1 דקות קריאה
16 Jun
16Jun

אתן יודעות מה אחד הדברים שהכי קשים לנו בטבע האנושי? לעמוד בתוך מסגרת.

לא משנה מהי המסגרת. זמן. כסף. מקום. איכות.

מסגרת באופן טבעי תיתן לנו תחושה של מגבלה. גדר. פשרה

וזה נוגד את הטבע האנושי.

אני פוגשת את זה כבר תקופה מול העורכת הבלתי נלאית של שבי רגע....

אז ההכרות הראשונה שלנו הייתה כשפנתה אלי ורצתה לראיין אותי.

טוב, הסכמתי, מה יכול להיות? קבענו לדבר.

מבחינתי, זו הייתה מעין שיחת בירור מקדימה שבאה לבדוק את מידת ההתאמה לנושא שבשבילו היא פנתה אלי.

היא התקשרה במטרה מאד מוגדרת, עם שאלות ברורות ומובנות,

ואני, פטפטתי את עצמי לדעת...

בסיכומן של 20 דקות בערך, היא שואלת אותי אם אוכל לשלוח לה כמה תמונות מהשטח על הנושא שדובר (מינימליזם, 3 סירים...)


שלחתי.

ואז כשאני מחכה לשמוע ממנה אם היא רוצה אכן לראיין אותי, אני מקבלת את כל התשפוכת שלי בקובץ שכותרתו "לאישורך"...

אה... מה?

באמת? הכל? בשם ומלכות? עם הילדים והתמונות והניתוח והשומנים...??

רציתי לסנן הכל, לא לאשר, לשנות...

אבל ברגע שאחרי, אישרתי את הכתוב כמו שהוא מתוך הבנה בוגרת (או פזיזה) שאם אני אתחיל עם מערכת המסגורים שלי, תתקבל התוצאה של הכפרי ששלח הזמנה לחתונת בנו בלי שם על המעטפה בשל כל סינוני החיסכון שעשה... –

או במילים אחרות – לא יצא כלום!!

אז אישרתי.

ואחריו, הייתה החשיפה, התגובות, השיתופים, ההתייעצויות ו... זהו. לא באמת קרה משהו מיוחד.


אז נעים מאד : ) 

טובי הלברשטאם, מנחה תהליכים רגשיים ומעבירה סדנאות בנושאים שונים עם דגש על סדר וארגון.

כאמור, נחשפתי פה בשנה שעברה בכתבה: שבעה ילדים, שלושה סירים: המינימליסטית.


כששבי פנתה אלי שוב כדי להציע לי לכתוב משהו קבוע בנושא סדר, מינימליזם, ושות', עניתי ש"כן, בטח, זה יכול להיות כיוון טוב" ותכלס, הרגשתי את אותה תחושה שאחרי קריאת הכתבה...

הרצון למסגר את הכתיבה ואת מטרותיה, לקרוא כמה וכמה מדורים, להתעניין מה אוהב קהל היעד, כמה ומתי ועל מה לכתוב, כדי שזה יהיה נכון, מדויק, מתאים ושאר ירקות...

והתוצאה עמדה להיות שוב - כלום!

לולי, כאמור, שבי הבלתי נלאית...


אז נתחיל עם גילוי נאות:

1. אין לי ניסיון בכתיבה, בטח שלא בכתיבה קבועה בטור, ועל אחת כמה וכמה בתפוצה כזו.

2. כל מה שאני כותבת, זה על דעתי בלבד, סובייקטיבי לגמרי וסובל מפרשנויות אישיות קשות שהן תוצר של חוויותי וחוויות בני משפחתי.

3. טוב, יש עוד... אבל רגע.


ליידיס עם 5% הנחה לקוראות שבי רגע! קוד קופון: shvi

בלחיצה פה תגיעי לאתר, פה תוכלי לראות את הקטלוג, לקבלת הקטלוג במייל לחצי כאן.


אז, מה זה באמת עושה לכן מסגרת?

תחשבו רגע, על כל המסגרות שיש לנו עד פסח.

מסגרת הזמן שיש לנו, עד לחג.

מסגרת הכח של כל אחת מאיתנו.

מסגרת הסבלנות, העזרה שיש/ אין לנו, הכישורים הניהוליים שלנו, הצרכים של המשפחה שלנו, הסטנדרטים החברתיים והסביבתיים וכו'.



מה זה מוציא מכן?

ערב פסח הוא סוג של תקופת אקסטרים שבה אנחנו פוגשות את עצמינו מתחככות הרבה עם גבולות המסגרות שלנו.

זו תקופה שמוציאה מאיתנו הכל מהכל.

עייפות או סבלנות, גמישות או נחישות, קיבעון או התחדשות ולפעמים גם וגם (תלוי בשעה ובתאריך...).


זו בהחלט הזדמנות לקחת את רוטינת הפסח המוכרת של כל השנים ולעשות עם עצמינו הכרות:

כשאת פוגשת ארון או מגירה שאת עומדת לסדר, מה זה מוציא ממך?

תוציאי ותחזירי אותו דבר רק יותר מאורגן?

תשני ותרענני לפחות חלק?

תוותרי מראש ותמכרי לגוי ?

את חווה את מה שאת עושה או רק חושבת על הרגע שאחרי הסיום?

מה מנחה אותך כשאת מסדרת ומנקה?

ביחס למה או לאיזה ערכים שלך/של אחרים את מתנהלת?

איזה סגנון שיח את מנהלת שם עם עצמך?


התשובות לשאלות הללו שתענינה לעצמיכן, הן לא רק ביחס לארון/ מגירה שאתן עומדות לסדר, הן ביחס למנעד רחב מאד בהתנהלות של כל אחת מאיתנו.

תבדקו את זה, זה מענין!


אהה וכמעט שכחתי את הגילוי נאות השלישי שלי....

3. קשה לי עם מסגרות מדויקות מידי...

אז שבי קלטה את זה וירדה כמעט מכולן והשאירה אותי רק עם מסגרת הזמן (חייב משהו כל שבוע בזמן מסוים), וזה התוצר.

מה בתוכנית?

התוכנית: לקחת כל שבוע נושא מתוך הסדר בארונות/מגירות/ התנהלות/ זמן ולהתייחס אליו גם מבחינת ההבנה של הנפש/ חוויה אשית וגם ללמוד כלי שיעזור לנו לסדר את הבית יותר נכון/ מדויק/ מותאם/ מונגש.

אז - יצאנו לדרך ובתפילה שיהיה לזה המשך בס"ד.

 


לתגובות: טובי - toby.mr119@gmail.com 





הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.