנצח. בלי נקיפות מצפון. את עוד מרגיעה את עצמך שחיוני לנשנש כמה שיותר כאלה".

הן צוחקות.

"ו-ע-כ-ש-י-ו", מכריזה סמדר בקול שקט אבל חגיגי, "כשהפה שלך מלא בפירורי רוגלך, אני הולכת להקריא לך בנחת את דבריו של רבינו בחיי אבן פקודה".

"לרוע מזלך הרגע סיימתי לבלוע, ככה שאני יכולה להגיב. מה הקשר בין בית ההארחה של אבא שלי לרבינו בחיי? או שאת רוצה לדבר על משהו נטו רוחני הפעם, בלי להוכיח ממנו שצריך להשקיע בגשמיות?"

"הלו!" סמדר גוערת בה. "זאת השקפה גויית שרוחניות היא להתבדל מהעולם. אם אין תורה אין קמח! מה זה להיות נשים יהודיות אם לא להיות זבולון? ומה בכלל התפקיד שלנו אם לא לעשות את הגשמי לרוחני?"

חני מחייכת לאישור וממשיכה לחסל בשיטתיות את הרוגלך הקטנים שאיכשהו הולכים ונעלמים לאי שם.

שוב הדיילות עוברות. נשים מסוג אחר. "קוסמטיקס, קוסמטיקס", הן מדקלמות בצייצנות, עם החיוך האירופי המפורסם שמרוח כל הזמן על הפנים באדיבות קבועה אבל קרירה ומרוחקת. הפעם זאת כנראה עגלת מתכת אחרת. בצבע סגול זוהר כמו הקודמת, אבל עם תכולה של בקבוקוני זכוכית יקרים להחריד, בקופסאות קטנות ומעוצבות שעטופות בניילון דק. את עגלת המתכת אופף ניחוח יוקרתי ומהודר.

"רוצה להיפרד מכמה מאות שקלים לשלום?" שואלת סמדר. "הנה, פה עושים את זה בקלות. מוציאים מהכיס והכסף מתנדף. ואנשים עוד מרגישים עשירים עם זה. לא מבינים שהרגע החליפו כסף שיכול להצמיח עוד כסף, בדבר שמתכלה ומאבד שווי".

"בגלל זה את טסה בלואו-קוסט?" מבינה חני. "חבל לך שהכסף ייגמר על טיסות?"

"חבל לי לשלם יותר כסף על נוחות זמנית של כמה שעות", מסכימה סמדר. "בהפרש שבין סכום טיסה רגילה ללואו-קוסט, אני מממנת את הדירה היפה שנהיה בה".


השמש הולכת ומתקדמת בשמים. השעות זזו להן איכשהו, ושתי יהודיות במטוס שבין שמים לארץ מתחברות למילים של בעל 'חובת הלבבות' שנכתבו מזמן, ותקפים עד היום. אלף ומאה שנה שהמילים האלה מגדירות את המציאות.

הן חוגרות חגורות בטיחות בינתיים, כי המטוס מתחיל להנמיך. עוד חצי שעה נוחתים. 

וזאת הנוסחה:

"ולכל אדם יש תשוקה ונטיה למקצוע או למסחר מסויים, יותר מאשר למקצועות וענפי מסחר אחרים, מפני שהא-ל הטביע בו אהבה וחיבה לאותו מקצוע או מסחר. ומי שמוצא במידותיו וטבעו כוסף אל מלאכה מהמלאכות, ויהיה גופו ראוי לה, ויוכל לסבול את טרחה, יחזור עליה וישים אותה סיבה להבאת מזונו, ויסבול מתקה ומרירותה, ואל יקוץ כשיימנע ממנו הטרף בקצת העתים, אך יבטח באלקים, שיספיק לו טרפו כל ימי חייו, ויכוין בטרדת לבו וגופו בסיבה מן הסיבות והסיבוב עליה, לעמוד במצות הבורא, שציוה האדם להתעסק בסיבות העולם, כעבודת האדמה וחרישתה וזריעתה"...


"אז כשאבא שלי כל כך התאמץ לעבוד בבית ההארחה למרות ששנא את זה, הוא בעצם עשה ההפך מהתשוקה שלו", כואבת חני. "לכן הוא לא הצליח להתפרנס מזה".

"אנחנו לא יכולים לדעת אם לכן או מסיבה אחרת", מדייקת סמדר. "בסופו של דבר, מה שנגזר עלינו - זה מה שאנחנו מקבלים. אבל חלק מההשתדלות שלנו זה לעסוק במה שיש לנו נטייה אליו. במה שאנחנו אוהבים לעשות".


לקבלת משימות התרגול להקמת עסק משלך מאפס - לחצי כאן.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.