9: עקרונות של חוקי הטבע


1 דקות קריאה
03 Jan
03Jan

"את רוצה שנדחה את הדיון לגבי רווחיות בית ההארחה לאחר כך? שתיהני עכשיו מהביקור פה?" סמדר מפרגנת, אבל חני מרגישה די מובסת שהרעיון שלה נדפק.

"לא. אני רוצה שתסבירי לי רק דבר אחד: אין סיכוי להרוויח מבית הארחה במודל לואו-קוסט שחשבתי עליו? אה, ועל הדרך אולי גם תסבירי לי איך דלפונים כמוני יכולים להציע דברים לאנשים שיש להם כסף והדרישות הכספיות שלהם בשמים?"

"הכל אפשרי", סמדר מתיישבת על ספסל עץ מחוטב מול גוש אבן מגולף באמצעה של בריכת דגים מלאת צמחיה וריח רענן. לא חסר להם מים, להונגרים. המים טריים, הצמחיה רעננה. הכתום-זהוב של הדגים בוהק מהמים הצלולים. יפת אלוקים ליפת. "השאלה היא רק מה הנתונים ואיך מתנהלים איתם". 

פנקס צהוב גדול ומשובץ נשלף מהתיק, וסמדר כבר רושמת בו את הנקודות שצריך לקחת בחשבון כדי לדעת: בית הארחה במודל לואו-קוסט יביא לרווח או להפסד?

  1. גיוס הון - מאיפשהו אמורים לגייס כסף לשיפוצים, כדי להכשיר את המקום לבית הארחה מתפקד. יש לך רבע מיליון בצד? ("מהבנק!", "וההחזר מנין?", "מהנופשים!", "ובחודשים חלשים? תגלגלו גמחי"ם בשביל החזרים לבנק?")
  2. מע"מ ומס הכנסה - מע"מ חותך כמעט חמישית מההכנסות, וחוץ ממנו, גם מס הכנסה יכול לחגוג על אחוזים יפים מתוך מה שאת מרוויחה. משנה כמה ילדים יש לך מתחת לגיל 18, כמה ילדים מתחת לגיל 5, ועוד. 
  3. מרווח נשימה - צריך לקחת בחשבון שיהיו כמה חודשים בלי הכנסות עד שיגמר השיפוץ ובית ההארחה יהיה במצב שאפשר לארח בו. 
  4. תקורה - תקורות זה הוצאות קבועות. למשל: משכורות לעובדים - צוות ניקיון, איש תחזוקה, תשלומי ארנונה, וכל שאר ההוצאות שלא משנה אם יש הרבה הכנסות או מעט, הן יוצאות מהחשבון בכל מקרה. 
  5. הוצאות משתנות - סעיף משמעותי פה הוא שיווק ופרסום. לאנשים אין מושג שקיים בית ההארחה חדש. ויותר מזה, לא ידוע להם למה לבוא דווקא לבית ההארחה שלך, אם לא תספרי להם. לספר להם עולה כסף ("אני אעשה שיתופי פעולה!" "עם מי?" "עם חברות נופש", "למה שיסמכו על עסק חדש ויפרסמו אותו בחינם?" "לא יודעת, אוף! אי אפשר להביא לקוחות מפה לאוזן?" "אפשר, לא בכל עסק ולא לתמיד").
  6. נקודת האיזון - הדבר האחרון בינתיים מתמקד בנקודה שבה העסק לא מרוויח עדיין, אבל גם לא מפסיד. הוא פשוט מכסה את עצמו. מהי הנקודה הזאת? כמה אורחים את חייבת לחודש כדי לכסות את העלויות ולא ליפול להפסדים?"


חני נתפסת לנקודה האחרונה. "נקודת האיזון זה אומר שעדיין אין לי רווחים?" 

"בדיוק", סמדר מאשרת ומנגבת עלה קטן מאבק בלתי נראה. "ועדיין, בנקודה הזאת יש לך משכורת". 

מול הבלבול הצפוי של חני נשלף שוב הפנקס הצהוב לצד שלושה עטים שספוג צבעוני קטנטן בראשם, והם משרטטים זה-אחרי-זה משולש אדום, ירוק וכחול. סמדר מוסיפה עליהם כיתובים בקטן ומסבירה את השרטוט:

"אחת הטעויות שיש להרבה מדי בעלי עסקים, זה שהם מתייחסים רק למשולש האדום והמעצבן של ההוצאות ולמשולש הירוק והמשמח של ההכנסות. הם שוכחים להפריש לעצמם משכורת קבועה מהעסק. כן-כן, אל תסתכלי עלי ככה. עכשיו את עובדת בתור שכירה ומקבלת משכורת, נכון? גם כעצמאית העסק אמור להנפיק לך משכורת".

חני מכווצת את הגבות וגם את המצח: "למה אומרים שבהתחלה אין רווחים?"

סמדר שמחה ממש לשמוע את השאלה. "הו, פה קבורים הרבה עסקים שקרסו. נכון שבהתחלה אין רווחים, אבל בדיוק כמו שמתכננים לכסות כל הוצאה אחרת - צריך לכסות את המטרה העיקרית של העסק - לפרנס את המשפחה שלך! הרי את לא משועממת שמנסה את מזלה בהרפתקאות וריגושים, נכון? את הולכת לעבוד כדי לפרנס את המשפחה. כמובן שאת משתמשת בכלים שהשם נתן לך, ולכן לא מציעה את עצמך כמי שתגרור את פחי השכונה לפנות בוקר למשאית האשפה, אבל אסור לך לשכוח: המטרה הראשית של העסק היא לפרנס אותך! ואם הוא לא מאפשר לך משכורת בכל חודש - הוא לא מפרנס אותך!"

השיטה היא כנראה הסחת הדעת בכל פעם שמגיעים לקטע קשה לעיכול, כי הן עוברות לחלק של הנחשים והזיקיות. חני פחות מתלהבת, בלי קשר לזה שהיא חורקת שיניים בעצבים כבר לפני כן. הן ממשיכות לאזור קטן יחסית דמוי יער גשם, שכולל טפטופי גשם בקצב קבוע, וקולות רעמים מתובלים בצווחות קופים. רק בהנפת יד אגבית לעבר קופיף שמקפץ מקרוב ורתיעה מתחלחלת מהמגע הצפוי בפרווה שלו, את קולטת שבעצם גם פה יש קיר זכוכית שקוף. הגשם מגיע ממתקן שמוסתר בין הענפים, והקולות מגיעים מרמקולים מוסווים… אי אפשר באמת לשמוע את קולות הקופים והגשם מבעד לזכוכית האטומה.

סמדר מנסה להוביל את חני לחשוב לגבי משהו קטן והתחלתי שיכניס כסף כמה שיותר מהר, ממלמלת משהו לגבי זה שבקרוב מחכה לחני מבחן מעשי שבו תצטרך להרוויח כסף פה ועכשיו, רחוק מהבית ובלי לדעת את השפה המקומית, אבל חני מתוחה ועצבנית מדי ואין לה ראש לעוד משהו. 

זהו, צריך לצאת להתאוורר קצת מכל הנושאים הכבדים האלה. הגויה ההונגרית בחנות המזכרות שבפתח היציאה רואה את שתי היהודיות יוצאות ובשום אופן לא מצליחה להבין למה הן לא רוצות לקנות איזושהי מזכרת חמודה של כריש מבד רך ומפנק. לא היה נחמד פה?!

מיליון השאלות לא יכולות להתפרק למילים פשוט כי אין זמן להשמיע אותן. שתיהן משוטטות בין חלונות ראווה בוהקים יותר מדי, בדרך למקום הבא שסמדר רוצה להגיע אליו. אולי אפשר לומר אפילו שהלכו קצת לאיבוד. כבר פעם שנייה שהן נוסעות לאיטן במדרגות הנעות כלפי מעלה, עם אורות נוצצים מכל כיוון ומסעדות גויות סביבן, מדיפות ניחוחות זרים שברור לך שהן טריפה לגמרי. לא נעים. 

אבל הנה, נראה שעכשיו סוף-סוף הגיעו אל היעד שסמדר חשקה בו. "תכירי, חני: מוזיאון המדע". הדלת נפתחת, התיקים מופקדים בתא מיוחד לאחר התשלום והן מקבלות צמיד נייר עם תאריך ושעה. בתום שלוש שעות צריך לצאת או לשלם שוב. דווקא רעיון להרוויח כסף מכלום… בן אדם נסחף ונשאר יותר זמן? הוא משלם יותר, וזהו. לא צריך לחפש לקוחות חדשים, מסתפקים באלה שכבר באו ונכלאו במקום.

מוזיאון המדע נשמע משהו זקן ומשעמם להחריד, אבל סמדר משלמת, סמדר קובעת. מה לעשות. 

רק בפנים היא מספרת שהשם הרשמי שלו הוא 'ארמון הפלאים'. איזו אכזריות לספק את הפרט הזה רק אחרי שגרמה לה להרגיש שזה סתם מקום לא שווה…

"השם של המקום משפיע על התחושה כלפיו, אה?" סמדר שוב מתבדחת. לא רצינית האישה הזאת. "זה באמת מוזיאון מדע, אבל הוא אינטראקטיבי. את מתנסה פיזית בכל מיני עקרונות של פיזיקה, כימיה, אווירונאוטיקה וכל מה שגורם לעולם לנוע בדרך פשוטה ומעוררת סקרנות. ככה לפחות טוענים הפרסומים שלהם".

סמדר מעודדת אותה לעלות על איזושהי תיבת עץ בצורת משושה שחלקה העליון מכוסה בפלסטיק שקוף. התיבה מתגלה כמו המבוך הסטנדרטי שיש על מכסה קופסת מי הסבון שהילדים מפריחים בה בלונים, עם כדור מתכת קטן שצריך לכוון. אבל כשזה לא מכסה פלסטיק עגול וקטן בכף היד אלא מבנה מסיבי מעץ בגובה 30 סנטימטר ובקוטר של כמעט מטר - ואת עומדת על המבוך הזה במלוא משקלך (זה רק בינתיים, עד שהדיאטה תצליח…), ואמורה לשמור על שיווי משקל כי הרצפה מתנדנדת לך, והחיבור היחיד שלה הוא במרכז, ההזזה של הכדור בתוך המבוך הופכת להיות יותר מאתגרת. 

הן מתייאשות מהניתורים והתנועתיות וזונחות את מבוך הרצפה לטובת מטוסים מעניינים עם לוחות שחורים משובצים על גביהם - לוחות סולאריים.

אומרים שבדרך כלל בנים אוהבים מטוסים, אבל אם את בסך הכל צריכה לכוון את הלוח הסולארי לעבר קרן ה'שמש' שבוקעת מהתקרה, וכשאת מצליחה לכוון - המנועים מופעלים ומסתובבים בקול שריקה עדין, זה משחק די נחמד.

חני 'מטיסה' עכשיו מסוק קטן שהפרופלורים שלו עובדים בקצב כשהיא מכוונת למקור התאורה המדויק. היא מדברת בלי להרים את העיניים. "סמדר, האמת היא שיצאתי מבולבלת. אמרת שאם אין לי מספיק כסף, ושאני צריכה לתת שירות למי שיש לו מספיק כסף, ואת הפילנתרופיה אני אשאיר רק לאחר שאתבסס כלכלית, נכון?" מול המבט המאשר חשוב לה רק לברר: "אז אני לא מבינה. את רוצה שאקים מלון פאר מושקע כשאין לי אפילו בשביל בית הארחה פשוט? וחברה שלי שמכינה סלטים וגרגרי חומוס מבושל ושני סוגי קוגלים ומוכרת מהבית, צריכה להתחיל להכין פטיפורים? קייטרינג גורמה? לא הבנתי אותך". 

בחדר הבא יש כמו גומחות ריבועיות מכוסות בבד שחור, שמציצים לתוכן ומניעים הגה-גלגל שמדליק אור ומשנה את הצבע ומראה התמונות שבפנים, אבל חני לא מבינה עד הסוף איזה עיקרון פיזיקלי זה, וגם התשובה יותר מעניינת אותה כרגע.

"אני אתחיל מהסוף: לקפוץ ממכירת סלטים ביתית למכירת פטיפורים זה בתנאי שיש קהל שמבקש את זה, אבל בואי תעני את. אם אין לך כסף לבית הארחה - את יכולה להקים מלון פאר מושקע?"

"לא".

"אז?..."

"אז אני צריכה להישאר בבית הארחה בסגנון לואו-קוסט".

סמדר נאנחת.

"אבל אין לך כסף בצד!! לא בשביל לחיות את החודשים עד שייכנס כסף, ולא בשביל השיפוץ!"

"אבל מה לעשות? איך אני יכולה לארח אנשים במקום לא משופץ?"

בינתיים מישהו מזמין אותם בהונגרית מתגלגלת להתקדם לאיזשהו מקום. את המילים לא הבינו, אבל תנועות הידיים, למרבה המזל, זהות בעולם המערבי, והן מכוונות אותן לעבר אולם קטן בעל דלתות כפולות עם שומר שפותח בשבילן את הדלת וסוגר מיד אחריהן. 

המקום אמור להכיל כמאה מקומות ישיבה, אבל כרגע יש בו בקושי עשרים מבוגרים ונוער. על הבמה מישהו שמדבר בהונגרית מהירה ועסיסית. סמדר מבינה. חני לא. אבל מי צריך להבין את המילים אם רואים בעיניים ושומעים באוזניים את תוצאות הפעלולים הכימיים וזריזות הידיים? נוזל שקוף הופך למופע זיקוקים יפהפה, שני בקבוקים שמוטחים זה בזה הופכים לאבק. מעניין. מה יש לומר. כשהמופע מסתיים ומתחילים הסברים ארוכים בהונגרית שתיהן משתחלות החוצה.

"נו, סמדר… בבקשה תעני לי: איך אני יכולה לארח אנשים במקום לא משופץ?"

"מי אמר שאת צריכה לארח אותם?"

חני בלעה את הלשון לרגע.

"אז לא לפתוח את בית ההארחה?" האכזבה צועקת את עצמה. "ממה אני אתפרנס?"

"שאלה מצוינת. והשאלה הבאה היא: האם בית ההארחה יכול לפרנס אותך בשנה הראשונה שלו? הוא יכול להכניס לך משכורת בכל חודש?"

"לא... אבל אוף! זה לא יכול להיות! אף אחד לא יקים עסק ככה עם השיטות שלך!"

"את מתכוונת לומר שאף אחד לא יקים עסק כושל שמטביע את הבעלים בחובות רגע לפני שהוא נסגר, אם הוא יבדוק דברים בשיטה שלי"... חיוך דק. "אי אפשר לעשות מה שבא לנו. צריך לכופף את  החלומות שלנו לעקרונות שלפיהם מתנהל העולם".

"אוף, די! אז בשביל מה הבאת אותי לפה?"

"אנחנו רק ביום הראשון של מסע הלמידה שלנו, חני. יש לנו עוד ארבעה ימים מלאים חוץ מהיום. וספציפית לארמון הפלאים - הבאתי אותך בשביל שתשתחררי קצת. לאמא חשוב למלא מצברים באוורור מדי פעם".

"סתם לשרוף זמן? שאני לא אהיה עצבנית מהתהליך הזה שבו את מעוררת בי חלומות ואז מראה לי כמה הם לא מציאותיים?"

"דווקא חשוב לחלום בגדול. רק היישום צריך להיות זהיר, מציאותי ומתקדם צעד-אחר-צעד בלי לקפוץ אל התהום בלי חגורת הצלה. אבל תגידי, חני", סמדר נראית רצינית לגמרי. "מתי לאחרונה הקדשת זמן כדי לעשות כלום?"

"כדי לעשות כלום?"

"כן".

"כלום זמן". 

הן צוחקות.

"אז בואי לרקוד קצת על הקלידים".


לשתיהן לא ברור איזה חוק טבע גורם למיתרי הפסנתר הרצפתי להפיק צלילים מהקלידים שלו, אבל אחרי שרוב הקהל הדליל שנמצא בשטח נשאר להקשיב להסברים על מופעי הקסמים שבוצעו באולם הקטן, ההונגריה היחידה שעומדת בקופה מולן וצופה בהן בשעמום בולט לא ממש מפריעה להן לקפץ על הפסים הלבנים והשחורים לקול הצלילים.

"כמו ילדות קטנות", תופסת חני את עצמה לרגע במבט מבחוץ. "לא נורמליות".

"נכון". סמדר אדישה טוטאלית לביקורת. "אפילו דון יצחק אברבנאל נהג לומר שכדי להישאר נורמליים חובה להקפיד מדי פעם לעשות דברים לא נורמליים".

אבל זהו, הבטריות הפנימיות מתחילות לאותת שכבר סוף היום, וכמה אפשר לקפץ? אז מתיישבים ליד שולחן עם משחקי היגיון עשויים מעץ בגודל גדול עד אימתני, שגם הם, כמה מפתיע, בנויים על החוקים שהשם הטביע בבריאה.

אין ספק. הבריאה מרתקת. 

רק חבל שהשומרים קשוחים ממש ומצביעים על השילוט המראה ששעת הסגירה הגיעה ואין טעם לנסות לתקשר איתם כדי לבקש הארכה.


לקבלת משימות התרגול להקמת עסק משלך מאפס - לחצי כאן.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.