פרק 23: לבד


1 דקות קריאה
23 Aug
23Aug


שדה התעופה בבודפשט מכיל לא מעט ישראלים שבאים ללמוד רפואת שיניים או וטרינריה בהונגריה. עולה פחות, זמן הלימודים קצר יותר ויש גם הסכמים עם עשרה בתי חולים ישראליים. מה צריך יותר מזה?

בתור אנשי רפואה, כמה מהם מזהים שחני לא במיטבה כשהיא נשארה לבהות בקיר שמאחוריו נעלמה סמדר על מזוודתה. הם שואלים את הגברת אם היא בסדר, ונראה שהיא בכל זאת מצליחה לתפקד איכשהו. רואים שהיא מתקדמת לכיוון אאודי לבנה. נכנסת. הרכב מתניע. ההם חוזרים לצ'ק אין.

הנהגת לוחצת קלות על הדוושה והכביש מתחיל לרוץ מתחת לגלגלים.

"איך את, חניל'ה?" הטלפון חם למגע.

"אני בסדר, אמא, חוץ ממה שלא". ופה מגיע שיטפון בינוני של מילים ואפילו כמה טפטופים לא רצוניים (אני לא בוכה בגלל שטויות כאלה! אני לא בוכה!) תוך כדי היטלטלות עדינה באאודי סטיישן שנוסעת מפרנץ ליסט על מטוסיו והמון אנשיו לכיוון הדירה הבודפשטית. נכון שסמדר אבלה עכשיו על אבא שלה, לא ממש משהו סימפטי, והיא בסך הכל נשארת יום אחד נוסף בחו"ל, אבל זה עדיין לא מקהה את הפחד הסתום הזה שצובט את המעיים מבפנים. מה בדיוק אפשר לעשות לבד בעיר הזרה הזאת?

רק לא להלחיץ את אמא עכשיו, חני. תתמקדי רק בזה.

"לא, אמא, אני לא ילדה קטנה ואין בעיה הלכתית שאני אשן לבד. כבר ביררתי. ויש מצלמות אבטחה בבניין, כן. מה פתאום, לא מחפשת עכשיו שום כרטיס אחר. נסעתי בשביל הפרנסה ואני יעשה מה שצריך כדי להזיז דברים בכיוון. לא, עוד לא יודעת איך, השם יעזור".

לאמא יש כמה עצות פרקטיות את מי יכול לעניין לקנות מהעסק החדש, וחני מקישה על הסלולרי תוך כדי השיחה את מספרי הטלפון שאמא מקריאה, ואז מבקשת לדבר עם אבא. לאבא יש ניסיון עם התיירים בטבריה והיא צריכה עכשיו כל תמיכה ועזרה שיש. היא עוד לא יודעת שסמדר הכינה לה הפתעה בבודפשט, ככה שהיא מעסיקה את עצמה בטלפונים, שיחות ובירורים העיקר לא לחשוב על זה שיש לה 26 שעות ויותר עד לטיסה חזרה הביתה.

הטלפון עובר לאבא. יש לו חבר שהוא מדריך טיולים, כן. זה רעיון שהוא יקבל את הערכה של המשחק למטיילים שלו. הוא יקבל את זה במחיר נמוך משמעותית כי הוא יהיה לקוח סיטונאי. מוכרים לו פעם אחת והוא קונה על בסיס קבוע בכל פעם שיש לו קבוצה. יופי. איזה כיף לעשות שת"פ עם אבא.

השיחה הבאה היא הביתה. תענוג לספר לבעל שכבר שתי מכירות מאחוריה. גם שפרה וגם מדריך הטיולים. שניהם לא לקוחות פרטיים שקונים למשפחה שלהם אלא כאלה שקונים בשביל הקבוצות שהם מביאים. סיכום איתם הוא עסקה מתמשכת. זה סוג הלקוח הכי טוב שיש. בעצם, המכירות לא ממש מאחוריה, כי הכסף עוד לא אצלה, אבל הם לא רק מסכימים לקנות, הם שמחים! הם ממש הודו לה על מה שהיא מכרה להם!

הרעיון מצריך עיכול.

"מיסיס", הנהגת מנסה להבהיר משהו באנגלית עילגת להחריד ובתנועות ידיים נלוות ומנסה לומר בהונגרית מתנגנת משהו לגבי סמדר. ההונגרים לא מנסים אפילו ללמוד אנגלית. בודפשט היא עיר בירה! איך נהגת רשמית לתיירים לא יודעת אנגלית בסיסית? האמת היא שגם חני לא ממש זוכרת יותר מדי מימי מבחני סאלד העליזים, מה שעוד יותר מקשה על השיחה. אבל תמיד קל יותר להבין את עצמך ואת חוסר הצלחתך ולהאשים בזה את המגורים בפריפריה. ונדחיק כרגע את זכרון התיירים שבאים לכינרת.

הנסיונות של הנהגת לתקשר דועכים מהר מאוד ורק כשהם מגיעים לבית חב"ד המקומי, 'קרן אור' קוראים לו. 

חני קולטת שכנראה סמדר ביקשה להביא אותה למקום שבו תשתעמם פחות ותרגיש בטוחה יותר. איך היא אחזה ראש בתוך הבלבול והאבל שהיא בתוכו? כל כך יפה מצידה!

כשהרכב נעצר יש את טקס הדוכסית, כמו שחני קוראת לו, שבו הנהגת פותחת את הדלת וכמעט קדה בפניה עמוקות ואז גם מגישה לה את המזוודה שהוצאה מתא המטען. קוסונם-קוסונם לנהגת, ומשהו קצת מחניק בגרון וקשה בבטן. איך תעביר פה את הזמן בעיר הזרה הזאת?! ואיך, למען השם הטוב, איך בדיוק תצליח גם לגבות כסף מלקוחות וגם לחפש מי עוד ירצה לקנות ממנה?

ומי מדבר על העובדה המחרידה שבעצם יש לה רעיון משורטט וכתוב, אבל החלקים שלו אינם מעוצבים וקל וחומר שלא מודפסים.

חני הודפת את הדלת ופוסעת פנימה.

סמדר הדריכה אותו לתכנן מוצר, למכור אותו, ורק כשהיא כבר יודעת שיש מי שרוצה לקנות ולשלם - רק אז ללכת ולהשקיע כסף בייצור. שיטה מפחידה שהופכת את הבטן מבפנים בכל צעד מחדש.

לא לחשוב, היא מצווה על עצמה. לא ליפול לתוך מה שאני מרגישה. רק לעשות-לעשות-לעשות. לא לתת ללב לדבר עכשיו. יהיה לזה זמן אחר כך, אחרי שיהיו הספקים. האמת שטלפונים אפשר לעשות מכל מקום, וזה הדבר העיקרי שאיתו אפשר להתקדם עכשיו. בעצם, גם דפים ואיזה עט לקשקש עליהם יעזרו. ככה אפשר יהיה לתכנן בצורה מסודרת מה ההוצאות (בעיקר העיצוב וההדפסה של האביזרים למשחק הקבוצתי או שיש עוד משהו? כדאי להוסיף גם איזשהו גימיק בתור מזכרת?) ואז לרשום גם מה ההכנסות, לפי כמות האנשים שיקנו ממנה.

מי עוד ירצה לקנות ממנה?

אין יותר מדי זמן לחשוב על התשובה. כששאריות השאלה עוד צפים אצלה כבר ניגשת מישהי נחמדה ומבררת אם היא חני. סמדר התקשרה היום (מתי הספיקה? כשהיתה בציון בקרסטיר?) וביקשה שתארח לחברה לקבוצת בנות שבדיוק הגיעה מארצות הברית. הן מבלות באולם הקטן. כן, הן היו בארץ ישראל לתקופה של שנה, ככה שהשפה לא תהיה מחסום. רוצה להצטרף?

המוזיקה שנשפכת החוצה איטית ונוגעת. כבר בדלת חני נשאבת בבת אחת לאווירה חמימה ומנתקת. הקרנה גדולה על הקיר בסרטון מיושן יחסית שחלקו תמונות שחיברו למצגת, חלקו הסרטות קצרצרות, לא ממש ברורות, וחלקו תמונות מתוך ציוד לראיית לילה: שחור-ירקרק-לבנבן. ככה נראים צילומים של קבוצת חסידים בסעודה שלישית שנעשית בחשיכה גמורה, בלי שום דבר שיאיר את החדר. פעם שמעה שיש מנהג כזה, עכשיו היא רואה איך זה בפועל.

"רבי איצ'ה מאיר מורגנשטרן" לוחשת לה אמריקאית בעלת פנים צעירות במיוחד, לא בטוח שכבר מלאו לה שש עשרה. מתי בדיוק הספיקה להיות בארץ? היא מצביעה לעבר דמות חיוורת בעלת תווי פנים עדינים. 

עיניים עצומות, פאות ארוכות מפוזרות מעט וספודיק על הראש. חני מהנהנת. כן, היא שמעה על המקובל הצדיק הזה. גם הרב דוב קוק, שגר לא רחוק מהם, ידוע כמקובל גדול. שמו ידוע הרבה מחוץ לטבריה ודווקא לא יצא לה לבקר שם יותר מפעם אחת. אין נביא בעירו. אפילו אצל הרבנית לאה קוק היתה רק פעמיים, כשליוותה חברה אל הנכדה של הרב אלישיב והבת של הרב זילברשטיין.

ההקרנה עדיין מרצדת על הקיר. הקבוצה האמריקאית מנגבת עיניים בלי סוף וגם היא נסחפת מהדבר שהכי רחוק מפעלולים ויזואליים מרגשים. הוסרט בשנת ה'תש"ס וגם בזמנו לא נחשב להפקת-עילית. הסאונד יחסית בסדר. מרדכי בן דוד שר על שבת במעז'יבוז' אצל הבעל שם טוב. קבוצה של עשרים חברים התאספה מרחבי העולם, בעיקר מארצות הברית ומארץ ישראל. קדושה, טהרה, מעין עולם הבא במעז'יבוז'. (פה אפשר להקשיב ולצפות).

באוויר ערבוביית ריחות קלושה של כל היושבות באולם שהווילונות שלו מאפילים על החלונות. המנגינה הקצבית והנוגעת מספרת על ריקוד שנרקד לו שם, רואים קלרינט שנושפים בו, ציוני הצדיקים ומצבות בבית העלמין, ובמילות השיר מבקשים מהשם שירחם על כולנו בזכות הצדיק. ברקע מגדלי התאומים אחרי שהמטוס השני כבר חדר אל המגדל הדרומי וגם חלקו העליון של המגדל הצפוני טובע בעשן כבד - האסון האמריקאי המדהד של המאה הזאת. ואז מתחלפות התמונות לפיגועי האוטובוסים, ייסורי ארץ ישראל של השנים ההן.

תהא השעה הזאת שעת רחמים, שרות האמריקאיות עם פס הקול, שבזכות הצדיקים ניגאל בקרוב. חני מתפללת גם על המצב המוזר הזה של ימינו שבו נשים נקרעות בין הבית להבאת פרנסה ובאיזשהו שלב כבר לא ברור מתי בעצם את מתפקדת כרעיה וכאמא פנויה לילדים.

אם את שכירה - המטרה שלך היא לאזן בין הבית לעבודה ולראות שזה לא יבוא על חשבון אלה שבגללם יצאת לעבוד. אם את עצמאית - אף פעם לא יהיה איזון. לפעמים יש תקופות שהעסק דורש אותך על חשבון הבית. צריך רק לראות שבסוף את והמשפחה שלך מרוויחים מהעסק יותר ממה שהוא דורש ממך, וזה לא תמיד קורה. כלומר: את צריכה להשקיע מאמץ גדול כדי שזה יקרה.

בסך הכל יום רביעי היום, אבל באוויר מתנגנות המילים של מוצאי שבת: אלוקי אברהם, שהשבוע והחודש והשנה הזאת יהיו טובים ושמחים. אוי-אוי-אוי, שבת במעז'יבוז'. הצדיק קורא למי שצריך לבוא להיות אצלו, אומרות המילים. כנראה שהצדיק לא קרא לה, מתחמץ לה הלב. היא בכל זאת מנסה לחזק את עצמה שהיא עכשיו בתפקיד ולא מתאים להיכנע לרגש שרוצה לנסוע. היא אמא לילדים קטנים ויצאה לדרך בגלל הפרנסה. לא משנים תוכניות בעקבות הלב. המוח הוא השליט.

קשה הפרידה, אמריקה היא לא מעז'יבוז'. כשיוצאים מהאווירה הקסומה לחיים הרגילים - נפגשים בניסיונות. ולפעמים שוכחים מהעיקר. הבנות שרות, מתנועעות, נמסות.

מה כל כך מרגש במילים ובמנגינה ובתמונות הרצות? חני לא מצליחה להסביר לעצמה. אני התפללתי בכלל על עם ישראל בקרסטיר? רק עם עצמי הייתי עסוקה. לפחות פה להתפלל גם על כולם. שתהא שעת ההתרגשות הזאת שעת רחמים ושנעבור בשערי צדקה רק כדי לתת.

גם כשההקרנה מסתיימת ממשיכים השירים. שירי רגש באנגלית ופסוקים בלשון הקודש, גיטרות בידי חלק מהבנות ואחת עם כינור.
סתם יום רגיל באמצע חשון, והנפש נשטפת לגמרי. גם הנשמה.

הטלפון עמוק בתיק ואף אחד לא רואה ולא שומע את השיחה שלא נענתה וגם לא את זו שאחריה. מצטברות חמש שיחות שלא נענו ואז שפרה מסתובבת אל המנהלת, הסגנית ושתי המורות ופולטת בייאוש: "היא לא עונה כבר יותר משעה. מה עושים?"

המנהלת כבר קודם לכן לא רצתה את התוכנית הטבריינית הבלתי ידועה, וציינה שאם אין המלצות מלקוחות קודמים וגם לא המלצות על אירועים בעבר שהפיקה החני ההיא - הקבוצה שלהן תצטרך להיות שפן הניסיון. היא לא אוהבת את זה.

"לא סגרת איתה סופית, נכון?" היא מוודאת, "אין לנו אפשרות לחכות כדי לברר עוד. כבר מאוחר. אנחנו סוגרות עכשיו את התכנונים. המפגש הבא הוא כדי לעקוב מה כבר נעשה. יש המלצה חלופית לאחת מכן?" היא פונה לשאר המשתתפות.

לשפרה לא מדי נעים לחשוב מה תגיד לחני, אבל אין ברירה כרגע. המורה אפשטיין ממליצה בכל לב על הפסיכולוג הרב מנחם אינגבר. "רק הדיסוננס בין המראה החרדי מאוד שלו לזה שהוא עשה תואר מלא בפסיכולוגיה, באישור של האדמו"ר מגור, כבר עושה אותו למשהו מעניין".

"משהו שמעניין בנות?" תוהה המנהלת ודופקת קלות על הדף שלפניה עם האפס-נקודה-ארבע שלה הסגור בפקק שבראשו נקודה שחורה.

"מרתק לגמרי!" מצהירה המורה. "נותנים לבנות פתקים, שכל אחת תכתוב משהו שהיא רוצה תשובה או התייחסות לגביו. אם אין שאלה - כותבים 'תודה' או משהו דומה, כדי שכולן ירגישו נעים שכולן שמות פתק בתיבת השאלות, ואז נותנים לו לבחור את השאלות הכי קשות. שומעים כל זבוב כשהוא מדבר. הוא עובד בישיבות הכי שמורות מצד אחד, ועם חיילים נפגעי טראומה בצה"ל, מצד שני".

לחני אין מושג שהתמסמסה לה לקוחה בינתיים. היא בארוחת ערב, מרועננת מההפוגה המוזיקלית, מוצאת שממש נחמד לשתף את האמריקאיות מה היא פותחת ממש בימים אלה (מה? את מטבריה? ליד הכינרת? הו, אי דונט בליב!). הן לוקחות ממנה מספר טלפון כדי שיהיה להן מעניין כשיבואו לבקר בארץ וגם בשביל חברות וקרובות משפחה שנוסעות.

כן, בטח. הרבה נוסעות לארץ ישראל לקברי צדיקים. שם הכל קרוב, יום אחד של נסיעות לצפון ויש מאות קברי צדיקים, לא כמו פה באירופה שאפשר לנסוע שעות בשביל צדיק אחד. הן נוסעות למז'יבוז', כמובן. לכן שמו את השיר, להכניס לאווירה. ברכב זה עשר שעות נסיעה, אבל הן עולות על טיסה פנים-אירופאית. שעה ושלושת רבעי ואת בוויניצה. שדה תעופה טרנטה לגמרי, עם עובדים שסוחבים לך את המזוודות ידנית לבטן המטוס כשהם הולכים ברגל, ועל הדרך משנוררים לעצמם דברים שווים שמוצאים חן בעיניהם... אבל זה במרחק שעה מברדיטשוב ואז עוד ארבעים דקות למז'יבוז', במקום לנסוע עשר שעות, בטיסה זה יוצא פחות מחצי מהזמן. רוצה?

חני מסרבת בנימוס.

היא לא פה בשביל מסע לקברי צדיקים וגם לא בדיוק בטיחותי להיטלטל ככה לבד בדרכים בנסיעה חזור. האמריקאיות נוסעות הלאה, הן לא חוזרות לבודפשט, ומחר היא כבר חוזרת הביתה.

ההפוגה מרעננת אותה. סמדר דיברה על זה שחשוב לעצור לדברים שמנקים את הראש כמו התעמלות או מוזיקה ועכשיו היא מרגישה כמה זה נכון. יש לה עכשיו את מלוא החשק להשקיע כמה שצריך כדי לחזור הביתה בידיים מלאות. אם תצליח למכור לפחות לשלושה אנשים, זה אומר שהיא חוזרת תוך חמישה ימים עם סכום ששווה למשכורת חודשית רגילה שלה! 

פנטסטי. אפשר כבר לראות כבר את האופק הכלכלי נפתח לרווחה.

תודה-תודה לכולם, הסדרת התשלום על הארוחה וגלגלי המזוודה מתגלגלים אחריה לאט. לנסוע עכשיו באוטובוס? בחשמלית? מה בכלל הכתובת של הדירה ומה הקוד? ואיך לא להרגיש עכשיו אבודה ומבוהלת? נשימה עמוקה. עוד אחת. היא הולכת לאט, אבל מתקדמת לדלת בלי לעצור. השם עזר עד עכשיו והוא יעזור גם הלאה. לא לחשוב על הפחדים, חני, לא לחשוב. רק להתמקד בעשייה. עכשיו צריך רק להתקשר לשפרה ולמדריך הטיולים כדי לדבר איתם על פרטי התשלום, לחפש לקוח שלישי, וזהו. היא מסודרת.

החב"דניקית הנחמדה שקיבלה את פניה מאתרת אותה גם עכשיו.

"סמדר ביקשה לתת לך מפה מסומנת", היא מגישה לה ומצביעה על עיגול בעט אדום שמקיף את כתובת הדירה וסימון פס מתחת למספרי האוטובוסים והחשמליות שמגיעים לשם. בשוליים רשומים הקודים לדלת החיצונית של הבניין ולדלת הדירה. אין על סמדר. זו הרגשה אחרת לגמרי לפתוח עסק כשמישהי שם בשבילך גם לדברים שמסביב.

המפה המקופלת נכנסת לתא הצדדי, החיצוני, והמזוודה נוסעת בעקבותיה מהדלת החוצה. הנה רואים את החשמלית מתקרבת כבר לתחנה ופותחת דלתות.

הדרך עוברת בשקט אירופאי קלאסי. פעם אנשים היו בוהים בחלונות בשקט, היום הם בוהים במסכים שבידיהם, גוללים אחורה וקדימה. לפניה אישה ששערה הבהיר מהודק בקשיחות לראש ואסוף בחוזקה. היא קונה לעצמה שמלה חורפית צמרירית משובצת באדום ומעיל עור שחור ומספיקה אפילו לשלם ולעיין בחשבונית שנשלחה אליה אוטומטית עוד לפני שחני ירדה בתחנה המתאימה מהורהרת לגמרי. באיזו מהירות אפשר להוציא היום כסף מהכיס או מהכרטיס, וואו!

הקוד של דלת הדירה מתאים לנכתב בשולי המפה, ברוך השם, והדירה מקבלת את פניה כמו שעזבה אותה: לבנה-לבנה ונקייה. הי, יותר נקייה ממה שהיתה. ניקו פה. ריח לוונדר קלוש באוויר.

חני מוצאת את עצמה עם הדברים שסמדר אמרה, מהדהדים אצלה בפנים.

'אם תבחרי לך עסק בדברים שאת ממילא נמשכת לעבוד בהם - יהיה לך כוח להתמודד עם האתגרים שיש בכל הקמת עסק ותחזוק שלו'.

כנראה סמדר לקחה קצת יותר מדי ברצינות את העניין. מה האתגרים שיש לה עכשיו? בסוף הלך די בקלות. הנה, כבר מכרה לשניים. רגע, בעצם… 

עוד לא מכרה. ההצעה התקבלה, אבל עוד לא שילמו עליה.

טוב, נו, עכשיו צריך פולו-אפ. לחזור לאנשים שרצו את ההצעה שלה. מזל שאת השיחה הראשונה עשתה עם סמדר. עכשיו הרבה יותר קל לעשות את זה שוב. רק לאסוף את הכסף בקלות מהשניים האלה ולסכם עם עוד לקוח אחד.
כמה שהחיים פשוטים לפעמים.



רוצה לשאול את ריקי קפלן, כותבת הסיפור ובעלת העסק 'דסמנית' לגבי הקמת עסק משלך מאפס? לחצי כאן.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.