פרק 21: ציד רעיונות


1 דקות קריאה
19 Jul
19Jul

- ת'אמת, סמדר? אני שיא המבולבלת עכשיו. כבר לא יודעת כלום. את רוצה שאני ארוויח אלף שקל בכפר הנידח הזה, כשאני בקושי יודעת להגיד 'קוסונם'... אני משקשקת רק מלחשוב על להיות אשת מכירות נעכסית קלאסית, ואין לי בכלל ביטחון עצמי שאני אצליח לבנות עסק טוב. ובכלל, לא באתי איתך כדי להתעשר או משהו כזה. רציתי רק לגמור את החודש נורמלי, בלי להיחנק.

הן מטיילות ברחובות קרסטיר מוצפת השמש והירוק בכל פינה. הבתים נראים מטופחים, ממול איזשהו ביתן עץ עם גדרות נמוכים וגג משופע ושעון עגול תלוי בשניים מהצדדים שלו. בפנים יש המון פרחים. מה הרעיון שלו? מעניין.

לפני כמה רגעים יצאו מדלת העץ העבה והמחוטבת, הצבועה בכמה שכבות מתקלפות של צבע שמן חום, מסתירה באדיבות בית נקי בן מאה, שתמיד מריח שם אוכל טוב. זו תחושה מעניינת ללכת על ריצוף מלפני מאה ועשר שנים לפחות, ולדעת שהמורשת שלא להשאיר שום יהודי רעב ממשיכה עד היום באותו מקום בדיוק. האישה שעמדה שם לא נרגעה עד שווידאה ששתיהן שבעות באמת-באמת ושהן לא צריכות שום דבר יותר.

עמודי החשמל נמצאים בצד אחד של הרחוב וחוטי החשמל נמתחים גם לאורך וגם לרוחב, מפריעים לראות את השמים. זו תופעה אירופאית די נפוצה לראות את חוטי החשמל מכערים ככה את הנוף. אולי כי במקומות העתיקים הוסיפו אותם אחר כך, ובכל זאת בירושלים העתיקה ובצפת העתיקה עשו את זה קצת יותר אסתטי. דווקא המכוניות נראות עדכניות, ואין סוסים ועגלות באופק.. ההונגרים תמיד שמרו על היופי כאחד מסמלי הסטטוס. זאת לא אוקראינה הנחשלת.

סמדר מספרת על מכונית ענתיקה שיציעו תמורתה כמה אלפים בשוק של מכוניות יד שנייה, לעומת שוק האספנות שם מקבלים עליה כמה עשרות אלפים עד מאות אלפי שקלים. מה שאומר שאת יכולה להציע אותה הצעה בדיוק, אבל רק כשתציעי לקהל היעד הנכון תראי ממנה את מקסימום הרווח.

- איך אני אדע מה קהל היעד הנכון? ומה כדאי להציע לו?

- תנסי להציע. האומץ לנסות ולהציע שוב ושוב הוא חלק מההצלחה בעסק. ולפני כן, תנסי לחשוב. לחשוב מה כדאי להציע ולמי. בחשיבה כדאי להתפרע עם הרעיונות הכי מופרכים שיש. הרי אף אחד לא שומע את המחשבות שלך, נכון? אז מה אכפת לך להשתולל בכיווני החשיבה? אם מתוך מאה רעיונות מוזרים יהיה אחד שיצליח, כבר היה שווה.

הצעה שתפיק מקסימום רווח? חני מנסה לבחון ביסודיות את הרחוב שהן צועדות בו, בדרך אל הנהר בודרוג שקרסטיר נמצאת על הגדה שלו. אתמול סמדר נתנה לה על הראש שהיא חייבת לפתח את היצירתיות אם היא רוצה להגיע אל מוצר האלף שלה, ולהתפרנס נורמלי מהמשחק שלה. התרגיל הוא לשבור את הראש ולחפש ברחובות קרסטיר ממה בדיוק אפשר להפיק רווחים במקום הזה.

על ראש שניים מעמודי החשמל יש קן של חסידה. שתי ערימות מרשימות של זרדים וחסידה שעומדת בראש כל ערימה. שומרת על הביצים או שאולי כבר בקעו אפרוחים, לכי תדעי. מה אפשר להרוויח מחסידות? תמונות נוף קסומות שתמכור לאיזשהו מאגר תמונות, ובכל פעם שימכרו לה תמונה תרוויח דולר?

בין שני קיני החסידה נמצא הבודרוג-קרסטור-פוסטה, סניף הדואר. קטנוע חונה לצד הדלת. הן עוברות תא טלפון שקוף מרושת בפסי מתכת אדומה, ובתוכו טלפון ציבורי כחול-אדום. מעניין אם בארץ נשארו בכלל טלפונים ציבוריים, פה זה ממש נראה פריט אספנות מתוחזק. אז מה, תפתח סוכנות דואר בארץ? שירות שליחויות? המבנה הבא עם מדשאה מטופחת מלפנים, שער ירוק גדול ועגול, וראשים מחוטבים על הדלתות. 'איסקולה' רשום שם. כנראה בית ספר למשהו. אולי תפתח בית ספר למשחקים? הי, מה עם בית ספר לילדי הנופשים? ההורים בטוח ישמחו. אבל הילדים גם במשך השנה בורחים מבית הספר...

סמדר לא מאפשרת לספקות לחלחל. עכשיו תור העלאת הרעיונות בלי בקרה. אחר כך נדבר על הקשר למציאות. בינתיים אפשר ליהנות מהדרך.

בית עם מזוזה. יש יהודים שהחליטו להשקיע חמישים אלף אירו כדי לקנות בית בקרסטיר. גם סוג של בית נופש, וגם מקום שאפשר להשכיר לאחרים שבאים לשם ולהרוויח מזה. כן, משהו כמו מאתיים חמישים אלף שקל ויש לך נכס. צריך כמובן לבדוק לגבי מיסוי בארץ ולקחת עורך דין מקצועי שיקפיד על רישום חוקי של הנכס על שמך, אבל השקעה נחמדה, נכון?
חני מנסה להבין אם זו אמירה שנועדה להניע אותה לעסקי נדל"ן.

- אוף כבר איתך, חני! דיברנו שעכשיו מעלים רעיונות בלי בקרה, נכון? פשוט תנסי לראות ממה אפשר להתפרנס. תשקיעי בפיתוח יצירתיות, זה יקל עליך את החיים. בעסק צריך יצירתיות כדי שתצליחי להרוויח, ליהנות ולשווק. הדברים האלה יושבים עליך וקשורים לחוסן הפנימי שלך.

להרוויח - אומר שצריך להתבצע בעסק תהליך חליפין. הקונים מקבלים מוצר או שירות ובעל העסק מקבל את התמורה הכספית.

ליהנות - אומר שהלקוחות מצפים לתמורה טובה מאוד, ובעל העסק אמור לעשות את מה שהוא הכי טוב בו.

לשווק - אומר לספר לאנשים הרלוונטיים שיש לך כאן הצעה שתפתור להם משהו מציק ותעזור בדבר שמעניין אותם לקבל.

ופה, מסבירה סמדר כשהן עוברות לצד בית שהחלונות שלו מלאים אדניות שופעות פרחים, זה המקום שביטחון עצמי יכול לעשות את ההבדל בין עסק מצליח לכושל. בין בעלת עסק שמעזה לספר ללקוחות שההצעה יכולה להיטיב איתם, לבין זאת שנמנעת ונשארת תקועה וכולם מפסידים מזה.
עמודי החשמל עשויים ממשהו שנראה כמו סולמות שיצוקים מבטון, וחני תוהה מה הגיל שלהם, ואז עוברת לביטחון העצמי הבלתי יצוק.

- אז אין תקווה למי שהאף שלה לא בעננים?

- אף בעננים זה ביטחון עצמי?

- טוב, נו. שתינו יודעות שביטחון עצמי זה משהו שאו שיש לך את זה או שאין.

- ואם אני אוכיח לך שאפשר לתרגל ביטחון עצמי?

- ברצינות?

- לגמרי.

הן עוברות לצד בית עם גג משופע ושתי חביות כרסתניות שמופיעות בצדדיו, והשילוט מספר על בר של יין טוקאי המפורסם (לראיין קשישים שזוכרים את חמש מאות היהודים בקרסטיר שחלקם ייצרו יין טוקאי למהדרין?). מדהים שבכפר של אלפיים אנשים יש יחסית הרבה מסחר ונקודות עניין. הנה 'מוטור מוזיאון', נראה מוזיאון למנועים (להוציא לילדים ספר מדעי איך פועלים מנועי פחם? מנועי קיטור?), חנות אופניים (להשכיר אופניים בחופש?), וקיוסק שמעוטר בסמל המוכר של קוקה קולה (להציע לקוקה קולה לפתוח מרכז מבקרים בטבריה?), ועוד בתים מטופחים (להזמין קבלני שיפוץ לבתי מלון ישנים?), ובית לבנים אדומות באמצע בנייה (לתווך בין מעצבות פנים לבוני בתים פרטיים?), ושילוט ירוק למישקולץ. אה, האישה הצעירה שגרה בבית הכנסת האורחים כדי לתחזק אותו אמרה שלשם הם שולחים את בת השלוש שלהם בכל בוקר. ארבעים דקות נסיעה, לא נורא.

- נו, אז איך נוצר ביטחון עצמי פתאום, אם אין אותו?

- הוא דווקא היה, במקור. כל תינוק מרגיש בשיא הביטחון שמגיע לו הכל, ושכולם חייבים לו, גם אם עכשיו אמצע הלילה או שכולו דביק ומלא בוץ… רק איפשהו זה הולך לאיבוד במשך השנים. מה שצריך זה למצוא אותו.
יש יזם חברתי בשם עופר לוי, שגדל בשכונת מצוקה וברגע שהתבסס כלכלית, התחיל להשקיע בסדנאות על הצד הנסתר של הכסף.
הוא טוען שההגדרה של ביטחון עצמי פשוטה מאוד:
מה שאני מאמין שאני שווה ומסוגל.

וכדי שיהיה לך את זה, צריך לטפל בסך הכל בארבעה הרגלי חשיבה מזיקים:

השוואה (בניגוד למודל לחיקוי שנותן לך חשק להשקיע עוד)
פרפקציוניזם (כשבמקום לעשות את המיטב, מנסים לעשות הכל ואז נתקעים)

מחיקת ה'אני' (צורך לרצות, שמגיע מהפחד להיראות רע בעיני אחרים)
הלקאה עצמית (איזו טיפשה אני, למה עשיתי את זה - ההלקאה כאילו מכפרת על הטעויות שעשיתי ואז הכל בסדר. כבר לא צריך לתקן שום דבר.)

- וואו. זה קשה.

חני תולשת בהיסח הדעת עלה משיח שגדל פרא. הו, הנה רואים כבר את הנהר בודרוג. בגדה ממול נראה שענפי העצים עמוסי העלים נופלים זה על זה בבלגן, והמים הירקרקים זורמים לאט. הירדן יותר יפה, אבל פה יש לך מרחבים ענקיים שוממים מאדם שנותנים לך שלווה שאין בשום מקום. רק צמחיה ומים מול העיניים. עופר צעיר מציץ מבין העצים, מתלבט לרגע אם שתי הנשים מפחידות מדי ומחליט כנראה שכן, כי הוא חוזר ונעלם בסבך.

- בטח שזה לא קל. אנחנו נעדיף לעשות פעולות חיצוניות ולא משנה אם הן יעילות בכלל, העיקר לא להתעמת עם התחושות הפנימיות שלנו. למשל, כשאנחנו מפחדות לומר 'לא', זה כי מפחיד להרגיש שלא יאהבו אותי.

הכי כיף להגיד 'לא אוהבת לשווק', 'לא אוהבת למכור', כי בפנים יש לנו את הפחד מדחייה. שאני אציע למישהי לקנות ממני והיא תגיד לא. ואולי חס ושלום גם תחשוב שאני נודניקית שמנסה למכור לה בכוח. כשאני צריכה להתמודד מול כאלה שחושבים שאני לא בסדר, שאני לא עושה נכון - עולים רגשות לא קלים. וכשהם עולים, צריך פשוט לחוות אותם. להיות איתם. לא לברוח מזה. עד שלא נוכל לעמוד במקום שבו נרגיש שלא אוהבים אותנו עכשיו, וזה בסדר שיש אנשים שמאוכזבים ממני - לא נוכל לנהל עסק כמו שצריך.

חלק בלתי נפרד מניהול עסק זה להציג את ההצעה שלי למתעניינים. זה בסדר שמתוך 100 אנשים 20 יתעניינו, ורק 2 יקנו בסוף. אם ניקח כדחייה אישית את כל אלה שטרטרו אותנו בשאלות ולא קנו - נתמוטט מזה. אי אפשר לנהל עסק בלי לנהל את הרגשות.

זה נכון גם לגבי משא ומתן עם ספקים למחירים נוחים יותר, וקשור גם לעמידה על שלי במה שחשוב לי, כולל הצבת גבולות (למשל: לא מתאים לי לענות בטלפון בכל שעה שמתקשרים אלי. זה לא מפריע להשם לשלוח לי את הפרנסה שרצה לשלוח).

העיניים סוקרות את האופק של ערוץ הנהר המתעקל, מוקף משני צדדיו בפס אדמה שאחריה עצים ושיחים.

- את יודעת, סמדר, אם לי היתה משרתת גויה במאה דולר לחודש כמו שיש פה… בטוח הייתי צריכה פחות כסף. הנה, יש כאן גויות שעובדות במטבח וגויים שעובדים בתחזוקה ובניקיון, וממילא אין להם תעסוקה אחרת, ככה שהם ממש נהנים מהגיוון שהעבודה מכניסה להם לחיים והמאה דולר שהם מקבלים נחשבים למשכורת יפה. ליהודים שמעסיקים אותם העלות משתלמת, וככה כולם מרוצים מהמצב. אבל כשיש לך עלויות מחיה כל כך גבוהות כמו אצלנו בארץ - פתאום ההכנסות מהעסק צריכות לעלות לגבהים של עשרות אלפים…

סמדר עוצרת בבת אחת.

"חני! דיונים האם טוב להתעשר או לא - נשאיר לספר הבא שאוציא. אולי השם שלו יהיה משהו כמו 'לעבור את ה-10 אלף', אבל עכשיו אנחנו מדברות על מצב שבו את עדיין לא יודעת איך להציע לאנשים לקנות ממך באלף שקל. זהו. אל תסתבכי לי פה עכשיו עם רמת חיים גבוהה. אנחנו כרגע מדברים על לחיות בצורה נורמלית בלי להיחנק. את לא רוצה? מעדיפה לחיות חיי אברכות? חושבת שלהרוויח 3 אלף כשכירה ולתת לבעל לגלגל גמחי"ם זה מה שהשם רוצה ממך?"

סמדר מסתכלת לרגע מודאגת ימינה ושמאלה. נראה לה שטעו ונכנסו לרחוב הלא נכון. היה אמור להיות כאן מקום להשכרת סירות. לא ספינה כמו בשיט על הדנובה, רק סירה לשתיים. יהיה נחמד קצת לחתור. פעילות פיזית מצלילה את המוח, והמוח הוא כלי העבודה העיקרי בניהול עסק. חשוב שיעבוד כמו שצריך. הן חוזרות לרחוב הקטן שממנו באו, ואחרי הליכה של כמה דקות ברחוב הראשי הן נכנסות לפנייה אחרת.

חני מנסה לרגע לעשות סדר. כיף לה לרוץ כל פעם לקניות בצרכניה אחרת לפי המבצעים השבועיים? לא ממש. גם הזמנה של פירות וירקות טריים ומשלוח עופות ודגים ישירות הביתה במקום להיסחב איתם היה יכול להיות נהדר. ומי מדבר כבר על הסיפוק בזה שהיא נותנת לאנשים משהו שכיף לעשות, במקום להיצרב סתם מהשמש הטבריינית.

ומה עם חיסול התחושה הדפוקה בסוף כל חודש? זה לא הכסף. זאת לא תאוות הבצע. זו ההרגשה של 'אני מוכשרת יותר מהסכום העלוב הזה שנכנס לי לבנק'. זה הנטרול של הקולות המחלישים שלוחשים לך: עזבי, יש את אלה שנועדו להרוויח ואת לא ביניהם. את מהחלק של הקלישאה 'תעבוד - תהיה פועל'. לא נועדת לנוח. תגידי תודה שיש מספיק עשירים שמוכנים לחלק קמחא דפסחא כדי שתעברי את הפסח בשלום ובתשרי כדי שיהיה מה לאכול בסוכה למרות שארבעת המינים הם עוד הוצאה.

משהו מתקומם בה, סוף-סוף.

ביומיים הקודמים לא היית במיטבך, היא אומרת לעצמה. ואפשר להבין את זה. בכל זאת, הפעם הראשונה מזה שנים שאת כמה ימים בלי עול של בית ומשפחה ופרנסה שצריך להביא, והמנוחה שלך היא לא בבית החלמה עם תינוק תובעני.

אבל עוד יומיים את חוזרת הביתה!

ואם לא תאזרי עכשיו את כל הכוחות, זה הולך להשפיע על ההכנסה שלך, חני. שלך! לסמדר זה לא באמת ישנה את המאזן החודשי.

והיוזמה, היוזמה שבלעדיה שום עסק לא יכול להתניע - מתעוררת פתאום.
חני נחושה לעשות מעכשיו כל מה שצריך, ובהקדם, כדי לראות את הרווח נכנס.

הו, הנה קאלוז קיקוטו, מעגן הסירות.

ירידה זהירה במדרגות הבטון עם המעקה הצהוב אל חלקת דשא רמוס והנה יש מזח עשוי פסי עץ כמו דק צבוע בחום שהשתפשף עם הזמן. משם עוברים לעוד קטע מרוצף בפסי העץ רק שהוא מגודר בגדרות מרושתות צהובות ומכוסה בשמשיה צהובה מרובעת. באמצע יש קופסת מתכת לבנה ובמרכזה הגה, וקופסת מתכת לבנה נמוכה יותר שנראית כמו כיסא מול ההגה. זו אולי מעבורת?

סמדר דנה בהונגרית מתגלגלת עם מישהו שלוקח את התשלום ומפנה אותן לסירה לבנה מחודדת בחלק הקדמי, עם חלונות שחורים מעל ההגה.
חני מתקדמת בעקבות סמדר, כשהראש כמו כוורת דבורים מזמזמת. זאת לא עבירה להרוויח טוב. יש כאלה שחשובה להם הנראות החיצונית לעומת כאלה שזה לא חשוב להם, אין קשר בין זה לבין יכולת כלכלית. יש אנשים במינוס שתמיד ייראו מיליון ודולר ואחרים שפשוט אין להם טעם טוב. הנה, במשפחת ברז'ב לובשים רק בגדים מגמחי"ם ומה שמכרים תורמים להם, חיים בבית שהקירות שלו ערומים ובקושי נצבעים בצבע לבן אחת לכמה שנים, ולעומת זאת קונים דירה לכל ילד בלי משכנתה...

העיניים של חני נוצצות לרגע ואז נכבות. חשוב לי שיהיה לי כסף בשפע, אבל… אבל מה יהיה על ההסתפקות במועט ועל החיים האברכיים שהמורות בסמינר תמיד לימדו אותנו עליהם?

חני מתנערת. היא לא בשביל רוח תבוסתנית עכשיו, היא פה בשביל לפעול, בשביל להתקדם. המורות בסמינר דיברו דיבורים יפים, אבל קשה להיות נצרכת. עוד יותר קשה לעבוד כשכירה 5 ימים בשבוע, 5 שעות בכל יום, ואחר כך להצטרך להיעזר בקרנות חסד ובגמחי"ם, כי התלוש לא מספיק.
בדרך לסירה עם משוטי החתירה, העיניים שלה נמשכות פתאום לאיזושהי הכלאה מוזרה בין אופניים לסירת בננה. החלק העליון הוא של אופניים אבל במקום גלגלים זה אחר זה, גוף האופניים מחובר לכעין שתי סירות צרות ואטומות. אופני מים, מסבירה סמדר אחרי ששאלה את בעלי המקום מה זה. אחד מסוגי השיט הכי מהירים שיש. הי! מה יקרה אם תציע לאחת מחברות השיט הטברייניות לקנות דבר כזה?...

- חני, מה תאבדי אם תרוויחי הרבה?

סמדר קוטעת לה את חוט המחשבה, ושתיהן מתחילות לחתור במרץ. הסירה מסתובבת סביב עצמה. איך זה שלכולם הסירה שטה חלק ורק אצלן החתירה המשותפת גורמת לסירה להתנהג כמו מישהו בלתי יציב לחלוטין? תיאום מחדש את תנועות החתירה של כל אחת מהן: חתירות קדימה, אחורה, הצידה ואופס, סוף-סוף הסירה מואילה בטובה לשוט ישר כמצופה.

- מה יש לי לאבד? כל מיני דברים. יהיה מוזר לשבת בגינה עם הילדים ולשמוע את השכנות מחליפות מתכונים חסכוניים במיוחד וניצול שאריות, וזמני פעילות של מכירות מוזלות, ובזמן הזה בכלל לא להיות מוטרדת מבעיות כספיות ולהיות מנותקת מהעולם שלהן.

ומה עם המשפחה שלי? פתאום להפסיק להעביר בגדים בין האחיות ולשמוע המלצה מגיסתי לקנות נעליים בחלוקת עודפים מתחת לבית שלה ואני אגיד שזה בסדר, אני אפילו לא זוכרת כמה עלו לי הנעליים?

- וזה רע? סמדר מתעניינת.

חני מתגמגמת והסירה שוב חגה סביב עצמה. המשוטים האלה! למה הם לא משיטים נורמלי? ובכלל הנוף פה לא יפה. סתם חותרים במים ירוקים ורואים על גדות הנהר עצים ושיחים. למה חשבה ששיט זה כיף?

- חני, דיברת על הפחד מהצלחה. איך לא נעים להצליח כלכלית כשאת בחברה שנאבקת על כל שקל. בואי נדבר רגע על פחד מכישלון. מה תאבדי אם תישארי במצב הקיים?

- מה יש לי לאבד? אוהו. ללכת חצי שעה כדי לקנות כוסות חד פעמי וחומר שטיפה בכמה שקלים פחות. למלא בדבקות את השמונה שעות בעבודה ואז עם הנשמה בידיים לנסות לנרמל את הבית, ולגרד מעמקי התודעה איזה מתכון חסכוני בשביל ארוחת הצהריים של מחר. ואת יודעת מה? לא צריכה אלף זוגות נעליים כמו אימלדה מרקוס, אבל כן רוצה זוג נוח, ולא להסתפק בנעליים בעשרים שקל.

הסירה עושה חצי סיבוב ומתחילה לחזור למעגן. תנועות החתירה קצובות, מרגיעות.

- ואיך לדעתך אפשר לגשר בין הרצונות השונים האלה, חני?

- וואי, שאלה קשה. אפשר בכלל לגשר ביניהם?

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.