7: קופצים למים


1 דקות קריאה
03 Dec
03Dec

דלתות החשמלית הכפולות מתקפלות להן, וחני וסמדר נפלטות החוצה עם קבוצת האנשים שיורדת בתחנה של קמפונה, שם הטרופיקריום. 

לא דוחפים ולא נדחפים, חס ושלום, רק בצעדים מדודים של הנימוס האירופי הידוע והמפורסם. 

אין פה מוסלמים שיקלקלו את בועת האידיליה בהתנהלות מזרח-תיכונית. בניגוד לשאר המדינות באירופה, הונגריה הייתה ונשארה גאה מאוד, ולא מאפשרת לזרים להשתקע בה. 

ההונגרים גאים בכל מה שמסמל את המורשת שלהם: מטבע משלהם, נפנוף בארכיטקטורה של פעם, מאפים ותבשילים המושקעים, וגם שמירה על זהות האוכלוסיה. 

דווקא ליהודים הונגריה מאירה פנים בהווה, אבל המוסלמים המציפים את אירופה מגורשים ממנה בלי למצמץ. 

"מגורשים ממש?" מתפלאת חני על התיאור. 

"עם מחנות הסגר מגודרות בתיל", מפרטת סמדר. "לעם שלנו לא הכי נעים לשמוע דברים כאלה, אבל לכן זאת המדינה הכמעט יחידה שיש בה רק אירופאים. זאת גם לא מדינה עשירה כמו שוייץ, אנגליה או גרמניה, שהמוסלמים יילחמו כדי להישאר בה". 

הן מתיישבות על ספסל בתחנה. עשוי כפיסי עץ, כמובן, הרי אין מחסור בעצים באירופה. התחנה עצמה עשויה מקירות זכוכית שקופים בתוך מסגרת מתכתית כסופה ויש מרווח משני הצדדים לעמידה בתוך התחנה תחת קורת הגג. 

צד אחד של התחנה תחום בגיליון פרסום גדול, וממול בניין מודרני אפרפר-ירקרק משובץ בחלונות ריבועיים שהקצה המלבני שלו אדום כולו, גם הוא משובץ בחלונות ריבועיים. 

משני צידי הכביש שתולים שלטי פרסומת מעוצבים די בפשטות, הכביש עצמו בעל שישה נתיבים, עם איי תנועה, אבל לא נראה שצבעו את מעברי החצייה בשנים האחרונות. דווקא הרכבים חדשים יחסית. 

הי! מאז הנחיתה אין זכר לשום טרנטה על הכביש! 

"הנוף מרתק, חני?" סמדר תולשת אותה בבת אחת מהמחשבות ששקעה לתוכן. חני מחייכת. "סתם, תראי איך שנושא הטיול שלנו משפיע עלי. אני חושבת על הכביש המרופט מול המכוניות שנראות במצב טוב עד מצוין. אולי המכוניות זולות כאן?" 

"ניחשת נכון. וההכנסות של המדינה נמוכות, ככה שאין יותר מדי משאבים לטיפוח הכבישים. אז מה את אומרת? נלך לטרופיקריום, למנהרת הזכוכית, לראות את הכרישים הטורפים שוחים סביבנו ומעלינו או שקודם נדבר על אכסניית הלואו-קוסט שלך?" מהר מאוד מכריעים לטובת הישארות באוויר הנעים בחוץ והמשך ליבון הרעיון. בטרופיקריום אפשר להיות גם כשמחשיך. 

סמדר לא מאבדת זמן. "נתחיל בהשקעה. מה צריך כדי להפוך את המבנה למקום מזמין ונעים?" "לא צריך פאר והדר", חני מתרה. "זה לואו קוסט. העיקר שתהיה קורת גג". 

"ומיטה מוצעת", מזכירה סמדר. "רוב האנשים לא ממש ירקדו ברחובות מאושר על הזכות לשלם על רצפה, תקרה וחלון, וגם לא יתמלאו תחושה עילאית מהרעיון לסחוב מצעים ומגבות". טוב, שיהיה. חדר אוכל, צריך? חני מהססת. סמדר מחליטה בשבילה. צריך. הרי אנשים לא יגיעו לשבתות בלי מקום שאפשר לאכול בו. וצריך גם בית כנסת, לקבוצות שיגיעו וירצו להתפלל. לא חייבים בית כנסת. כלומר: אכסניית הלואו-קוסט שלך לא מיועדת למשפחות וקבוצות הכוללות גברים, אלא אם כן מתחשק להם לצעוד לבית כנסת מקומי ולהשתלב בין המתפללים הקיימים. לא נראה לי שזאת גישה נכונה, אבל נניח לזה בינתיים. את מעדיפה אולם כלשהו? נניח שמגיע אליך סמינר מירושלים. איפה את חושבת שהבנות יוכלו לבצע את התכניות שלהן? טוב, אז אולם. ובאולם צריך כיסאות. ספסלים יותר זול. 

ספסלים שמים בבית כנסת... שתיהן צוחקות. 

"יש גם את ההיבט הפרקטי", מעירה סמדר. "כיסאות אפשר להעביר ממקום למקום, ספסלים יותר מגבילים". חני מסכימה בלית ברירה. 

תזכירי לי, כמה חדרים? חמישים. אז צריך לפחות 120 כיסאות. פלסטיק? שיהיה פלסטיק. יעלה לך 4,200 הכי זול. ובהנחה שאת לא מציעה לאנשים לאכול על מחצלות, באולם שישמש גם כחדר-אוכל צריך גם לפחות 25 שולחנות ב-500 ש"ח, זה עוד 12,500. 

מה??? חכי, זה עוד הכסף הקטן. מה מצב הדלתות בחדרים? החלונות? חני מחמיצה פנים במקום לענות. אז אם אני זוכרת נכון, ומבינה את המצב בפנים לפי מה שאני רואה מבחוץ בכל בוקר כשאני הולכת למינימרקט, צריך לפחות 50 חלונות חדשים. יהיו וילונות מבפנים. החלונות יכולים להיות כאלה שלא צריך לפתוח אותם ואז הם יעלו פחות. 

בטבריה ממילא אין אוויר בקיץ, ובחורף אפשר לצאת למרפסת הקטנה של כל חדר, אם יש בריזה מהכינרת. חני מהנהנת בדממה, הולכת ומתכווצת.

הצילו, מה הסכומים האלה?? 

"בהנחה שיש לך כישורי התמקחות טובים, וכל המחירים שאת משיגה הם דילים מיוחדים, יוצא לנו 700 ש"ח לחלון אטום שהוא זכוכית ממוסגרת, כפול 50 חלונות, זה 35,000 ש"ח לחלונות. את דלתות הפנים הקיימות מספיק למלא בשפכטל במקומות הסדוקים ולצבוע מחדש, והצבע שלהם וגם של הקירות המתקלפים, נגיד שזה רק 15K [=הסימן K הוא קיצור של אלפים]. אבל אולי אפשר לחסוך ולהשקיע את המינימום... כן, אבל אנשים צריכים מיטות ומזרונים ומצעים, נכון? וצריך גם שיפוץ מינימלי ממש למקלחות בסיסיות ופשוטות, כי היום לא מקובל שמתארחים ב-15 חדרים ויש להם רק מקלחת אחת. ונניח שהחשמלאי שיתקין את התאורה הכי זולה שיש ייקח רק 10K... כן, אל תתנגדי. את הרי לא תכניסי אנשים למקום חשוך שרוב הנורות בו מנופצות ובנורות האגס שנשארו חוט התיל הפנימי קרוע ולכן הן לא עובדות… 

אז בואי תוסיפי ניקיון מינימלי הכרחי, שיהיה רק 10K נוספים, והמזגנים - יש מזגנים כרגע? חני מנענעת את הראש ימינה ושמאלה. 

מה פתאום שלפני ארבעים שנה יעשו מזגנים בבית הארחה? בחורף היו אנשים מתגוררים בטבריה ובקיץ התגוררו בצפת, זה היה הפתרון של המשפחות האמידות יותר. 

משפחות רגילות כמו אבא שלה - פשוט נשארו בטבריה לאורך כל השנה. "איך סבלתם את החום הנורא הזה לפני שהמציאו את המזגנים?" היתה חני שואלת אותו וגם הילדים שלה לא גמרו להתפלא. "זה לפעמים כמעט חום של גיהנום!".

אבא שלה תמיד היה מתפלא איתם. "האמת היא שאין לי מושג איך סבלנו את החום הקיצי של טבריה. אני רק יודע דבר אחד: מהיום שבו טעמתי בפעם הראשונה מזגן בקיץ - כבר לא הייתי מסוגל יותר לסבול את החום הטברייני האיום!". 

היא צוחקת עכשיו ומשתפת את סמדר בזיכרון המשפחתי הזה, רק כדי לגלות שהחמישים אלף של המזגנים ("כי נופשים לא יסכימו לתנאים שאפילו אבא שלך כבר לא מסוגל איתם") הם רק קדימון לחוק ההנגשה. חוק חיובי במהותו, שנועד לאפשר לכל בעל כיסא גלגלים להגיע לכל מקום בעזרת כבש או מעלון, אלא שהעלות האדירה של השיפוצים האלה (מינימום 40K) נופלת על בעל העסק שרק רצה לגרד לעצמו כמה שקלים למחיה וגילה שחוץ מהמיסים הוא צריך לשלם על עוד כמה דברים שהמדינה מחוקקת והוא אמור לממן אותם מכיסו הפרטי. 

חני מרגישה פתאום עד העצם מה פירוש הביטוי 'חושך בעיניים'. סמדר הצליחה להוכיח לה שבפחות מרבע מיליון שקלים אין מה לדבר על להכשיר את החורבה הנוכחית לבית הארחה פשוט וצנוע, ושמחכות לה הוצאות קבועות ומשתנות מעצם תפעול המקום. 

איזה עוד פטישים נשארו לה בתיק כדי להמשיך ולהכות על הראש? קבוצת נוער רועשת עוברת לידם, צוחקת בקולי קולות ומניפה בקבוקים שקצת קשה לזהות מרחוק אם מדובר באוניקום או בפאלינקה, שני המשקאות האלכוהוליים המפורסמים של הונגריה, אבל זה שהם שיכורים זה בטוח. "האלכוהול זול פה", אמרה חני בטון של ספק וגילתה שסמדר אמרה בדיוק יחד איתה את אותן מילים בטון ודאי ונחרץ. הן צחקו שוב. 

"אז מה, ככה הכל זה עניין של ביקוש והיצע?" תהתה חני. "מה שזול משתמשים בו המון ומה שיקר משתמשים בו קצת?" סמדר הסכימה לגמרי עם המסקנה ומציעה להתקדם עם זה לכיוון בדיקת הרווחיות של בית ההארחה. 

"אז את מבינה עכשיו שבשביל למכור בזול, את צריכה למכור להמון-המון אנשים, במשך המון-המון זמן?" סמדר רצה הלאה, כי משום מה היא ראתה את ההערה של חני בתור עדות על הבנה עסקית רחבה: כשמוכרים מוצר או שירות יקר אפשר למכור מעט ולהתפרנס יפה, בנחת. בלי להזיע ולעבוד קשה מהבוקר עד הערב. 

לעומת זאת, כשמוכרים דברים זולים צריך למכור להרבה אנשים, הרבה מאוד פעמים, כדי להצליח להרוויח ולחיות נורמלי. אבל לא. אצל חני ההבנה הזאת צולפת בה רק עכשיו. מכה בה כמו היתקלות אכזרית בקיר שצץ פתאום באמצע הדרך, ורק האף הכואב שלך שמשדר אותות כאב נואשים מזכיר לך שלמרות החבטה האדירה הזאת - נשארת בחיים. 

ואת פה בשביל להרגיש את זה בכל נים של כאב. אבל, רגע! בשביל מה טרחה בשלושת רבעי השעה ברכב משדה התעופה לעיר לחשב חישובים במחשבון שבסלולרי המהדרין שלה? הרי העסקה יצאה לה רווחית לגמרי! "סמדר, תקשיבי. עשיתי חשבון שאם ב-50 חדרים יש 2 מיטות, ועל כל חדר אני גובה 200 ש"ח, זה 10K ללילה! 300K לחודש! זה המון כסף! תוך חודש אחד אפשר לכסות את העלויות!" סמדר לא בכיוון להתרגש. 

"בעיקרון עשית חשבון נכון לפי הנתונים שידועים לך, חני. אבל עוד לפני ההוצאות - בואי נברר את הנושא של ההכנסות". לחני הצוואר כבר תפוס, ובזווית העין היא רואה את השמש מאותתת על סוף היום, אבל סמדר שולפת איזו טבלה "כדי שיהיה ברור לנו מה באמת פוטנציאל הרווח", וכבר היא מקשקשת עליה מספרים ונתונים: 

תפוסה ממוצעת במלונאות
כמות חדרים
מספר ימות השנה
60%
50
365

30
219

"אז הנה לפי הסטטיסטיקה של 60% מהזמן ומכמות האחסון, 30 חדרים מתוך החמישים שלך אמורים להיות תפוסים במשך 219 ימים בשנה. בואי נתעלם לרגע מזה שהממוצע נבנה גם על ערים משופעות בתיירים עשירים כמו ירושלים ותל אביב, ושיש מלונות ואכסניות עם 80% תפוסה, לעומת כאלה שריקים רוב השנה והם עם 20% תפוסה". המילים של סמדר חודרות לאט-לאט לתוך הערפל הכבד בתאי המוח שמלא במשפטי יאוש של 'אז אין סיכוי', 'כסף הולך לכסף', 'ככה זה, אין באמת אפשרות להקים עסק גם אם יש משהו ביד', 'אין מה לעשות', 'כנראה נגזר עלי להישאר ענייה'. 

אוף אחד גדול. סמדר לא שמה לב. היא שועטת הלאה. "זה אומר שנניח שאת גובה 200 ש"ח לחדר, כפול 30 חדרים, כפול 219 ימים, יוצא לך סכום של… 1,314,000. לשנה, כן? זה לא השלוש מאות אלף לחודש שהיה נראה לך. 

אני לא רואת חשבון, אבל בחישוב גס, מתוך המיליון שלוש מאות האלה צריך להוריד מע"מ שנתי של רבע מיליון, משכורות שנתיות לניקיון ותחזוקה של רבע מיליון, ובערך 10% הוצאות בלתי צפויות שיש תקווה שישאירו לך בסוף 30K בתור משכורת חודשית לעבודה של 7 ימים בשבוע, כי נופשים דורשים שירות גם בשבתות, כידוע. 

אבל זה עוד לפני חישוב מס הכנסה. זה עוד לפני חישוב הוצאות שיווק ופרסום, כי הרי איך נופשים יידעו עלייך אם לא תשקיעי בשיווק ולא תפרסמי? ורגע, זה עוד לפני חישוב עלויות של חשמל ומים (שיקום מי שקורא מילים אלה ומתקמצן על מים במקלחת או שעות הפעלה של המזגן ביציאה לנופש…). מקווה שיישאר לך 10K נטו לחודש. רגע, את איתי, חני?" 

"כן", חני שומעת את קולה נפלט מהשפתיים, הלומה ומסוחררת מכל המספרים. "אנחנו עוד נדבר עוד מעט על 7 הקטגוריות הרווחיות, ומה הכי משתלם להתחיל בו בתור עסק ראשון, אבל בואי נסיים קודם להבין מה קורה עם הכסף שכביכול נשאר אצלך ביד בסוף החודש, בהנחה שכל התרחיש הזה קורה במציאות". 

הן קמות מהספסל, ומתחילות להתקדם לעבר הדלת בעלת העינית שנפתחת לכבודן מיד. "כל עשרת האלפים האלה", שומעת חני את סמדר מבעד לערפל שממלא לה את כל הסינפסות במוח, "אמור ללכת לכיסוי ההשקעה שלך בשיפוץ. כמה הוא, אמרנו?" היא מציצה לתחילת הדף. לא רואה איך חני הולכת ושוקעת בתוך עצמה. "הנה, רבע מיליון שקלים. עכשיו בואי נחשב: 250,000:10,000 = 25. זה שנתיים וחודש שבהם את לא מרוויחה אגורה מבית ההארחה, אלא רק מכסה הוצאות מהכסף שנכנס. ממה תחיי בינתיים?" סוף-סוף סמדר קולטת שחני שבורה לגמרי מניפוץ החלומות האגרסיבי בעזרת המספרים החותכים האלה, והיא מציעה להתקדם ישר לכיוון הטרופיקריום. 

הן נכנסות פנימה, ומגיעות לדלפק עץ נמוך ודי חשוך, כשמשם והלאה יש שיפוע מתעקל שמוביל את האנשים פנימה, לאורות כחולים מנצנצים פה ושם ולקולות מהוסים של מבקרים בתוך אקווריומים מלאי מים. 

סמדר שולפת שטרות פורינט מבריקים ויפים, מקבלת כרטיסי כניסה ומתקדמת עם חני פנימה, לעולם המיימי העשיר שמולן. 

הן הולכות בין אקווריומים שקופים מאוד, עם דגיגים ויצורי מים יפהפיים כל כך, שקשה להאמין שהם אמיתיים. כמה דברים יפים השם ברא, וואו! זה אחרת לגמרי לראות את הדברים ככה בגודל אמיתי, מול העיניים, מאשר לראות אותם באנציקלופדיות צבעוניות ויפות ככל שתהיינה. אין כמו פלאי הבריאה בשביל להעיף הצידה דברים מעצבנים.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.