14: לא כלום


1 דקות קריאה
17 Mar
17Mar

הצצה לסלולרי, הלוא הוא השעון של תקופתנו. מה קורה עם סמדר? מתי היא חושבת להגיע? מה היא חושבת לעצמה, שמה אני אמורה לעשות עכשיו? חני מציצה שוב לערימת הדפים ומפהקת. ואז מפהקת שוב. קמה. מתמתחת. אוף, סתם הזמן נשרף עכשיו. 

בעצם, אם הייתה הולכת להשתלמות, זה היה זמן למידה מנוצל, נכון? אז אפשר לומר שאם היא חורשת על הדפים עכשיו זה בשביל ללמוד.

רק שאין לה חשק ללמוד עכשיו. מעדיפה לבהות קצת בשמים הצלולים ולעשות כלום. הרבה-הרבה כלום. מתי לאחרונה בבית הרשתה לעצמה להתבטל סתם ככה באמצע היום? כל הזמן במרוץ, כל רגע יש מה לעשות. להכין אוכל, להאכיל, להכין בגדים נקיים, להלביש, לארגן את הילדים, לצאת איתם, להשכיב אותם לישון ואז לארגן את הבית. בכל יום לרוץ לעבודה, לסיים את העבודה ואז לעבוד בבית. ושוב. יש משהו מרפא כשאמא מרשה לעצמה מדי פעם להרפות. להפסיק. לעשות כלום.

מנסה בכל זאת להאיץ בעצמה, לגעור עליה: נו, כבר! מה הבטלנות הזאת? מה ייצא ממך? חבל על הזמן שאת פה אם את לא לומדת בינתיים איך לעשות כסף!

אבל משהו בפנים מגונן על עצמה מפניה. 

זה בסדר. זה בסדר קצת לנשום מדי פעם. קצת לנוח. קצת להטעין מצברים. קצת. לא הרבה. זה חיוני ממש. 

למה אנחנו מבינות שרכב שעובד 16 שעות ביממה צריך להשקיט את המנוע מדי פעם, ורק לגלגלי המוח שלנו אנחנו לא מאפשרים את זה? למה ברור לנו שנעליים שהולכים בהן יום-יום נשחקות, אבל מעצמנו דורשות לעבוד בקצב, בלי הפסקה, ומסתכלות על הפוגה בחיק הטבע שממלאת מצברים בתור איזשהו פינוק או מותרות?

ובכלל, מי יכול לעבוד ככה באופן יעיל, אם כל הזמן יש שוט שמאיים להצליף? אני הולכת לקרוא כי אני רוצה לדעת להקים עסק באופן יעיל. אני רוצה. אני לא חייבת.

איפשהו קראה פעם שאין טעם לחשוב על רגשות בתור משהו שלילי או חיובי. רגש הוא דבר נייטרלי. כמו כסף. השאלה מה את עושה איתו ואיך את מגיבה לו. פחד שמונע ממך להתקדם הוא לא טוב, אבל פחד להיתקע במקום הוא מעולה. 

כעס שמעורר אותך לקחת אחריות על עצמך או הבנה שאת אשמה בדברים לא נחמדים שקורים לך - יכולים להיות טובים מאוד. כסף הוא מגבר עוצמתי למה שאת. מי שטוב - הכסף גורם לו לבטא את הטוב שבו. אנשים רעים - הרוע שלהם מובלט יותר כשהם מתעשרים. אינטליגנציה רגשית היא הדרך שבה את מתנהלת עם הרגשות שלך. ועם הכסף.

וחני מבררת עם עצמה את הנקודה הזאת:

- אני רוצה כבר להפסיק להיחנק מכסף.

- אבל מה אני אשמה? אמא לארבעה קטנטנים לא באמת יכולה לפרנס נורמלי. 

ובכלל, הבעל אמור לפרנס, לא אני.

- איך אני ארגיש אם למרות הקטנטנים ולמרות שהבעל אמור לפרנס, ארוויח יותר?

- אבל אין לי כוח. אין לי. המרתון הבלתי נגמר הזה הוא לא בשבילי. לא יודעת איך אחרות מסתדרות. גם בית מסודר ונקי ומאורגן, גם לטפל בילדים, גם לדאוג לאוכל ולצחצוח יותר ממאה שיניים במצטבר ולתשומת לב לכל אחד, גם לשמור על קשר ולעזור למשפחה המורחבת… 

אפילו הטיפול באני ועצמי שורף זמן מהיממה.

איך אמרה לי מישהי? חבל שאין טיובה כזאת כמו לאסטרונאוטים. טיובה שממולאת לא במשחת שיניים, אלא במחית מזינה. 

את מברכת, סוחטת את הטיובה עד הסוף ומתמלאת בויטמינים ומינרלים וסיבים תזונתיים וכל מה שצריך עד לסוף היום.

ככה תטעיני את עצמך מהר.

להכין אוכל לוקח זמן. ללעוס לאט לוקח זמן. התנועה הפופולרית של 'סלואו פוד' שייכת לאנשים שיש להם מספיק זמן וכסף. לי אין מזה ולא מזה. אז להשקיע עוד זמן וכוחות שאין, גם בעסק? מה רע בעבודה בתור שכירה?

- מה באמת רע בעבודה בתור שכירה? למה שלא אמשיך עם זה? בשביל מה חסר לי כאב ראש נוסף בחיים?

- אוף. אם העסק זה כאב ראש באמת חבל להיכנס לזה. לא אמרנו שאני עושה מה שאני אוהבת? ובכלל, בתור עצמאית אפשר להגיע לסכומים שבתור שכירה אי אפשר.

הוויכוח הפנימי מתיש אותה. היא קמה. מתמתחת שוב. עושה צעדה מהירה סביב הבניין וחוזרת מבוהלת להציץ שהשקיות עדיין במקום שהשאירה אותן. זה מקום גויי. אין פה עניינים של השבת אבידה ושמירה על חפצי הזולת.

מישהו גלוי ראש יוצא מהדלת הפנימית. שואל משהו בצרורות של מילים מתנגנות, קד בפניה ומחזיק לה את הדלת פתוחה. לא עדיף להישאר בחוץ, באוויר הצח? אבל די, לא נעים, הוא עומד ומחזיק את הדלת.

צוררת את כל השקיות, משחילה את כפות הידיים בחורי הידיות ומתקדמת עם כל הכבודה פנימה. עולה במדרגות. מדרגה אחרי מדרגה. הנה הקומה שלנו.

פורקת הכל ליד דלת הכניסה לדירה ונשענת על הקיר.

בררר… מי צריך בכלל את כל השיגעון הזה של לפתוח עסק? למי זה חסר? מוישה הבן דוד של השוויגר הגיע עד הוצאה לפועל בגלל העסק שקרס. השכנים בדירה הקודמת שניהלו מכירה של חד פעמי התלוננו שעסק זה שעבוד לנצח. אף פעם בחיים אין חופש.

הנה, מינה קרלבך, למשל, מאולפן פזמון, טוענת שחופשת לידה זה לא זה מאז שהיא עצמאית. גם צריכה להעסיק מישהי במקומה ולשלם לה, וגם בפועל צריכה להשגיח עליה בחופשת הלידה ולא באמת מתפנה לבית ולתינוק התורן. גם אם מקבלים ביטוח לאומי, עדיין, העסק עלול לחטוף זעזועים, בפרט בתחילת הדרך. 

את לא יכולה לאפשר לעצמך לשבת בבית ושהלקוחות יחכו שלושה וחצי חודשים.
לחזור מוקדם לעבודה? גם אם יש "גיבורות" שעושות את זה, היא מאמינה שהן משלמות מחיר יקר.

האתגר הוא גם בשעות עבודה שמתנגשות עם ילדים בבית וצריך שקט ובית מסודר… אז את הקטנים שולחים לגינה עם הגדולות ובתקופות מבחנים/מחנות וכל מיני כאלה - צריך לשלוח לבייביסיטר. 

מה עושים? מגבילים את כמות שעות העבודה אחר הצהריים, ומקדימים לבוקר ככל שמתאפשר. קובעים מועדי הגשת עבודות עם ספייר טיים למקרי חירום וגם מבקשים בפירוש לדייק בזמן. ועדיין לוקחים בחשבון שייתכנו איחורים...

בעלות עסק חכמות ומנוסות כבר יודעות שכדאי ליצור קשר עם קולגות להפניות הדדיות בעת הצורך. זה יכול לפתור לפחות חלקית את דילמת חופשת הלידה או השבועיים של ערב חתונה ושבע ברכות, ועוזר לך לתת שירות ללקוחות גם אם יש תקופה שלא מרגישים טוב או שיש ילד שלא בקו הבריאות.

וזה עדיין מאתגר, למרות הניסיונות לפתרונות. עול קבוע שלא נגמר.

תמיד יש גם את האידיליה שמחכה לך בפינה. מזכירה לעצמך שהעיקר חשוב לשמור על הערך העליון של האשה היהודיה - הבית. ואז נקרעת בדיסוננס פנימי. לשלוח פס עוגה קנוי לסעודת חומש של הילד כי היה עומס בעבודה זה עדיין אומר שהבית והמשפחה חשובים יותר? ומה לגבי התייחסות לעסק כמקום ליצירה וסיפוק ודבר שנותן לך כוח? הרי לפעמים יש לקוחות שלוקחים לך את הכוחות ומשאירים אותך מרוקנת עד הלשד.


בתור פקידה בבית ההארחה חני זוכרת מצוין את האנשים הרעילים האלה, שמוציאים את המיץ לכל מי שנפגש בהם. סוחטים אותך עד הסוף וכמובן שלא חושבים לומר תודה. הם שילמו, לא? בתור שכירה - את שולחת לבעלים את ההתמודדות עם הטיפוסים הקשים. בתור בעלת עסק - את הבוסית.

אבל מי אומר ששווה להיות הבוס??

מי צריך בכלל להציץ בדפים של סמדר ולהיכנס לסיכונים האלה?

למה התפתתה לטיול לחו"ל אם זה מחייב אותה לקפוץ ראש למים עמוקים שבכלל לא ברור לה שהיא רוצה לצלול אליהם עמוק כל כך? ואם כבר טענות ומרמור, איפה בכלל קברי הצדיקים המובטחים? כבר עוד מעט יומיים שלמים שנשרפים רק על טיולים חריגים ולימודים שעוסקים בכסף. איזו גשמיות משוועת!

ומי אומר בכלל שהשם רוצה ממני את כל הדברים האלה?

למה לא לחיות נורמלי את החיים כמו שחייתי עד היום?

אתה לא אמור להפסיק לפחד.

אתה אמור לא להפסיק למרות שאתה מפחד.

המילים קורצות אליה מהדף העליון, מחייכות אליה בידידות.

אנשים מדברים על פתיחת עסק או קריסה שלו, כאילו מדובר בטורים של מספרים. 

זה לא. זו סערת רגשות. התרגשות בפתיחה, פחד מצמית בקריסה. ולאורך כל הדרך הרגש עובד בפול ווליום: התגברות על טבעים. הליכה נגד הזרם. שקשוקים פנימיים וחוסר ודאות ארוך טווח. תמיד יש את הפחד מנפילה חופשית לקצה התהום. מהררי התחייבויות כספיות שרק צומחות. אף פעם אין לך מושג האם הדבר החדש שאת עושה עכשיו - יצליח. ואם יש לך עסק, את כל הזמן עושה דברים חדשים.

ואת כל הזמן מפחדת.

עם הזמן את לומדת לחיות עם הפחד.

לומדת להשליט מוח על לב.

דלת הכניסה נטרקת. מישהו נכנס. שריקת המעלית מבשרת שהיא יורדת. אז מה יש לנו פה?

העסק האידיאלי:

1. הוא מייצר לך הכי הרבה רווחים

2. הוא גובה ממך הכי מעט זמן תחזוקה

3. השקעה הכספית בו מועטת

4. הסיכון לאבד את ההשקעה הוא הקטן ביותר האפשרי

5. הוא לא דורש ממך יכולות שאין לך אותם

מי העסק הזה? הדבר האידיאלי להתחיל איתו: שיווק ומכירות של מוצר קיים או שירות ובלבד שזה של מישהו אחר. לא קונים סחורה וודאי שלא מייצרים. רק לוקחים משהו קיים של מישהו ומנסים למכור אותו לאנשים. מי שלא יודע למכור - לא יכול להקים עסק רווחי.

אופס, דלת המעלית נפתחת בדיוק בקומה הזאת. חני מזיזה קצת את השקיות.

- שלום חני, איך עבר עלייך הזמן בנעימים?

- סמדר, אם החלטת שהוא עבר עלי בנעימים, למה את שואלת?

הן צוחקות.

סמדר מלאת מצב רוח וחיוניות מדבקת, שלא מאפשרת לחני להמשיך לשקוע בדכדוך שנפל עליה.

- הנהגת תחכה לנו עוד שלוש שעות, נצא לקרסטיר.

- לקרסטיר?

- כן. שכחת? בשביל זה נסענו. נישן שם היום ומחר וננסה לנצל מקסימום מהזמן לתפילות ודברים טובים. מחרתיים נחזור לבודפשט לטיסה חזור הביתה.

הביתה? אוהו. הבית מעולם לא נראה רחוק יותר.

בדירה סמדר ממשיכה להרביץ חכמה, עוזרת לחני להחליף נייר אפיה בטוסטר הבשרי שמחמם להן עכשיו את הארוחה של אתמול. שיטה מעולה לחימום ארוחות כשאת לא בבית. צריך רק לקחת איתך טוסטר בשרי וארוחה מבושלת קרה והשקע הראשון מאפשר לך ליהנות מארוחה חמה. קצת מכווצ'צ'ת. אז מה.

- מה חלום הילדות שלך? מה חלמת להיות כשהיית ילדה בת 5? בת 6?

- מה הקשר? מה, זה גם קשור לפתיחת עסק?

אני כבר לא אהיה מופתעת אף פעם משום דבר. האישה הזאת הופכת את כל מה שקיים בעולם לשווה כסף או לפחות לערוץ שנסלל בדרך לעסק.

- כן. חלום ילדות. רצית להיות טבחית? סופרת? ציירת?

חני לא נכנעת מהר.

- ואם אני אגיד שרציתי להיות אסטרונאוטית? מה זה רלוונטי לחיים שלי היום?

- אוהו רלוונטי. זה אומר שצריך לבדוק מה זה אומר מבחינתך. לעשות דברים יוצאי דופן? להגיע רחוק מאחרים? להשיג משהו שנראה בלתי מושג? ואז אנחנו יכולות לחשוב מה תוכלי לעשות שישיג את אותן תועלות.

- טוב. מרימה ידיים. חלמתי להיות משחקת.

- מה?

- חלמתי שכשאהיה גדולה אמציא משחקים לבוגרים ואלמד אותם לשחק. ואז הם לא יהיו עסוקים כל היום בדברים החשובים שלהם, רק יקראו לילדים לשחק איתם.

- וואי, נשמע כמו חסך רציני!

הצחוק מהדהד בין קירות המטבח והצלחות החד-פעמיות הכמעט ריקות.

סמדר קמה ומתחילה לפנות את תכולת השולחן לכיוון הפח, ולוקחת את המגב הקטן כדי להעיף לשם גם את הפירורים שהתפזרו על השולחן.

חני מתעניינת אם סמדר עדיין רוצה להתייחס לדמיונות האלה בתור משהו שיקדם אותה ולבהלתה סמדר מאשרת.

- את יודעת למה? חלומות ילדות אף פעם לא לוקחים בחשבון את האילוצים.

אילוצים של כסף פנוי ושל זמן לא פנוי. אילוצים משפחתיים וכאלה של 'מה יגידו'. 

אילוצים טכניים ואילוצים של תודעת שפע שלרוב האנשים הולכת ומצטמצמת עם ההתבגרות שלהם.

בתור ילדה - הרגשת שאת יכולה לעשות הכל ולהשיג הכל. בתור אישה בוגרת את כבר לא מאמינה שאת יכולה. לא מאמינה שמגיע לך.

אם יש לך נטייה לעסוק במשהו, כנראה זה מה שהשם רוצה שתעשי. זוכרת את המילים של רבינו בחיי, כשישבנו במטוס?

אז בואי נחשוב איך לממש את החלום שלך. נעשה את זה דרך חשיבה על הדרך הכי-הכי מופרכת שיש. הדבר הכי מוזר ששייך. האפשרות שבטוח לגמרי שבחיים לא תעשי את זה, אבל כרגע זה בדיוק מה שתתכנני.

חני לא מצליחה להבין את ההיגיון. "לחשוב מוזר? לתכנן איך להגשים את חלום הילדות באופן הכי משונה שיש?"

"כן. אבל לא סתם ליישם באופן חריג. לתכנן ככה שזה יהיה משהו בומבסטי במיוחד. שכולם ידברו על זה".

כמה דקות מחשבה וקשקושים על דף מזדמן ורשימה של 20 אופנים התחילה להצטבר (כן. לא פחות מעשרים. לא, את לא מפסיקה באמצע! את כותבת ברצף בלי לעצור. כן, למרות שמרוב לחץ למלא את הדף אין לך אפילו תחביר תקין וזמן לחשוב על מילים אחרות. לכתוב. לכתוב. עשרים אופציות למימוש. כן. לא משנה אם זה דבר גדול או קטן, הגיוני או קטסטרופה לאנושות).

סמדר עוברת על הרשימה ועל הרעיונות אחד-אחד.

בסוף היא בוררת לה את המובחר: 'לעצור אנשים ברחוב ולהכריח אותם לשבת לשחק'.

יופי, מכאן נחשוב איך לממש את זה לעסק מצליח. זאת נקודת המוצא.


ואת, שקוראת את המילים האלה, מה עם העסק שלך? נבנה לו? מתקדם?

מוזמנת לשתף אותי פה בפורום פתיחת עסק 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.