16: על הכרח ומותרות


1 דקות קריאה
18 Apr
18Apr

סמדר: "הולכים לפארק!"

חני מתנערת בבת אחת. הראש שלה כמעט נדפק בתקרת הרכב.

"כלומר… זה אומר שהיום הולכים להתגלש במגלשה? לא מספיק שאתמול קפצנו כמו משוגעות על הקלידים והתעמלנו על תיבת המבוך?"

סמדר מתקפלת מרוב צחוק, צוחקת וצוחקת, ולא מראה כוונות להפסיק.

"מצחיקולה!" היא מצליחה לסנן בסוף. "פה לא מכנים 'פארק' כמה מתקני שעשועים לילדים. באירופה פארק הוא משטחים ענקיים של דשא ועצים ומקווי מים ופרחים"...

על הכביש לצידן נוסע אוטובוס. הי! זאת לא כמו החשמלית שבה נסעו אתמול. דווקא מודרני למדי. נראה בדיוק כמו האוטובוסים הישראליים. 

"כי את האוטובוסים הישראליים קונים באירופה", מציינת סמדר ביובש. "ואחרי שתראי פעם את האוטובוסים הטרנטה שיש בארצות הברית - לא תאמיני כמה אנחנו מתקדמים מהם בפרט הזה…"

"מה היה קורה אם הייתי חושבת בעצמי איך להתקדם, במה לפתוח עסק ואיך להרוויח ממנו?" תוהה חני כשהן חוזרות לרעיון שלה. "בשביל מה בעצם אני צריכה את הייעוץ שלך? כלומר", היא מוסיפה כשהיא רואה את המבט בעיניים של סמדר, "למדתי המון דברים יפים ממך מאז שיצאנו לדרך, אבל מה היה קורה אם הייתי מנסה בעצמי, בלי הייעוץ שלך?"

"קודם כל, את באמת יכולה לפתוח עסק בעצמך, בלי יעוץ", מרימה סמדר להנחתה, "אבל למה בעצם שלא תביאי את הילד שלך לרופא שלמד את המקצוע מעצמו? בתור אוטודידקט?"

- אויש, סמדר, אל תגזימי. תשווי לבן אדם הנכון. למשל, אם במקום להביא לרופא, הייתי מביאה את הילד שלי לאמא שלי שיש לה כבר ניסיון ותחושת בטן טובה למה הוא לא רגוע.

- אז את מסכימה איתי שצריך מישהו עם ניסיון כדי לדעת מה לעשות…

- אוף! אי אפשר איתך!

חני תוקעת את המבט שלה בעצבנות בכביש הסמוך.

האוטובוס שנצמד לאאודי סטיישן שלהן נוסע לצידן בקצב בינוני, ברחובות ששני צדדיהם מאוכלסים בבלוקים עצומים של בניינים מחוטבים ומגולפים שאין ביניהם אפילו קמצוץ של רווח. רחובות שלמים עשויים בתור דבוקה אחת של מבנים, ורק כשנכנסים מבעד לפתחים שחלקם סגורים בשערי מתכת עצומים עם אינטרקום וקודי נעילה - מגיעים לחצר הפנימית שממנה אפשר להגיע לאחד הבניינים בבלוק. איך שבארץ ישראל אנחנו חיים באופן הרבה יותר שליו ובטוח, לא ייאמן! אצלנו הבניינים האקסלוסיביים והחדשניים נעולים באינטרקום בעיקר כדי שלא ילכלכו את חדר המדרגות, לא כי הנורמה היא שצריך לחשוש מגנבים ופורצים או סתם שיכורים שישברו את בקבוקי האלכוהול ששתו מהם ברחבת הכניסה…

"אם ככה, חני", הקול של סמדר מכוון אליה, "איך את מסבירה את הטעות של רוב האנשים בזה שהם מנסים להקים עסק על סמך ידע חינמי שליקטו בכוחות עצמם מפה ומשם? את המקצוע שלהם הם למדו בכסף מלא. בהתנסות. בהשקעת זמן ומחשבה. שום גרפיקאית לא תעז לפרסם את עצמה ככזאת אם כל הידע שלה הוא רק ליקוט חינמי מפה ומשם. שום אדריכלית לא תחשוב שתקרא משהו חינמי ותאזין להרצאה חינמית ופתאום יישלפו לה מהשרוול תוכניות הנדסיות נהדרות.

אבל בבניית עסק? אוהה. פתאום את הידע איך להקים עסק ולנהל אותו - משום מה נדמה לה שזה יכול לקרות לבד. מסתכלים על האחרים ומעתיקים. עושים אותו דבר, ומצליחים. איך את מסבירה את זה?"

חני מתנערת מהמחשבות על הפארק שהן בדרך אליו (מה כבר מעניין בפארק שהוא מדשאות ושיחים?...).

- טוב, את יועצת עסקית ובגלל זה חושבת שכל אחד חייב יועץ.

- ואם הייתי בעלת מאפייה היית אומרת שבגלל זה אני חושבת שכל אחד צריך לחם?

חני קצת מתפתלת. "זה לא בדיוק"... לחני די נגמרו המילים, אז סמדר חוזרת לדבר.

בשבילים לידן יש פה ושם אנשים. רובם בעלי שיער כסוף.

"באמת לא תמיד חייבים יועץ עסקי צמוד ויקר בליווי אישי אחד-על-אחד לאורך חודשים ארוכים-ארוכים. לפעמים מספיקה שיחת ייעוץ ממוקדת כדי להאיר את העסק בפרוז'קטור ענק ששוטף באור המון דברים".

"אז לא צריך דווקא ייעוץ ארוך כדי להצליח?" חני ממש נושמת לרווחה.
סמדר קוטעת לה את הנשימה הבאה.

"תהליך ארוך הוא תמיד תהליך יעיל יותר מאשר טעימה פה ושם. אם תשימי את הסיר על הכיריים לכמה דקות ואז תורידי, ושוב תשימי ושוב תורידי - ייקח המון זמן עד שתוכלי לבשל משהו לארוחת הצהריים בצורה הזאת. אבל כשיש אוכל מוכן וצריך רק לחמם - חימום קצר יעשה את העבודה.

אבל רגע, יש עוד אופציות שיכולות לעזור: התאגדות קבוצתית, למשל. לא סתם נטוורקינג חסר מטרה, אלא קבוצה שעושה יחד עבודה משותפת עם מישהי שמנחה אותן ומכוונת את כולן. קוראים לזה קבוצות ליווי וזה טרנד חזק בעולם העסקי היום. ככה נתרמים פעמיים: גם נהנים מחכמת ההמונים, וגם מקבלים הכוונה מסודרת שמתאימה לך אישית, במקום שכולם יעשו כמו כולם - מה שלא תמיד מתאים לעסק הספציפי או לאישיות שלך."

"אז אי אפשר להקים עסק בלי אינפוזיה צמוד של יועץ?"

"את זה לא אמרתי" סמדר מסייגת. "רק שאהיה ברורה: אפשר בהחלט להקים עסק בלי עזרה וייעוץ, אבל אז משלמים על טעויות עסקיות שעולות כסף וזמן ואנרגיה שהולכת לאיבוד, ולפעמים כל העסק קורס ויורד לטמיון.
וגם זה בסדר.

יש אנשים שמעדיפים ללמוד הכל על הבשר שלהם, לטעות לבד ולהצליח לבד. גם אם זה לאט מאוד".

מחלונות הרכב רואים כבר את העצים והמדשאות.

"אז מה, נעשה הליכה?" חני מחמיצה פנים. "אוף, לא אוהבת את זה".

"אם התכוונת למושג הזה שאומר שלוקחים זוג נעליים נוחות והולכים במהירות לצדי כבישים סואנים ונושמים ככה עמוק פנימה את כל הפיח והעשן של כל כלי הרכב - את צודקת בהחלט. גם אני לא סובלת את זה. לא יודעת כמה בריאות נשארת אחרי הליכה כזאת. אבל לטייל על דשא או שבילים בין עצים זה תענוג. ולא צריך לרוץ לשום מקום בשביל זה. גם לא צריך לצעוד בקצב מזורז או מהיר. פשוט להתקדם בין הדברים המעניינים וליהנות מהשקט ומהנוף. בלי לעבוד קשה לשם מצוות הליכה. פשוט לטייל וליהנות".

הן נפרדות לשלום מהנהגת. היא תעשה סיבוב ותחזור אליהן אחר כך. 

המזוודות נשארות בתא המטען, והן לוקחות איתן רק אוכל ושתיה. וכוסות חד פעמיות. וכפיות. וצלחות.

כשהרגליים שלך שוקעות במשטחי הדשא בלתי נגמרים, ומעל הראש שלך יש צמרות של עצים ענקיים בגודלם, חני מצליחה להבין את זה יותר.

"זה הסיטי פארק", מספרת סמדר. "הוא הפארק הכי גדול בבודפשט, למרות שאולי מעליב לקרוא לו גדול. הוא ענק. רק תקשיבי לרשימה של מה הוא כולל: טירה שפעם היתה שייכת למשפחת המלוכה והיום היא מאכלסת מוזיאון חקלאות היסטורי. גן שעשועים לילדים, זה במקרה שרצית להתגלש ('די!!! כבר אמרתי לך שאת לא אישה רצינית, סמדר!'), מוזיאון תחבורה, גן החיות של בודפשט שרק הוא בעצמו כולל 184 דונם [=184 אלף מטר מרובע…] והוא גן החיות השני שנפתח באירופה. מה יש לך עוד בפארק הזה? אה, השכרת סירות, אם הדנובה לא הספיקה לך ['רק אל תגידי לי שגם פה יש מצבות אחרי השיט!'] ויש החלקה על הקרח, אבל רק בחורף".

"וואו!" חני בקושי נושמת. "כל הרשימה הארוכה הזאת נכנסת לתוך המילה 'פארק'?"

סמדר מגחכת. "את פשוט הפרעת לי להמשיך לדברים הבאים: הפארק הזה כולל גם ספא ומרחצאות מרפא מהגדולים באירופה שנקראים מרחצאות סצ'ניי (Szechenyi Bat). לקינוח יש לך גן בוטני עם מגוון צמחים שבעיקרון לא אמורים לצמוח באירופה, וגם קרקס להופעות שלא ברור לי אם זה חלק מבחינה הלכתית, אז נוותר עליו".

בזמן שסמדר מדברת הן הולכות והולכות והולכות על משטחי דשא בלתי נגמרים ועצים עתיקים שבטוח ראו הרבה דברים בחיים.

"אז מה נלמד פה? שעסק גדול הוא עסק עם כמה סוגי מוצרים?" חני כבר אוחזת בשלב של המסקנות והלמידה העיונית.

"הי, אני לא מרשה עכשיו לדבר על עסקים! נדבר על הפארק ורק אחר כך יגיע הביזנס!" היא מתרה באצבע מתנפנפת ומצביעה על גדרות האבן הלבנות הגבוהות. באמצע יש שער מקושת שמחודד בחלק העליון ומעליו חרוט עשוי לבנים בצבע לבן שמחולק בפסים-פסים של טורקיז. משני צדדי השער יש פילים מגולפים באבן אפורה-בהירה.

הן נעמדות בסבלנות בקצה התור שמול החלון שבו קורה המאורע שלכבודו כולם ממתינים: משלמים דמי כניסה ומקבלים כרטיס שיאשר לשומר להכניס אותן. סמדר מנצלת את ההמתנה לעוד קצת היסטוריה על סיטי פארק ההונגרי.

"תביני שהפארק עצמו קיים כבר לפחות ארבע מאות שנה, אבל רק לפני מאתיים שנה הוא נפתח לקהל, וזה נחשב לחדשה מרעישה במיוחד, כי בודפשט היתה החלוצה בפתיחת פארק ציבורי לטובת הציבור. עד אז, היה ברור ומובן לכל אחד שפארקים שייכים לנסיך או לרוזן שהשקיע בהם. בתור עיר בירה שנייה בממלכה האוסטרו-הונגרית (עיר הבירה הראשונה היתה וינה), בודפשט יכלה לאפשר לעצמה לפרגן גם לאזרח הפשוט פינוקים מיוחדים שלא היו זמינים לאזרחי מדינות אחרות.

"עד היום", מפרטת סמדר, "יש תקציבים עירוניים מעוגנים בחוק לצוותים שלמים של גננים ומנקים שעובדים סביב היממה לטפח את הפארק, את גן החיות, את הספא וכל השאר. היות שאין מחסור מים באירופה, החיים די על מי מנוחות והפארקים עושים טוב על הלב ושופכים מול העיניים שלך מרחבים של ירוק".

היא משלמת על כרטיסי כניסה בפורינטים (כמה יוצא כרטיס?... בערך 30 שקלים לאדם ואפשר להיות בגן החיות מתשע בבוקר עד 6 בערב. נחמד) והן מתקדמות לטיול בשבילי הגן הבוטני. 

"אני מקווה שנספיק פה כמה שיותר דברים בארבע השעות שיש לנו פה". סמדר אומרת את הדברים באדישות, כאילו שזאת שיא הנורמה לשרוף ארבע שעות על פארק יפה וענק ככל שיהיה, במקום לעשות משהו יותר תכל'ס בחיים. אבל חני שותקת.

בין השבילים פזורים בתים יפהפיים שצריך זמן כדי לעכל שאנשים בנו אותם רק כדי לאכלס בתוכם צמחים שצריכים הסקה כי המקור שלהם הוא בארצות הטרופיות או מזגנים עוצמתיים כי הם חייבים קור גם בקיץ ההונגרי.

"למה השקיעו כל כך הרבה בשביל להביא לכאן צמחים מכל העולם? ואיזה בתים מושקעים! לא הייתי מתנגדת לגור בכזה בית. וכל ההסקה היקרה הזאת רק בשביל כמה צמחים עלובים?"

"הי, הם לא עלובים בכלל! הם יעלו לך הון קטן אם תרצי לקנות אותם אחד- אחד במשתלה בטבריה", קריצה חייכנית, "אבל האמת היא שלא יודעת מה חשבו הגויים ששתלו כאן את הצמחיה ובנו את הבתים המקסימים וסללו פה שבילים מוקפדים ושומרים פה על הסדר והניקיון, אבל אני יודעת שהמקום הזה נברא כדי שאת ואני נטייל פה וניהנה מהם".

השילוט בשבילים מצהיר בהונגרית צחה על התפלגות הצמחים למשפחותיהם לבית אבותם. בוטנאות לא ממש מרתקת את השתיים, ככה שהן שוב גולשות לשיח הכסף.

"את אמרת בעצם ששווה לי למכור לאנשים שיש להם כסף והם רוצים לשלם לי. אבל כדי למכור לאנשים שיש להם כמה שיותר כסף, אני צריכה איזשהו סוויץ' במוח. כי אם אני רגילה לחסוך ולוותר על מותרות כי אין, וזה בכלל לא בא בחשבון, מאוד-מאוד קשה לי רגשית לשכנע מישהו אחר לקנות משהו שנראה לי מיותר. וגם קשה לי להציע לבן אדם להוציא מכיס סכום שאני לא הייתי מפרגנת לעצמי לבזבז אותו ככה על קניות".

הרגליים ממשיכות בינתיים לאחד הבתים שהוא בעצם חממה מוגנת והן מטיילות להן בשדרה מקורה שמצופה בפנים עם לייסטים מעץ שעליהם מטפס איזשהו צמח ירוק. מאחורי עמודי העץ ישנם ספסלים נמוכים ועליהם מגוון צמחים מתויגים בשלטים מלבניים לבנים.

"עכשיו שאלת שאלה קשה", סמדר משעינה את היד מהורהרת על אחד העמודים. קריאה כעוסה נשמעת בקול רם, וסמדר ממהרת להסיר את היד מעמוד העץ. אלא לראותם בלבד.

"בעצם השאלה שלך היא די עתיקה בעולם המכירות. את שואלת האם אפשר להונות אנשים, נכון? את חושבת שהדבר הזה לא שווה את המחיר, ובכל זאת את גובה עליו מחיר מלא פשוט כדי לשדוד מהם את הכסף ולהביא אותו אלייך הביתה, נכון? לא, אל תסמיקי. אני מקצינה בכוונה. עד לתקופה של לפני עשרים שנה בערך, היה מאוד מקובל שאיש מכירות טוב הוא בן אדם דורסני. כזה שמוכר קרח לאסקימואים. היום יודעים שאם העסק שלך חפץ חיים, הוא חייב מכירות אנושיות, נורמליות, בגובה העיניים, לאנשים שרוצים לקנות. אין טעם לאלץ אנשים לקנות ממך, זה בסוף יתנקם במאלץ. במוכר האגרסיבי. עסק שיש לו מכירות טובות הוא עסק שמאפשר לבן אדם לקנות מה שעושה לו טוב.

נחזור אלייך. יש משהו שהוא מותרות, בעיקרון? ולמרות זאת את נהנית ממנו?"

"לא!" חני נחרצת ממש. "אני גאה בזה שאני חיה על המינימום! אפילו טילון אני מפרגנת לעצמי רק בימי הולדת".

"אופס! טילון זה מותרות!"

שתיהן צוחקות.

"תבוא מישהי ותגיד לך: 'איך שרפת את השקלים שלך על טילון שתוך כמה דקות נגמר? לא חבל על הכסף? מילא אם היית קונה משהו בריא…'"

"בסדר. בעיקרון היא צודקת. אבל בריאות הנפש גם שווה משהו".

"מעולה. זה הקו שמנחה אותך כשאת מוכרת מותרות בעינייך לאנשים שרוצים את זה. בשבילם זה לא מותרות. בשבילם זה בריאות הנפש, פינוק אחת לתקופה, מתנה עצמית על משהו אחר שלא קל להם… מתנה לאחרים מתוך רצון להביע הוקרה או כל דבר תועלתי אחר".

הג'ירפות מניעות ראש לשלום בהדר אצילי ומסתכלות עליהן מלמעלה למטה.

"זה אומר שאני צריכה להיזהר לא לכפות על אנשים לקנות מה שלא לפי התקציב שלהם".

"זה אומר שצריך להיזהר לא לכפות שום דבר… את אמורה לאפשר לקנות. לא להכתיב כמה ומה. לא למכור בכוח למי שלא מעוניין לקנות מרצונו הטוב".

הן הולכות בשטח גן החיות. אפילו הגדר מצידה הפנימית מרשימה. מלאת צריחים וגגות מעוגלים שעליהם פיתוחים וקישוטים צבעוניים.

איך שהחיים יפים.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.