פרק 17: איזה כאבים


1 דקות קריאה
06 May
06May

"את רוצה לומר לי שכל בקתות העץ המפוארות האלה נבנו לכבוד החיות?"

"הן נבנו לכאורה כדי לפאר את הקיסרים שבנו אותם… אבל כן, בכל המבנים האלה מתגוררים בעלי חיים בלבד".

הן נעצרות מול גדר נמוכה. גמלים משועממים רובצים שם על האדמה, ואחרי שורת גדמי גזעים שמשמשת כגדר פנימית - מטיילות להן ג'ירפות אציליות. מאחורי הג'ירפות רואים סלע אפור מחורץ.

(Tara O'Brien)

- את רואה את הסלע הכהה ההוא? עוד מעט נטפס עליו.

???

- אני רצינית. אולי הוא נראה לך קטן והסדקים שלו צרים, אבל כל סדק רחב כמו בן אדם. יש שם מדרגות לעלות. זה מצפה יפה לנוף. בואי נתקדם לשם ותראי.

חני קצת מהססת, אבל מבקר שמלווה בכלב ענק שהשיניים החדות הצהובות שלו בולטות על רקע הלשון הוורודה והרטובה שהוא מוציא מהפה הפתוח - מעודדים אותה להאיץ כמה שיותר מהר לכיוון הסלע. תהיה מה שתהיה ההתעמלות המפרכת שנדרשת בשביל לטפס עליו.

- שמת לב שלבוא לצפות בנוף לא שכנע אותך להתאמץ לטפס בסלע, אבל הפחד מהכלב עודד אותך יותר לעשות את זה?

- אוי, סמדר, אל תגזימי. אני לא מפחדת מכלבים, רק נגעלת.

- מקבלת. גם להיגעל זה רגש שלילי… ותראי כמה הוא מניע לפעולה. תזכרי את זה כשתציעי לאנשים את ההצעה שלך. ליהנות לשחק לא משכנע ולא מזיז אנשים כמו כשהם רוצים להימנע ממשהו לא נחמד.
- להיות מגעילה ולסייט אנשים? זה נקרא למכור טוב? אז אני לא רוצה למכור ודי!

- לא. התפקיד שלך הוא לא לעוות את המציאות. להפחיד אנשים, לסייט אותם, לגרום להם להרגיש רע - זה עיוות. התפקיד שלך הוא להצביע על האמת, על הטוב. לגרום להם להשתוקק. לשמוח שהם הולכים להימנע מרגשות לא נעימים. שימי דגש בדברים שבן אדם יחסוך כשיקנה ממך. בהנחה שזה רלוונטי לו, כמובן.

הן מתקדמות בשביל שסובב את הגמלים והג'ירפות. מגיעים לרגלי הסלע האפור. יו, נכון! יש שבילים חקוקים בסלע עם מעקים שמקובעים אליו. חלק מהסלע בנוי בשיפועים ובחלק ממנו חצובות מדרגות.

"ואם דיברנו לפני זה על מותרות, זה מגיע מאותו מקום. אנחנו כל החיים בורחים מכאב ומחפשים עונג. זה המקור לחיפוש מותרות. אף פעם אי אפשר לדעת מה הבן אדם מנסה לפצות בעזרתם, ואיזה חורים עמוקים יש לו בפנים שהוא מנסה לסתום בכוח. להרגיע קצת את הפצעים ששורפים לו בנפש.

חני אוחזת חזק במעקה, מדחיקה מהר את התמונות שרצות לה בראש כשהן מציירות איך היא מחליקה מהמקום ההזוי הזה שלא ברור איך נקלעה אליו בכלל, ומתגלגלת עד למטה. תירגעי. בודקים פה את הבטיחות של המעקות. "לפעמים לאנשים אין צרות ענקיות", היא מציינת. "רק סתם הם שחוקים מהשוטף ואין להם שום שכנה נחמדה שתטיס אותם לחו"ל על חשבונה…" הן צוחקות.

סמדר מסכימה לגמרי. רוב האנשים מחפשים פורקן מקשיים נורמליים. ילד חצוף או מתקשה, משכנתה מעיקה או מינוס מרגיז שלפי טפטופי ההכנסות אי אפשר לדעת האם הוא יכוסה אי פעם. אמא שלגמרי לא לפי השירים הענוגים של 'אמא יקרה לי, אהובה עד מאוד'. בעל שלא ממש מסתדרים איתו למרות שעל פניו בחוץ הכל בסדר. לא חסרות בעיות רגילות.

הנוף מהסלע מדהים, הגם שהוא פנימי.

זה כל כך לא גן חיות נוקשה וסגור. זו פינת חמד של ארכיטקטורה וצמחיה.
לחני שוב מציק שכל הצמחיה והמבנים היפים וכרי הדשא נבנו רק לבעלי חיים.

אבל בעצם, גם בעלי החיים עצמם, וקל וחומר המבנים והמדשאות נמצאים פה כדי שאנשים ישתכנעו לטייל במקום. בסוף הכל קשור לאנשים. אחרת הצמחיה והחיות היו נשארים כל אחד במיקום המקורי שבו נבראו.

ממשיכים אל מתחם הפילים. טירה עם כיפות טורקיז בגודל ענק וקירות בגודל שמאפשר לפילים לעבור בנוחות מהחצר ל'בית' שלהם. על ביתן החרקים שתיהן ויתרו, מסיבות עלומות, למרות שהשילוט בהונגרית הבטיח מגוון מרתק של מאות סוגי חרקים בצבעים ובדגמים שונים. הן התיישבו לאכול משהו ליד פינת ליטוף העיזים, וכל הגדוד שם הגיע בשעטה לבדוק מקרוב את האורחות. זה בסדר, יש גדר, אבל רחמנות על העיזים שניסו לדחוף את הראש מבעד לבולי העץ שגידרו אותן, כדי להשיג קצת מהירקות שמאוד גירו אותן, כנראה.

נכנסים לעוד ביתן שהוא מתחם מטופח, חשוך ומחומם. באחת הפניות יש בעל חיים שנראה כמו עכבר עם רגליים מוגבהות מאוד, כאילו יש לו קביים. הוא פעיל רק בחושך, וזאת הסיבה שבגללה החדר שלו חשוך לגמרי. רק תאורה אדומה מאירה את ה'מחילה' שלו, שמוקפת בקירות זכוכית שקופה ומאפשרת למבקרים לראות אותו מתרוצץ. מדהים.

סמדר מקשיבה בינתיים לחני שמנסה לעשות סדר ולהוריד את הרעיון למציאות של עולם המעשה: אפשר לעשות משחק שטח. למי? לתיירים. איזה? תיירים חרדיים, כמובן. קבוצות? משפחות? סמדר מתעניינת. גם וגם, כמובן. סמדר מציינת ששום דבר לא מובן מאליו ומשפחות צריכות דברים אחרים מאשר קבוצות. הלאה, כמה כסף זה יעלה? אוהו. שאלה מתקילה. כמה שפחות, לא?

הן מגיעות בינתיים לעוד איזשהו ביתן מושקע.

מהפינה מציץ אליהן מישהו צבעוני שנראה כמו הכלאה של זיקית מבחינת מבנה הגוף, חתול מבחינת הציפורניים ותוכי מבחינת הצבעים.

הן נעצרות רגע כדי להסתכל וגם כדי להיעצר ולדבר יותר ברוגע.

"סמדר, אל תתעצבני עלי. כבר הבנתי שאת לא רוצה שאמכור בזול, אבל תביני, לאנשים יש המון הוצאות כשהם בנופש, הם מחפשים לחסוך. מחפשים לעשות כמה שיותר דברים בעצמם". חני נזכרת בנופשים שמגיעים לבית ההארחה שהיא עובדת בו. אנשים יורדים הרבה לכינרת. היא בחינם. שואלים כל הזמן מתי יש את ההתעמלות במים שבית ההארחה נותן כצ'ופר למי שמזמין 3 לילות ומעלה. מתעניינים מה אפשר לעשות באיזור בחינם. מבררים אם יש פארק שפתוח בלי תשלום. הם לא מחפשים להוציא עוד כסף, וממילא אין טעם לבקש מהם יותר מדי. גם ככה לכי תדעי אם אנשים יסכימו לשלם בכלל על הרעיונות המטופשים שלה…

הזיקית, או מה שזאת לא תהיה, נשארת קפואה במקום. לא זזה. אין לה מה להפסיד מזה שתישאר תקועה. בכל מקרה אין לה דרך החוצה.

סמדר לא טורחת לענות, רק יוצאת איתה לפינה מוארת של צמחיה ומים זורמים, עם דביבון בשחור-לבן שהתיישב על הגדר מולן והציץ בסקרנות ביצורות האנוש המוזרות שיושבות לדבר שם. הוא ברח מהביתן שלו או שהוא אמור להסתובב חופשי? אין באזור איזשהו איש צוות לבדוק את הנושא איתו.

קולות הפכפוך של המים הזורמים נותנים תחושה נעימה של הרפיה.

- חני, תביני. כשהלקוח רלוונטי לא קונה, זה אומר שהבעיה במוכר. זה אומר שהלקוח לא הבין ממך למה להיפרד מהכסף ולתת אותו לך. 93% מהלקוחות בעולם לא מחפשים את הכי זול. הם מחפשים את הכי טוב בתמורה למחיר.

אף אחד לא יסכים לקנות תפוחים בחצי שקל לקילו, אם הם רקובים. גם אם חצי שקל לקילו תפוחים זה הכי זול בעולם.

כשאת קונה צעצועים בשקל - יש איזושהי הסכמה מצידך, כקונה, שזה יישבר מיד ביום המשחק הראשון. אבל כשאת קונה ארון מאוד זול, תגידי שהמוכר הונה אותך אם הוא יתפרק אחרי שנה מהקנייה.

יודעת מה? אל תאמיני לי.

תסתכלי רגע על עצמך. את לבושה בבגד הכי זול שהיה בחנות? בנעליים הכי זולות שהיו שאספת בעצימת עיניים נטו בגלל המחיר, בלי להציץ מה הדוגמה שלהן? בארוחות צהריים את מגישה רק פסטה, כי זה האוכל המבושל הכי זול שיש למצוא?

אז קודם כל, גם מי שמחושב בכסף - לא תמיד קונה בכל תחום רק את הכי זול.

ושנית, שזה יותר חשוב - האנשים שאת רוצה למכור להם, הם אנשים שיש להם כסף לשלם לך. אם אין להם כסף לשלם לך - זה סימן שהם פשוט לא הלקוחות שלך.

- אוי, סמדר, נו באמת. שאני אלך למכור בקיסריה? אני גרה בטבריה וזו פריפריה. אין מה לעשות.

- מזכירה לך שהנופשים הם ממש לא טבריינים…

- טוב, נו, אבל למה שישלמו לי?

בינתיים הטלפון של סמדר מצלצל.

הגויה שואלת מתי הן יוצאות לדרך, וסמדר מסכמת איתה על חצי שעה מעכשיו.

הן שוטפות את העיניים במראות שבין השבילים עם שלטי העץ המחוטבים. פלמינגו ורודים יפהפיים מבלים כקבוצה אצילית לצד אגם מים גדול. יש שם גם חסידות ועוד כמה בעלי כנף שלכי תדעי איך קוראים להם.

- חני, עזבי. בלי לשלם, טוב? תחשבי שאת רוצה לעזור לאנשים שמגיעים לטבריה לנפוש. זוכרת שרק הכלב שחשף שיניים עודד אותך לעלות לסלע? בואי נחפש את זה. מה הכאב של הלקוחות שלך?

- אין להם כאבים! הם נופשים. הם באים לכייף.

- בסדר, לא נקרא לזה כאבים. נקרא לזה צורך. מה הם צריכים?

מה באמת נופשים צריכים? מקום לישון, מקום לאכול, ובילויים נחמדים.
התחקיר נעשה תוך כדי התקדמות לכיכר גדולה עם בריכת מים מוקפת באבן מגולפת. כלומר: בריכה שאמורים להיות בה מים. כרגע זה היא ריקה ופועלים עובדים שם לתקן משהו.

- ולמה בעצם נופשים צריכים לבלות בחופש, מה שהם לא צריכים בכל השנה?

- מה ז'תומרת? כל השנה עובדים… אין זמן לבילויים...

הן חוצות את השערים הענקיים לטובת עוד מדשאה מטופחת שמנוקדת בעצים ובשיחים, משאירות מאחוריהן שילוט ענק לקרקס גדול.

- את צודקת. כל השנה עובדים יום-יום. אגב, במקום לקום לעבוד - עדיף שנקום בבוקר כדי ליצור. כן-כן, אל תסתכלי עלי ככה. בתור בעלת עסק את יוצרת. את מפיקה דברים שלא היו קודם וגורמת לאנשים לשמוח במה שקנו ממך. יצירה היא זרימה, היא חיות, היא הנאה, היא סיפוק. להיות יוצר זה סוג של אמנות.

כשאני אומרת שאני עובדת - זה מצטלצל כמו עבדים, כאלה שעושים דברים קשים בעל כורחם. כאלה שגוררים רגליים לעשיית מה שאין להם חשק לעשות.

אז בואי קודם כל נכניס לעצמנו לראש שאנחנו לא עובדות, אנחנו יוצרות. נכון, יש את החלק האפור שחייבים לעשות אותו כדי שהיצירה תצליח, אבל אנחנו רוצות בתוצאה, ולכן עושות את החלק הסיזיפי והמתיש והממושך הזה כחלק מתהליך היצירה.

ואולי זה בדיוק יכול להיות הכאב של הנופשים. כל השנה הם עובדים. הם מרגישים עובדים, לא יוצרים. רוב האנשים עובדים כי צריך את הכסף, לא כי הם אוהבים את מה שהם עושים. אבל זה רק סוג כאב אחד שהם באים לפוגג. דיברנו קודם למה אנשים צריכים מותרות…
חני מהנהנת. נכון. יש בזה משהו.

- מאתגרת אותך: איזה כאב נוסף ומשמעותי יש לנופשים, שבגללו הם ירצו לקנות ממך, כלומר: לשלם לך על משהו שפותר להם את הכאב?

הדשא נמעך מתחת לנעליים בקול רחש נעים כזה. יש שבילים, אבל נחמד מדי פעם לסטות לדשא. נותן תחושה טובה ללכת על משטחים מעשי השם, לא סתם שביל חלק. ובכלל, צריך למלא מאגרים בירוק-ירוק הזה לפני שחוזרים הביתה, לארץ ששם יש מים רק כשצוברים מספיק דברים שתואמים לקדושת הארץ…

נהיה שקט שיש בו רחשי רקע מהזוג המבוגר שהולך בשביל הצדדי, מהציפורים שמנקרות בדשא, מרשרוש העלים שבעצים מעליהן.

המוח מנסה איכשהו לחלץ תשובה לשאלה.

מה??

מה יכול להיות כאב של נופשים?

הם זורקים הכל מאחורה כשהם באים.

הם נופשים כדי לשכוח קצת מהיום-יום, כדי ליהנות מהמשפחה. מהשקט.

על פניו, הם בזמן הכי רגוע שלהם.

אז מה מציק להם? מה יכול להיות חסר להם?

סמדר מנסה לעזור. "מה יקרה אם לא יבלו?"

"הם ישתעממו".

"זהו. זה הכאב העיקרי".

"השעמום?"

"כן, השעמום".

בדרך לאאודי סטיישן הלבנה השיחה חוזרת לפסים של התשוקה. לא לחשוב על כמה כסף זה יכניס, אלא לעשות מה שבוער לך לעשות. את אוהבת לבנות משחקים, נכון? אמרת שעשית את זה בתור בחורה בסמינר כבר.

וזה בדיוק התהליך: מתחילים עם חלום פראי וחסר גבולות (זוכרת? לעצור אנשים ברחוב ולהכריח אותם לשחק…), ואז ממשיכים בבניית הגדרות שתוחמים לך את החלום במקום שהוא הופך לכסף. כלומר: בודקים האם יש אנשים שרוצים או צריכים את מה שיש לך להציע (אצלך, חני, אלה נופשים חרדיים שמגיעים לטבריה).

נצטרך לדבר עוד על התחושה הזאת של 'לא מגיע לי להצליח'. 'רק כאלה שעושקים אנשים לוקחים מחיר שהוא לא זול'. 'בושות לבקש מאנשים כסף על משהו שסתם המצאתי, ולא שאיזו חברה מכובדת עומדת מאחוריו'. יש המון אמונות מגבילות שעוצרות אותנו.

אחת האמונות המגבילות הנפוצות זה 'לא מגיע לי להרוויח הרבה כסף' או 'אף אחד לא ירצה לקנות ממני ואני אעשה בושות לעצמי שאף אחד לא קנה'. הדברים האלה מפריעים לפעול ולעשות ולממש את החלומות. הרי מי מפריע לך לדמיין? את. רק את זו ששמה על עצמך מגבלות וחוסמת את עצמך מלתת לחלומות שלך להמריא גבוה ורחוק.

רק את.

נכון, יכול להיות שבפועל יהיו שינויים מסוימים במימוש החלום הסופי שלך, אבל דבר ראשון תאמיני! תאמיני שמי שברא אותך יכול לפרנס אותך ממה שאת אוהבת לעשות. בעצם… הוא זה שברא בתוכך כלים שיפרנסו אותך, בדיוק כמו שברא לך עיניים לראות ופה לדבר ולאכול. אלה שלא קיבלו יכולות מסוימות - זה פשוט כי הם לא צריכים אותן. אם את אוהבת לעשות משהו, זה כי השם רוצה שתעשי את זה. שתממשי את זה.

ואז, אחרי שיש לך תשוקה ענקית ובוערת לעשות משהו מסוים ולצאת איתו לעולם, ולא ממש משנה מה יגידו אחרים והאם ירצו בכלל לשלם על זה, רק אז מכניסים את מיסטר היגיון לשטח. רק אז מתחילים לחשוב עסקית.
ולחשוב עסקית זה לחשוב על כאבים מול תועלות.

מה מונע מהלקוחות הפוטנציאליים שלך להרגיש טוב? אה. השעמום. ואיך ההצעה שלך יכולה לפתור להם את זה? אה, כי את מציעה להם משחק משפחתי או קבוצתי לשעה-שעתיים, ויתרגשו בגללו לפני, ויספרו חוויות ויצפו בתמונות ממנו אחרי.

התמתחות קלה. דלתות הרכב נפתחות בקליק. הן מתיישבות במושב האחורי. יש שעתיים ורבע של נסיעה לקרסטיר או איך שהגויים מכנים אותה: בודרוג-קרסטור.



ואת, שקוראת את המילים האלה, מה הכאב שגורם ללקוחות שלך לבוא אלייך?

בואי תכתבי לי כאן בפורום הסגור לנרשמות בלבד ואעשה מאמץ לענות לך בהקדם.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.