למות זה כיף!


1 דקות קריאה
31 May
31May

די. נמאס להם. נמאס להם מהשעמום.

אנשים כנראה ראו הכל, שמעו הכל, ניסו הכל, טעמו הכל.

הכל חייב להיות אקזוטי, שונה, אחר. כל החיים. אתה צריך להעלות תמונה מכל דבר, לשלוח תיעוד לכל העולם. לא ייתכן שתעשה אותו הדבר. אתה צריך להיות אחר.

עכשיו מתברר שלא רק החיים צריכים להיות כאלו, מתברר שגם המוות. 

המוות? מה יכול להיות אקזוטי במוות? מוות זהו מוות. נקודת הממשק בין כאן לעכשיו. נקודת החיבור בין עולם של חומר לעולם של רוח.

רגע של פרידה, התייחדות, התכנסות, רגע של בכי, של צער, של דממה.

ובכן, זהו. שלאנשים נמאס. 

הם רוצים להעלות לפיד שלהם הלוויה אחרת. שונה. יצירתית.

מיושן מדי לבכות, להצטער ולהתאבל, רוצים לחגוג.

איך אמר המשורר: "אכול ושתה כי מחר נמות?" קבלו תיקון: "אכול ושתה כי היום נמות".

אליזבת מאייר מצאה לכך פתרון יצירתי. מאייר, כמו שמעיד השם שלה בת לאב יהודי. האמא קתולית, וזה רק אחד מהסיבוכים שעמדו לפתחה עם תכנון הלוויה של אבא שלה: מי יעשה את הלוויה כומר או ראביי?

מלבד זאת היא מתארת: "רציתי שההלוויה שלו תהיה משהו מיוחד. אבל כל ההלוויות שהכרתי היו המסורתיות והשגרתיות. עברנו בכמה בתי הלוויות, הציעו לנו לבחור בין פרחים לבנים או אדומים, וזהו בערך. אבא שלי היה אחד מאוהבי החיים הגדולים ביותר שהכרתי, ולא יכולתי לדמיין פרידה ממנו שיהיה בה רק עצב. זו הייתה תקופה מבולבלת, אבל דבר אחד ידעתי — את מסיבת הסיום של אבא שלי כולם יזכרו".

לאליזבת היה פתרון יצירתי: משפחת מאייר החליטה לשרוף את גופת האב, ואחרי זה היה מוזיקה, שירים, סיפורים מצחיקים, ריקודים וסיום בארוחה טובה במסעדה.

הבעיה היא שהסיפור לא מסתיים ברחמנות על נשמתו היהודית של מאייר, אלא שבתו לקחת את פרויקט הלוויות האלטרנטיביות והפכה אותו לעסק משגשג. יש לה אתר פופלארי בנושא שנקרא "Good Mourning", (דומה לבוקר טוב, אבל המשמעות היא: אבל טוב), והיא מתפרנסת מארגון הלוויות יצירתיות. 

הזוי?

לא לאנשים שלא מוצאים טעם במוות.

אליסון בורסט מלוס אנג'לס לשעבר מפיקה באולפני סוני גם הפכה את מקצוע ארגון הלוויות לעסק מכניס. בורסט עצמה ערכה לאביה הלוויה באולפני סוני, עם מוכר נקניקיות והספד של מפורסם. הלוויות בולטות אחרות בז'אנר הן, למשל, "מסיבות מוות" בניו אורלינס, עם תהלוכה של נגנים ברחובות העיר, או אירוע פרטי לזכר אוהד של קבצות כדורגל שהתקיים באצטדיון של הקבוצה.

"אפשר לשתות קוקטייל במגרש הגולף שבו המת נהג לשחק", מדגימה בוסרט, "אפשר לעשות את זה סתם בחצר האחורית עם מוזיקה מודרנית ולבוש קז'ואל. היה אספן של מכוניות אקזוטיות שארגנתי לו תהלוכת פרידה של מכוניות פרארי, היה חובב באולינג שסגרנו בשבילו אולם באולינג. אם האיש אהב ג'אז, נארגן להקת ג'אז. זה יכול להיות בכל מקום, מבית המת עד אולמות גדולים, ויש תוכניות לכל תקציב".

כשהמראיינת שואלת אותה אם זה לא עוד רצון לברוח מהכל, כולל מהצורך האמיתי להתאבל. משיבה בורסט: "אני מכירה את הטיעון, יש מי שאומרים שאנחנו מנסים להוציא את אלוקים מהרגע, אבל זה לא יכול להיות יותר רחוק מזה. לדבר על המת ולכבד את חייו זה חלק מהאבל. יש דמעות כאב ודמעות צחוק. אף אחד לא הולך לצאת מהחיים בחיים, אנחנו לא יכולים לשלוט באיך או מתי נמות, אבל אנחנו יכולים לומר איך נרצה להיזכר".

מתים על זה.







המקור למאמר לקוח מכתבה במגזין כלכליסט.



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.