15: מה שהיה הוא שיהיה


1 דקות קריאה
04 Apr
04Apr

- ממממה? סמדר!

- חני!

- נו, באמת. אל תעשי את עצמך. אני לא הולכת לעשות דברים מוזרים ובטח שלא לאלץ אנשים לקנות ממני.

סמדר נשארת שאננה לגמרי. רק מבררת אם בעצם הכל ארוז ומוכן לנסיעה, מחמיאה מאוד על האוכל הטעים (נו, סמדר, באמת… רק חיממתי. אבל חני, הרעיון להביא טוסטר בשרי וככה לחמם את האוכל היה שלך, וזה יצא משהו-משהו!), ומציעה להצטרף לשיט נחמד לסיום חגיגי של הביקור בבודפשט.

אוף. השיטות האלה של הסחת הדעת בכל פעם שיש חומר קשה לעיכול…

טוב, אבל תגידי מה שתגידי - זה עובד לה. עכשיו התפתית להתארגן ולצאת לשיט ושם תצטרכי להמשיך להתמודד עם הרעיונות המוזרים שהופכים לך את הקישקעס מבפנים. כאילו אי אפשר להפוך לעצמאית ועדיין להישאר עם ראש של שכירה. ברגע שהתפתית להצטרף לטיסה לחו"ל כבר חרצת את גורלך. בעצם, אולי ברגע שבעל כורחך נולדת זה כבר קרה. מאז את מוכרחה להתמודד עם החוקים שהעולם הזה מתנהל לפיהם.

מהר מאוד אומרים יפה שלום למטבח על כסאותיו הלבנים הבוהקים ולספה הלבנה בסלון (שלום ולא להתראות! זה נחמד לביקור קצר, לא לחיים שלמים של לחץ מכל פירור וטביעת יד דביקה של ילד קטן. אויש! עוד לא דיברתי איתם היום!). 

הביצים נארזות בפצפצים לצד הירקות. זה לדרך. רק בערב יגיעו לקרסטיר. הדלת נטרקת (זהו? הסתיימה החופשה כל כך מהר? אה, בעצם יש עוד יומיים וחצי) והמעלית מכילה אותן עם המזוודות.

הליכה מזורזת בין גושי בניינים מחוטבים (בניינים? טירות!), חנויות נוצצות ומאות שולחנות ואלפי כיסאות (למה כל חנות שנייה היא מסעדה? עיר מתויירת. וגם כי לפי המטבח הפצפון לא נראה שמישהו מבשל פה בבתים), בקצה הרחוב כבר נשקפת הדנובה.

הן מגיעות לגדת הנהר, אבל לא מחפשות במה לשוט אלא הולכות עליו לאורך הגדה. מהר מאוד מגיעים למיקום שסמדר רצתה להגיע אליו: אנדרטת הנעליים.

לרוב, אנדרטאות הן גוש גדול באמצע הרחוב. כאן מדובר בשישים זוגות נעליים יצוקות מתכת שממוסמרות לאורך 20 מטרים של הרציף. נעליים של תינוקות ושל ילדים, של אימהות ושל אבות. פשוטות וגסות לצד עדינות ואלגנטיות. כולן יצוקות באמנות יפהפיה ומדויקת שמציגה נעליים שמשתמשים בהן יום-יום ולכן הן בלויות מעט וכבר התרחבו פה ושם והשרוכים פרומים. את רואה את הנעליים ומיד צועק לך החסר של הבעלים שלהן.

נעליים על הדנובה 

ויקיפדיה, צילום: Nikodem Nijaki


אם באושוויץ הר נעליים אמיתי עושה לך את זה, ומדגים לך את הזוועה שהתחוללה שם עם בעלי הנעליים, על גדות הדנובה בבודפשט את רואה נעליים יצוקות שמדגימות לך כמה אירופה היא כסות דקיקה של יופי על גבי נהרות של דם.

ההונגרים עם השפה המתנגנת היפה שלהם, הטירות המחוטבות באמנות, הבישולים הטעימים והעוגות המפורסמות, טבחו באכזריות ביהודים בזמן השואה.

נכון, לא מיד.

יהודי הונגריה נהנו עד ה'תש"ד מרוגע מדומה בחסות מיקלוש הורטי, עוצר הונגריה המצומקת [=משהו שבין מלך לנשיא, משל בין התפוררות האימפריה האוסטרו-הונגרית לבין הקמת מדינה דמוקרטית]. הוא לא היה צדיק גדול, והאנטישמיות שחלחלה ממנו לחיילים ולשוטרים ההונגרים התבטאה בפוגרומים קטנים מדי פעם ובהתנכלות בעיקר ליהודים שהם לא הונגרים, אלה שברחו אליה ממדינות שנכבשו על ידי הגרמנים. אבל למרות שהיה שותף פעיל של הנאצים מטעמים אינטרסנטיים, כי רצה שיעזרו להונגריה לגדול שוב, הוא לא ניהל השמדה שיטתית.

ברגע שצבא ברית המועצות הלך והתקרב להונגריה והגרמנים חששו מסיפוח סובייטי של הונגריה (מה שבאמת קרה בסוף המלחמה), הוקמה ממשלת בובות על ידי הנאצים, ומי שנבחר לעמוד בראש המדינה היה פרנץ סלשי, מפקד גדודי צלב החץ ההונגרי. המפלגה הנאצית המקומית.

בבת אחת נמחקה השלווה המדומה כאילו בודפשט מוגנת ממה שקורה סביב לה.
היהודים בבודפשט נשלחו לעמוד על גדות הדנובה ושם ירו בהם, כשהם נופלים ישירות למים. הדם נשפך מהם וצבע את הנהר באדום מזוויע. הדנובה הכחולה נשארה בימים ההם רק בשירים הפטריוטיים עליה. במציאות היא היתה אדומה בכל יום מחדש.

האנדרטה של נעליים על הדנובה שהוקמה בשנת ה'תשס"ה, היא ניסיון מאוחר של הכרה בחטא. הודאה חלקית וקטועה על החלק של ההונגרים ברציחה של היהודים שגרו בה. במשך שנים בקושי היתה גישה לאנדרטה. מי צריך האשמות?

נעל על הדנובה

ויקיפדיה, צילום: Lishay Sokol 


הן עוברות לצד שלושת לוחות הברזל שעל הרצפה. הכיתוב בהונגרית, באנגלית ובעברית תמים ממש: "לזכר קרבנות שנורו ונרצחו על ידי אנשי צלב החץ על שפת הדנובה ב-1944–1945. זכרונם לברכה. הוקם ז' בניסן תשס"ה". 

מי הקרבנות? מה האג'נדה של צלב החץ שבגללה ירו בהם? זה סודי. רק היהודים יודעים. כל השאר? חבל שיחשבו דברים שליליים על ההונגרים הנחמדים שהם פוגשים. חבל שיחשדו שאולי חלקם נכדים ונינים לאותם רוצחים. אין גם טעם לכתוב הי"ד כמו שמקובל. ה' יקום דמם זה ביטוי מדי מחריד בשביל העדינות האירופאית אנינת הטעם.

העיקר שלרגל 60 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה היה טקס יפה של חשיפת האנדרטה לקהל, ובנוכחות ראש ממשלת הונגריה נערכה תהלוכת לפידים תוך כדי שהשיר 'העיירה בוערת' מתנגן לו. היה ממש אירוע תרבותי יפה: גם מיצג אמנותי יפהפה של נעליים, גם תערוכת לפידים יפה, גם לחן יפה, גם הדנובה היפה זרמה באצילות בין הרציפים. ממש עונג תרבותי כמו שההונגרים אוהבים.

- את יודעת שבית הכנסת האורתודוקסי שם ביקרנו, זה שמסעדת חנה נמצאת בחצר הפנימית שלו, הבנייה שלו הסתיימה בסך הכל 32 שנה לפני השואה?

- וואי. זאת אומרת שהשתמשו בו מעט, יחסית.

- נכון. היו דברים יותר קיצוניים, כמו בניין ישיבת חכמי לובלין שהוקמה בשביל תשע שנים של תורה עד שפולין נכבשה, אבל בבודפשט הרקע יותר טראגי. היו כל כך מעט אורתודוקסים בבודפשט, ובקושי-בקושי הם אספו את הכסף לבניית בית הכנסת שלהם. היה חשוב להם שיהיה יותר מפואר מהנאולוגים.

הן הולכות לצד הנעליים היצוקות והדנובה השקטה שזורמת בין הגדות.

כמה מעניין להסתכל אחורה במבט היסטורי. משיטת הרפורמה של הניאולוגים נשאר רק בית כנסת נאולוגי מפואר שטוענים שהוא מבנה רביעי בגודלו בעולם בין בתי הכנסת הגדולים. הוא פעל 150 שנה ובחצר שלו יש אנדרטה של ערבה בוכיה לזכר יהודי הונגריה.

- דווקא כמי שההורים שלה שרדו כיהודים במגפת ההתבוללות בבודפשט בחסות הנאולוגיה, חשוב לי לא לדרוך שם בשום אופן. הנקמה הניצחת היא שהאלפים הבודדים של היהודים האורתודוקסים של אז, נהנים היום מקהילה פעילה. קטנה, אבל פעילה. השחיטה הכשרה של הקהילה האורתודוקסית בבודפשט היא לא רק בשביל החרדים בבודפשט של היום ולתיירים שומרי המצוות. זה גם בשביל השרידים של קהילת הנאולוגים, שלחמו כל כך נגד כל דבר שהיה לו ריח קלוש של תורה ומצוות.

אנדרטת הנעליים היא במקום נייטרלי. רגע לפני היציאה מבודפשט, חשוב לזכור שלא מובן מאליו שהיום אנחנו יכולות לבוא לכאן ולהסתובב ברחובות בלי חשש.
חשוב גם לזכור את אשר עשה לנו עמלק הנחמד והמנומס ובעל מורשת התרבות המפוארת.

והנעליים שלהן, של יהודיות אורתודוקסיות חיות וקיימות שמחפשות איך להתפרנס טוב יותר כדי להמשיך ולקיים חיים יהודיים מלאים - צועדות לצד האנדרטה.

שש דקות הליכה משם, והנה הן מגיעות לרציף של כיכר לאיוש קושוט. רמזור לצד מעבר חציה, מול טירה מרשימה ומחוטבת, מחליף אורות מאדום לירוק ומאפשר לחצות את הכביש אל רציף מתכתי קטן. החיבור בין גדות הדנובה לספינה של חברת התחבורה הציבורית BKK שכבר מלאה חלקית בשלל אנשים.

- הכרטיס שלך, מזכירה סמדר.

- איזה כרטיס? אוי, נכון. עכשיו אני נזכרת שזה כולל גם את השיט בדנובה.

הכרטיס המלבני הקשיח שמזכיר קצת כרטיס ביקור מכוער למדי - נשלף מהארנק, מוכן להצגה.

חובש כובע המצחיה (רב חובל? שייט? איך קוראים לתפקיד הזה?) בודק את הכרטיס בעיניו ומאשר להיכנס.

שיר הונגרי מתנגן על הדונה הכחולה, הלוא היא הדנובה. היא מוערצת פה. לא מפסיקים לדבר עליה. הקו D11 כולל בסך הכל שתי תחנות בפסט, שהיא החלק העירוני של בודפשט, ושתי תחנות בבודה ההררית.

השיט נחמד, אבל קצת משעמם. לא מרגישים כמעט את התנועה, רק הטירות החצובות בנוף משני הצדדים מתחלפות מדי פעם. שלל אנשים ושפות ממלאים את הספינה ושתי היהודיות נהנות מהנוף.

תחנת בטיאני. הן יורדות בבודה. רבע שעה של הליכה אל בית הכנסת היהודי והבלתי מפורסם שנמצא שם כבר מאות שנים. מתעלמות מארמון בודה שבו יש החלפת משמרות בכל שעה עגולה (מעניין אותך, חני? לא? יופי, אז נספיק את בית הכנסת העתיק) וחולפות בזריזות בין הרחובות הבודאים. 

ברחוב טנקסיס מיאלי הכביש מרוצף במרצפות שחורות עתיקות ודווקא המדרכה חלקה (אספלט? בטון? ממה זה עשוי?). הבית מספר 26 מטויח בצבע אדמדם-ורדרד, ובאמצע שער מעוגל מטויח בשמנת שמקיף דלת חומה שגם היא מעוגלת בחלק העליון, עשויה פסים-פסים של עץ שמהודקים ברצועות ברזל שטוחות ושחורות המרכיבות צורת מנורה אלכסונית.

בית הכנסת קטן וחמים. גם בדלת הפנימית מוזכרת צורת המנורה, הפעם פשוט חתכו בתוך דלת העץ צורת מנורה מעוגלת ככה שאפשר לראות דרכה איך זה נראה בפנים.


רוב המבנה שרד כמעט 500 שנה. התקרה המקומרת מזכירה את גיל בית הכנסת וגם הקטע בקיר שבו קולף הטיח ונחשפה השכבה המקורית של הקיר העשוי אבן (למה חשבו פעם שיפה יותר לטייח את קיר האבנים? היום רק עובדים לחשוף את היופי הטבעי. איך אופנות מתחלפות גם בבנייה…). את העתיקות רואים גם בפתחים המקושתים. בשניים מהם יוצאים לחצר הפנימית, שם יש כמה מצבות עתיקות. על אחת המצבות כתוב 'פה נקבר בתולת ישראל נחמה בת ר יעקב זל ונפטר בערב יום כיפור שנת שצח לפ"ק'. האם נחמה נפטרה כרווקה ונקברה פה או שהמצבה נשדדה מהקבר המקורי ושמו אותה בחצר הפנימית רק כי בית הכנסת הפך היום לחלק ממוזיאון? לא ברור.

כמה מצבות נטועות במקום, כל אחת על מלבן בטון. צמוד לקיר יש מצבה גבוהה ומרשימה. בקושי אפשר לקרוא כמה מילים: 'האשה הרכה והענוגה והיקרה והישרה'. קשה לקרוא מה השם שלה, כי המצבה שבורה באמצעה ומודבקת בבטון.

לוח אדום עם פס עליון ותחתון בצבע חום המסביר באותיות לועזיות קצת על הרקע של המקום עומד לרגלי המצבות, קבוע בקרקע המרוצפת אבנים בחום כהה ובהיר.
חלקי העץ בתוך בית הכנסת - שוחזרו. בימת העץ מכוסה במפת קטיפה אדומה שהשוליים שלה עשויים פרנזים כסופים. הכיסאות מחוררים בדוגמה חוזרת של מגן דוד, עשויים מעץ בהיר. אולי אלון. גם גופי התאורה שמודבקים על הקיר מזכירים שבעצם המקום נבנה בלי תשתיות חשמל.

המקום השתייך לקהילות הסטטוס קוו.

בהונגריה היתה חלוקה בולטת ומודגשת בין הנאולוגים שכללו שלל תנועות שסטו מהיהדות, לבין התנועה האורתודוקסית שהיום כנראה היו קוראים להם 'המיינסטרים החרדי'. לצד שניהם היה את הסטטוס קוו. הסטטוס קוו היו קהילות שלא רצו להשתייך לקהילה הנאולוגית כי הן שמרו מצוות, ולא רצו להשתייך לקהילה האורתודוקסית מסיבות שונות. היום חב"ד בהונגריה נקראת היורשת של תנועת הסטטוס קוו, כי זו קהילה שומרת מצוות שמכוונת את עצמה ליהודים רחוקים.

הן יוצאות אל הרחובות שתחומים משני הצדדים בבתים גבוהים בעלי גגות רעפים משופעים מאוד, וחוזרות אל הרציף.

כאן הגיע התור של חני לשלוט בהיסטוריה ולספר לסמדר בהרחבה על החלוקה של יהודי הונגריה בין 'אונטרלנד' ל'אויברלנד'. אונטרלנד היא הכינוי לצפון מזרח הונגריה ההיסטורית שאחרי מלחמת העולם הראשונה חלקים ממנה הפכו לצ'כוסלובקיה או רומניה. המקום נקרא גם טרנסילבניה או זיבנברגן. היהודים האולטרא-אורתודוקסיים באונטרלנד נקראו 'ספרדים' כי התפללו בנוסח ספרד, והתגוררו בה גם חסידים שרבניהם שכנו מעבר לגבול, כמו ויז'ניץ ובעלז. לעומת זאת, באויברלנד נקראו האורתודוקסים 'אשכנזים' כי התפללו בנוסח אשכנז.

היום מקובל לכנות אותם חסידים וליטאים.

המנהיג הרוחני שמזוהה עם אונטרלנד היה רבי הלל ליכטנשטיין מתלמידי החת"ם סופר, שמכונה "רבי הלל מקולומיאה" על שם העיר שבה כיהן ברבנות עד לפטירה שלו בשנת ה'תרנ"א. החת"ם סופר לחם בנאולוגים ותמך בקהילה האורתודוקסית, ורבי הלל לקח את שיטת הרב שלו צעד אחד קדימה: ביצר חומות מבפנים והנהיג קהילות שמורות יותר. מבודלות יותר. אולטרא-אורתודוקסיות. הקהילה האורתודוקסית הרגילה היתה מודרנית מדי בשבילן.

הספינה של BKK שעוגנת ברציף מחזירה אותן לפסט, הפעם לכיכר פטפי, כשמימי הדנובה והפרלמנט ההונגרי מרובה הצריחים שהיה פעם ארמון מפואר בממלכה, משמשים רקע לשיחה על זה שהחסידויות ההונגריות שניהלו מאבקים אין סופיים לשמירה על ההתבדלות שלהן - חיות ותוססות עד היום. הן מגיעות מהשושלות שצמחו באונטרלנד: קרלסבורג, איהל, סאטמר, ספינקא, מונקאטש, שומרי אמונים, תולדות אהרן, ליסקא, קרסטיר, טאש, פאפא, צאנז. ניב היידיש שנוצר שם הפך לנפוץ ופופולרי ומאפיין את חסידויות הונגריה.

ככה זה כשיש בידול חד ובלתי מתפשר. יהיו אנשים שלא יאהבו אותך, אבל העסק יחזיק מעמד לאורך זמן.

נפרדים לשלום מהספינה ומהדנובה. בכביש הסמוך כבר מחכה להן אאודי סטיישן לבנה. המזוודות נבלעות בתא המטען, הנהגת הגויה מתניעה וסמדר וחני מתרווחות במושב האחורי.

מחכה להן נסיעה סוערת. צריך להעביר את הפנטזיה של 'לעצור אנשים ברחוב ולהכריח אותם לשבת לשחק' אל פסי המציאות שבה הלקוחות משתוקקים לקנות ממך, והתשוקה היא שמכריחה אותם, לא את.


ואת, שקוראת את המילים האלה, מה עם העסק שלך? נבנה לו? מתקדם?

מוזמנת לשתף אותי פה בפורום פתיחת עסק.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.