פרק 20: מיינדסט


1 דקות קריאה
05 Jul
05Jul

"את נפלאה ונהדרת כמו שאת, חני. ואין שום דבר שאת צריכה לעשות כדי להוכיח את זה. כן-כן, חבל שתתנגדי. זו האמת. וזה לא החלק הטוב שלנו שמפריע לך להסכים עם האמירה. אם היית מיותרת בעולם - השם לא היה בורא אותך. נכון, ברור שיש לנו פה עבודה לבצע, אבל עובדה שאת היחידה שיכולה לבצע את העבודה שלך. אם אחרים יכלו לבצע אותה - לא היה צורך לברוא גם אותך".

חני שוכחת מהמזודות שאופסנו בחדר שהרצפה שלו עשויה פסים-פסים של עץ גושני והתקרה משופעת משני הקירות אל נקודת האמצע הגבוהה, גם היא מחופה בעץ מבפנים. בחוץ יש רעפים יפים, פסטורליים, כמו בתמונה מצוירת. אבל היא קרבית עכשיו. לא, לא מעניין אותה לראות את המשאבה העתיקה שסמדר מנסה להראות בחצר הבית שהן עוברות לידו. די כבר עם הסחות הדעת כל הזמן. די כבר עם הניסיון לעשות שינוי מבפנים.

רכב נוסע מאחוריהן, והן יורדות מהכביש הצידה.

"כולה רציתי להרוויח כסף, סמדר. אל תעשי לי פה סדנת התפתחות אישית עם מנטרות שצריך לשנן ולכתוב על פתקים ולומר כל הזמן 'אני רוצה להרוויח 20 אלף שקל בחודש, אני מאמינה שהשם יכול ורוצה לתת לי 20 אלף רווח לחודש'. לא רוצה את השטויות האלה! לא רוצה!!" האגרוף הימני של חני הולם חזק על גדר עץ מגולפת וסמדר מרחיקה אותה בעדינות משם. "זה בית קברות נוצרי. את לא רוצה למצוא את עצמך מול גויים זועמים שהרסת להם את הגדר המטופחת, אבל רגע: איפה שמעת על המנטרות האלה ושכדאי לומר אותן?"

- עזבי, לא רציני. אחת בשכונה שקראה את הספר 'חשוב והתעשר' עשתה לנו סדנה בנושא. חצי מהזמן היה צריך לדקלם משפטים כאלה.

- ברצינות?

- כן, לגמרי. זה הלך ככה:

"אני אוהבת כסף, כמו הצדיקים שממונם חביב עליהם, היות שאני משתמשת בו בחכמה ובשיקול דעת.

להשם יש מלא כסף בשבילי, ורוצה לתת לי שפע רב, לכן תמיד יש לי כסף.

אני משתמשת בכסף בדרך טובה, בשמחה ובקדושה, והוא חוזר אלי בכפלי כפליים בדרך נפלאה. אני מודה להשם על הטוב שנפל בחלקי ועל השפע של נפשי.

אני חופשית מתלות בכסף. זה משרת את הרצונות הטובים שלי, ותמיד יש לי כסף לעשיית מעשים טובים".

- נו, וההיא שהנחתה את הסדנה, מסודרת כלכלית?

- לא יודעת, אבל ענייה היא בטוח לא. סיפרה משהו על זה שהם שמים בצד שלושים אלף שקל בכל שידוך, למען השלום. כדי שאם יש משהו שהם רוצים והמחותנים לא מסכימים לממן - מוציאים מהקופה הזאת.

- אז נחמד, את רואה שעבד לה.

- אבל לא יודעת… יש שם משהו בטקסט שלמרות שהוא כאילו יהודי, הוא מרגיש לי מגויר. איכס כזה.

- אז לכי עם הרגשות שלך, חני. אל תעשי מה שגורם לך לתחושה רעה.

- זהו? זה המתכון? כל מה שגורם לי להרגיש רע לא לעשות?

- כן. זה הולך ככה: לעשות למרות פחד שצובט לך חזק את הבטן מבפנים, אבל לא לעשות דברים שהלב שלך כבד איתם. יש לך פחד ענק לקפוץ גבוה ורחוק? אז כן. חבקי את הפחד ותתקדמי. מרגישה לא טוב עם משהו, וצריכה לנשוך שפתיים ולהתגבר על תחושה רעה - זה לא.

"בכסף יש ניצוצות טובים, חני. כסף זה מלשון כיסופין. אנשים רוצים יותר כסף כי הם נכספים למה שהוא מאפשר להם: את החירות בזה שלא צריך יותר להשתעבד. החירות לא לעשות מה שלא רוצים ובכל זאת עושים רק כי אין מספיק כסף או כי צריך להשיג כסף. כסף נותן אשליה של כוח, של יכולת: רק אציע מקסימום כסף, וגם אני אוכל הכל. סיפרה לי מיליונרית שאחרי ההתעשרות הראשונה היא חוותה שכרון כוח מסחרר. חיפשה להתארח במלון הכי יקר והזמינה שפית אישית הכי יקרה ונהגת צמודה לטיולים ונגנית נבל הכי יקרה שתבוא לנגן לה. פשוט כדי להראות לעצמה שאפשר. שהיא יכולה".

לדעתה של חני המיליונרית ההיא נשמעת באמת שיכורה ואחת שאין לה מושג כמה דברים חיוניים אפשר לעשות בכסף וזה באמת סימן שעדיף לא להיות כמוה, אז היא שותקת.

הן מטפסות את סוף הכביש המפורסם בקרסטיר. זה שמפלס לו דרך מהבית הידוע של רבי ישעיה'לה קרסטירר, שבו האכיל והשקה כל יהודי בכל שעה, ועד לבית החיים. לציון הידוע ולאוהל שנבנה סביבו. הנה, כבר רואים את הגדר. רוב בית העלמין מכוסה דשא, לצערנו. הנאצים, ימח שמם, אפילו בנפטרים התעללו. חרשו את הקברים וחיללו את המצבות. גם בתוך האוהל חלק מהמצבות של קרובי המשפחה - משוחזרות. מודבקות בבטון משובץ בחלקים-חלקים מהמצבה המקורית של רבי ישעיה.

קודם, כשיצאו מהאכסניה, סמדר השאירה כמה מאות דולרים על הלינה וכתרומה. 'נכון שהאוכל פה בחינם, אבל זה עדיין לא אומר שאסור לי להשתתף בזכות הזאת, של תפעול המקום וקניית מזון ליהודים נוספים'.

חני הרימה גבות וקימטה את המצח והחליטה שכשתתעשר (כן? היא תתעשר אי פעם? בשביל מה צריך להתעשר, בעצם? מספיק להתפרנס, לא?) אולי תתרום גם, ואולי לא. יש עוד דברים טובים שאפשר לעשות בכסף. אולי חשוב יותר להאכיל עניים בארץ ישראל במקום להאכיל את מי שיכול לטוס להונגריה ולנסוע עד קרסטיר ברכב פרטי או בהסעה מאורגנת? יכול להיות שלהחזיק כולל, למשל, יותר חשוב?

סמדר מתקוממת מול הדיבורים האלה. אפשר לתרום להרבה מטרות טובות, והתעלות רוחנית חשובה לא פחות מהאכלת עניים. הן הולכות ומתקרבות לציון, האספלט של הכביש מתחת הנעליים הצועדות שלהן, ולצדן כרם עשירה בעלים ירוקים מאוד, צפופים מאוד, דמויי פטרוזיליה ענקית. חני המשיכה ללכת. "סמדר, תביני. את שמעת שיעורים מרבנים שיודעים לרתק, ולמדת את התכנים הכי יפים במקורות שלנו. בשבילי זה היה חומר קשה למבחנים, ולא תמיד המורות שלימדו היו מחוברות לפנימיות של זה וממילא גם לא קישרו בין הפסוקים בחומש לבין החיים היום-יומיים שלנו. לפעמים הן רק רצו כבר להשליט משמעת ולראות שהתלמידות יכולות להוציא ציונים גבוהים. לא, לא כולן. אבל חלק. אז בואי נעזוב את זה. מה בעצם רצית לומר לי פה לפני שאנחנו נכנסות להתפלל?"

הן כבר עמדו ממש קרוב לשער. מולן, קצת יותר בהמשך, הקומה העליונה לכהנים.

שתי יהודיות שבסך הכל רוצות להתמודד עם הכסף בדרך טובה יותר, מדויקת. כשמצד אחד אנחנו יודעות שאם האמונה חזקה והביטחון יצוק - צינור השפע פתוח והשם מוריק לנו על הראש שפע גדול. לא תמיד זה הרבה כסף, לפעמים זה דילים שחוסכים לנו הוצאות או הכנסות שמספיקות ליותר דברים ומרחיבות לנו את הכיס.

ויש לנו במשוואה גם את הנפש.


זאת שאם היא מצומקת ומכווצת ומרגישה ש'לא מגיע לי!' - או שתעשה הכל כדי שלא להרוויח כסף או שתעשה הכל כדי לאבד אותו. ושני הדברים האלה כואבים ושורטים וגורמים להגברת התחושה של 'אני כלום אחד גדול, שלא יודעת להצליח ויש לה חורים בין האצבעות. הנה ההוכחה שבאמת שלא מגיע לי שום דבר'.

דוחפים חזק את דלת העץ. עוד יותר. עוד יותר חזק. בפנים נעים. ויש נרות דולקים וגם נרות מוכנים להדלקה במדף הפינתי. וסידורים. ותהילים. חני אומרת כמה פרקים ולא מסוגלת יותר. מוצפת. מבולבלת. חצי סהרורית. או שאולי סהרורית לגמרי? אין לה כבר כוח לכל הבלגן הזה בפנים. עד היום החיים היו רגילים ונורמליים והיתה לה הזכות לקטר על המינוס ועל הבוסים חסרי האכפתיות, והנה פתאום צריך פשוט(?) לקחת אחריות ולפתור את המינוס דרך ייצור כסף ואו-טו-טו להיות בוסית אכפתית בעצמה.

אוף!

מי צריך את כל זה?

בשפתיים יבשות היא מנסה להתפלל. באמת מנסה. אבל זה לא מצליח. "השם, תעזור לי"…

היא נתקעת. שהשם יעזור לי ש-מה? מה יקרה? שאני ארוויח המון כסף? איזה מוזר לבקש כאלה בקשות חומרניות על קברי צדיקים. או שאולי לא? הרי בשביל מה היא צריכה את הכסף, אם לא בשביל חגים ושבתות, ומסיבות סידור וחומש ומתנות סוף שנה בשביל הכרת הטוב, ותפילין וסעודה לבר מצווה.

ריח דק של עשן מהנרות המהבהבים נמצא באוויר.

ומה עם השדכנים? והנדוניות? וליל החתונה שמזמינים בו את המשפחה הברוכה שהשם נתן לנו לגדול בתוכה ולגדל כמוה?

ובעצם, גם עוזרת ובייביסיטר וכלים חד פעמיים ואוכל מזין הם דברים שחשוב לממן. אם ניחנק ונעשה הכל בעצמנו ולא ניקח עזרה אף פעם ונרגיש רע עם זה - לא באמת נגשים את התפקיד שלנו בעולם. שמחה וסיפוק והנאה הם רגשות שיכולים ללכת עם קשיים, אבל לא יכולים ללכת עם הרגשה רעה.

"אז השם, לא יודעת מה להגיד ומה לבקש. בבקשה תעזור שהכל יהיה טוב. שיהיה לי מספיק כסף לכל מה שצריך ושזה לא יהיה במקום הבריאות או חלילה הרוחניות ושלא נהפוך לכאלה מנותקים כי יש להם כבר כל כך הרבה כסף"…

ושוב המילים נעצרות והמחשבות מתבלבלות והיא עומדת כמו נציב מלח. בפנים רועשים כל הדברים שנפלו לתוך האוזניים שלה במשך השנים. 'אוהב כסף לא ישבע כסף', 'פת במלח', 'זגוגית החלון שמצופה בכסף ואז הבן אדם רואה בה רק את עצמו', 'העשירים הם קמצנים', ומתערבלים כמו מצה שנשארה אחרי פסח והכנסת אותה למעבד מזון. ופיסות המצה מקפצות ומקפצות עד שהן הופכות לפירורים וקמח. ודחייה מהרעיון של להתפרנס בכבוד ולעשות כסף.


בערב לחני יש כוח רק לישון אחרי ארוחת הערב שכללה בשר בקר (ככה זה כשהעופות יקרים יותר..), וכשהפעם הקודמת שהלכה לישון נראית לה לפני כמה שנים.

אצל סמדר, לעומת זאת, עוד לא נגמר היום. חשוב לה לדבר על הומאוסטזיס, האיזון שהשם ברא את העולם לפיו, וכשאנחנו מפירים אותו - כולם סובלים. היו איילים באוסטרליה, ואנשים שריחמו עליהם. ובגלל הרחמים, הלכו והשמידו את כל האויבים הטבעיים של האיילים. והאיילים שגשגו ופרו ורבו כי אף אחד לא טרף אותם, וגמרו את כל הצמחיה באזור, ומתו מרעב. הם כולם נכחדו בגלל חוסר איזון. אי אפשר שיהיה רק זן אחד שיצמח בלי הגבלה. העולם בנוי בתור מערכת עם חלקים משולבים שצריכים לפעול בהרמוניה.

גם כסף שהוא אנרגיה אדירה יכול להביא אותנו לחוסר איזון. לפעמים חוסר האיזון הוא 'רק אני יכולה הכי טוב' במקום לעבוד עם אחרים. לפעמים זה כי שקענו בעבודה על חשבון המשפחה, ולפעמים חוסר האיזון קורה כי עצרנו את עצמנו מלהרוויח כסף שמגיע לנו ביושר, וביקשנו מעט מדי על יותר מדי עבודה. זה קורה בגלל הדמיון שכאילו טוב לאנשים להיות קבצנים אצלנו ולשנורר עבודה מקצועית בחינם או בחצי-חינם. לפעמים חוסר האיזון מתבטא בתחושה שמגיע לי לקבל כסף גם על עבודה דפוקה.

עבודה דפוקה! חני מתנערת בבת אחת. ומה עם מוצרים דפוקים?

מסגרות העץ בחלונות מקיפות זכוכית שחורה. אין פנסי רחוב בקרסטיר?

"תגידי, סמדר, מה עם חברות שמייצרות מוצרים שלא באמת צריך בעשרות ומאות שקלים ומשכנעים נשים חרדיות למכור את זה בכוח למכרות ולקרובות המשפחה שלהן? מלמדים אותן למכור בשיטות אגרסיביות ואז כל החיים הן לא רוצות אחר כך למכור שום דבר, כי הן חושבות שהתעלקות על אנשים תמימים ונדנוד שיקנו מהן כל מיני דברים במאות שקלים - ככה מנהלים עסק". חני עצבנית להחריד. "אה, ויש את אלה עם כל מיני שיטות מוזרות לשיפוצים נפשיים לא מוסמכים - מה איתן? למה נשים חרדיות מוכרות כל מיני דברים שצריך לדחוף אותם בכוח במקום להתפרנס נורמלי?"

לסמדר יש נחמה משונה לנחם אותה: רוב נותנות השירות מהסוגים האלה עוזבות ועוברות למשהו אחר פשוט כי הן לא מתפרנסות מזה. התהליך קורה כי להן בעצמן לא ברור מה יוצא לאנשים מזה שישלמו להן, ולכן באמת אנשים לא משלמים.

סמדר מיישרת את המזוודות בפינה, מעיפה הצידה בלגנים שנוצרו ומתחילה לתלות את הבגדים שלה בארון.

חני לא טרחה אפילו להסתיר את הרמת הידיים. "עזבי, סמדר, אני לא בשביל למכור. מתחלחלת בכל פעם שאני נזכרת בשכנות שלי שמאלצות אותי לקנות בעשרות ומאות שקלים כל מיני דברים שבחיים לא הייתי קונה בסופרמרקט. לא רוצה להיות כמוהן".

- אז אל תמכרי. תשווקי.

- ???

תראי, אנשי מכירות אוהבים לומר שבכל מקום שיש מכירה, יש התנגדויות.

אבל זה לא נכון.

האמת היא שאלה לא התנגדויות אלא התלבטויות. נכון שאם נכנסת לסופרמרקט לקנייה הרת גורל של אבקת כביסה ומרכך, תקדישי לזה כמה דקות של מחשבה והתלבטות? נכון שאם מישהו ידחוף לך את האבקה והמרכך הראשונים שיש על המדף תראי בזה חוסר התחשבות? תביני שככה בדיוק עשויים רוב האנשים. הם רוצים לחשוב ולהתלבט רגע לפני שהם קונים. וזה בסדר. ותקין. גם את לא קונה דברים בעיניים עצומות אלא עושה איזשהו בירור קודם.

לא חייבות להיות התלבטויות בכל מכירה, כי יכול להיות שנתת מענה כבר קודם. כשאת משווקת טוב, כלומר: כשאת מסבירה מצוין מה יש לך להציע ולמי זה מתאים ואילו בעיות זה פותר - אנשים באים לקנות, ולא צריך להזיע למכור להם. זה קורה כי חסכת להם התלבטויות וענית על שאלות לפני שהתעוררו.

גם הגישה חשובה פה. הלקוח שצריך אותי - ישמח כשיקנה ממני. הלקוח שלא צריך אותי - עדיף שלא יקנה.

קבלי בהבנה שהנטייה האוטומטית של רובנו זה להתלבט. חלקנו יותר, חלקנו פחות. זה טבעי. התפקיד של מוכר שעושה את העבודה כמו שצריך זה לברר עם הלקוח מה הוא באמת רוצה. אם נתת מענה למה שהלקוח באמת רוצה - פתרת את העניין.

תזכרי שאנחנו והלקוחות באותו צד. שנינו רוצים לפתור את הבעיה שיש כרגע ללקוח, בין אם הבעיה היא שאבקת הכביסה הנוכחית לא ממש מנקה כמו שצריך ובין אם זה שהצימר לפני שנה לא היה מספיק נקי ועכשיו צריך לוודא שהנוכחי נקי מאוד. מחר נתרגל את הביצוע, אז שווה לך לישון עכשיו. לילה טוב! 

רוצה לשאול את ריקי קפלן, כותבת הסיפור ובעלת העסק 'דסמנית' לגבי הקמת עסק משלך מאפס? לחצי כאן


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.