1 דקות קריאה
29 Jun
29Jun

כשאנחנו רוצות לסדר מערכת כלשהי ולא משנה אם זו מערכת פיזית (כמו ארון, תיק, מגירה, מחסן וכו') או מערכת רגשית/ מנטלית ישנם מספר רבדים שעלינו להתייחס אליהם:

אז דיברנו על המילה מדויק ( רק מה שאני צריכה באופן מדויק עכשיו).

ואז דיברנו על המקום - להגדיר כל דבר ולתת לו מקום וכבוד (מי אני בסיטואציה? מה המשמעות?)

עכשיו נעשה בירור על העניין של "גודל הכלי":

בהנחה (די פאתטית כנראה...) שעשיתן עם עצמכן בירור או שניים על ההגדרה שלכן וכבר חוות את חווית השחרור שהיא תוצר טבעי של הגדרה ברורה. אז גם אם אתן עדיין לא מתורגלות בגמישות של מעבר מהגדרה להגדרה, לפחות אתן מכירות את ההגדרות שלכן ויודעות לתת להם שם. (שוב, בהנחה שכך...)

ועדיין משום מה משהו לא עובד.

לדוגמה: אני יודעת באיזו סיטואציה אני שכירה ומה זה אומר.

אבל איך זה עוזר לי אם הבוס שלי מטיל עלי עוד ועוד משימות? ואני לא מספיקה אותן? ואז הוא כועס ואז אני מתרצת את עצמי וכו'.

או בדוגמה נוספת - אני מבינה (בתקווה...) מה זה אומר להיות שכנה ואפילו איך להבחין בין ההגדרה שלי כשכנה לבין ההגדרה שלי כחברה של אם המשפחה השכנה....

אז איך למען ה' אני מוצאת את עצמי קורסת פעם בכמה ימים בניסיון למיין את שלל הילדים השוהים בביתנו בין אלו ששלי ואלו שכאן מכוח "כל מי שעוסק בצרכי ציבור"...?

מסתבר שלא מספיק להגדיר, צריך גם להיות מחוברים ונאמנים להגדרה שלנו.

וחלק מלהיות מחוברים להגדרה שלנו, זה להכיר ולהתייחס לגודל הכלי.


לדוגמא: נניח שהגדרתי מגירה במטבח לסכום בשרי, והיא מכילה סכום של שבת, סכום לשימוש יום יומי וסכום לבישול (סכינים, מקלפים, ששת וכו'), ואפילו דייקתי את התכולה של אותה מגירה לסכום שאני באמת צריכה עכשיו- כלומר אני משתמשת בכל פריט מהפריטים הללו.

ועדיין המגירה עמוסה מידי.

מה עכשיו? עכשיו נבדוק אם יש התאמה לגודל הכלי.


אם המגירה הזו קטנה מדי לתכולה יש שתי אפשרויות:

1. להגדיר מחדש את המגירה בצורה מתאימה ומדויקת לגודל שלה. אולי רק סכו"ם בשרי של יום חול או רק סכו"ם לבישול וכו'.

2. להעביר את תכולת המגירה לכלי בגודל תואם. (כשבתוך המגירה יהיה לכל סוג מקום נפרד וברור).

כמובן, שצריך התייחסות מאד ספציפית גם לגודלם של הכלים האחרים - כמו גודל המטבח, כמות המגירות וכו', אבל בשורה התחתונה - חייבת להיות התייחסות לגודל הכלי.

מה יקרה אם לא נתייחס לגודל הכלי? מה שקורה כשמשהו עמוס מידי... במקרה הטוב זה מעייף ומתיש ומבולגן, במקרה הפחות טוב, הכלי לא יעמוד בעומס המוטל עליו.

טוב, בפיזי זה ברור לנו לגמרי!

ומה באשר אלינו?

במובן מסוים, העובדה שאנחנו חיים בדור מאד מתוקשר, מאד מוחצן ומאד מציצני, מייצרת בנו דחף להגדיל את הכלים שלנו, אם תפתחו כל עלון פרסומי שהוא, אחד מהפרסומים הנפוצים ביותר הם פרסומים של לימודים למיניהם לימודי מקצוע, לימודי הורות, לימודי זוגיות, ללמוד ללמד וכו'.

יש הרבה מן הלימודים הללו שהם אכן חשובים וחיוביים ונותנים כלים נכונים ויעילים, ועדיין הכמות והנפוצות שלהם מייצרים חשיבה של " אם אתה לא שם, אתה לא קיים".

לכאורה, מה הבעיה בזה?

1. שהם מייצרים לנו תחושת חסר שאינה קשורה אלינו.

תשאלו את עצמכם: אם לא העלון, והשכנה שהולכת לכלכלה נבונה והגיסה שממש שיפרה את איכות החיים הרגשית שלה וכו', יש משהו שאני מרגישה בתוכי שחסר לי?

מה יש שם שאין לי פה? מה תיתן לי התוספת הדמיונית הזו?

2. שאנחנו לא מחוברים לכלים שלנו, לכוחות שלנו, ליכולות שלנו וכו', והניסיון הנואש הזה להוסיף דעת/ הכנסה/ קשרים וכד לא רק שאינה מוסיפה כלום, היא גורעת מאיתנו את ההכרות שלנו איתנו!

גורעת את השמחה הפשוטה והשימוש במתנות שה' נתן לנו!


אם היכולות שלי להיות עם הילדים מותנית בשנת אחר הצהריים טובה, מה זה יוסיף לי שאדע כי גישה חינוכית/ פסיכולוגית מסוימת (שנכונה רק לרגע זה עד למחקר הבא וחוזר חלילה) סוברת שבשעות אלו הילד ממש זקוק לדמות האם שתהיה ברקע דווקא במצב אנכי ולא במצב מאוזן?

מה זה מייצר בנו חוץ מרצון דמיוני לסמן "וי" על ההורות שלי?

ובבקשה, אל תיתפסו לדוגמא כי זאת באמת רק דוגמא ואני לא חושבת שיש גישה חינוכית/ פסיכולוגית כזו... רק שהיא משקפת די נאמנה את הרצון להגדיל את הכלים במקום שלא נכון לנו.


תכלס, אז מה כן?

ואפשר בכלל להרגיש טוב כש"כולן" לומדות/ עושות/ יושבות/"מועצמות" וכו'....?

בשבוע הבא, בס"ד.



עד כאן להשבוע,

טובי 


אשמח לתגובות/ לשאלות פה למטה או במייל שלי: Toby.mr119@gmail.com

 



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.