1 דקות קריאה
23 Dec
23Dec

כשניסינו להעלות בבית סיפורים שהילדים שמעו על חנוכה, איכשהו הגענו מיד לסיפורים על השואה, על מנזרים, ועל ילדות שברחו משם.

כמובן שכולם היו מלאים בסיפורי גבורה נוסח הקומיקסים על השואה בני ימינו; איך התברר שהנאצי בסוף היה יהודי מומר (!), כך קרה אגב גם עם הכומר, ואיך יד ניסית עזרה לכל היהודים למצוא שמן, פתילות, ואמצעי הדלקה.

אז אין צורך להגיע עד השואה כדי לפרסם את הנס של חנוכה. לנסוע בלילות חנוכה בכל שכונה חרדית ולראות את ההבזקים המנצנצים של החנוכיות מכל החלונות, זה מחזה שמספר באלף עדים על נס חנוכה הפרטי של עם ישראל מאז היוונים ועד ימינו. ועל איך שבכל דור אנחנו מצליחים בתוך כל הבלבול שמסביב לשמור את פח השמן הטהור שלנו.

אבל - 

אין ספק שהאוקסימורון הנוראי שעולה מהמילים: "הדלקת נרות בשואה" מהדהד ומבהיל.

פרסום הנס בתוככי הגיטו/ המחנה/ בצל המשרפות והשעבוד - מהווה נצחיות מדהימה, ונקמה מתוקה בתוככי השאול האפל ביותר.

ביד ושם יש חנוכייה שמספרת את הסיפור הזה. חנוכייה ותמונה.


זאת החנוכייה:



וזאת התמונה שמופיעה לידה, תסתכלו טוב.


חנוכייה עם שמונה נרות עומדת בחלון ומולה - דגל צלב קרס מתנוסס.

החנוכייה נמצאת ביד ושם באדיבות צאצאי משפחה פוזנר להם הייתה שייכת החנוכייה. 

האב - הרב ד"ר עקיבא פוזנר, והאם - רחל.

בחנוכה ה'תרצ"ג (1932) ערב הבחירות שהעלו את היטלר לשלטון, צילמה רחל את מנורת החנוכה שבביתם על רקע הבניין שממול המקושט בדגלים נאציים, היא לא רק צילמה, היא גם הוסיפה את הפרשנות שלה לתמונה.

בגב התצלום היא כתבה בגרמנית:


Chanukkah 5692
(1932)
"Juda verrecke"
die Fahne spricht -
"Juda lebt ewig"
erwidert das Licht

חנוכה 5692 (1932)

"יהודה התפגרי"
כך אומר הדגל
"יהודה תחיה לעד!"
כך עונה האור

דיאלוג בין אור לחושך. בין טמאים לטהורים, בין רשעים לצדיקים, בין רבים למעטים.

אז עוד היה קשה לראות את הניצחון עליהם, והניסים וודאי לא היו גלויים כמו בחנוכה, אבל למשפחת פוזנר היה נס פרטי משלהם, והעובדה שחנוכיות הן עדיין מוצר שימושי בכל העולם - מהווה ניצחון בפני עצמו.

הרב ד"ר עקיבא פוזנר, כיהן משנת 1924 ועד 1933 כרבה האחרון של הקהילה היהודית בקיל, גרמניה. עם התגברות המתיחות והאלימות בעיר, נענה הרב להפצרת בני קהילתו לברוח עם רחל ושלושת ילדיהם ולעשות את דרכם לארץ ישראל, אך בטרם עזב את העיר שכנע את בני הקהילה לעזוב גם הם, ומרביתם ברחו לארצות הברית ולארץ ישראל.

הם זכו ועלו לארץ והקימו כאן משפחה לתפארת.

ואכן - כמו שניבאה רחל - יהודה לא התפגרה, יהודה חיה לעד.

החנוכייה המקורית מוצבת באחד החדרים הראשונים ביד ושם - חדר יהדות גרמניה, אבל, אם תבקרו ביד ושם בחנוכה לא תמצאו אותה. בני המשפחה שמשאילים את החנוכייה לאוסף החפצים ביד ושם, לוקחים אותה כל ערב חנוכה וממשיכים להעלות בה את האור בכל שנה.

יהודה ממשיכה לחיות.


החנוכיה המקורית והתמונה ביד ושם


הרב ד"ר עקיבא פוזנר, רעייתו רחל ושלושת ילדיהם (מימין לשמאל) אברהם-חיים, טובה ושולמית, בתחנת הרכבת של העיר קיל, ביום עזיבתם את גרמניה, 1933

 
הרב פוזנר אחרי הגיעו לארץ

גב התצלום של מנורת חנוכה בבית משפחת פוזנר בקיל, גרמניה ועליו כתבה רחל פוזנר: "יהודה התפגרי" כך אומר הדגל, "יהודה תחיה לעד" כך עונה האור 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.