1 דקות קריאה
03 Jan
03Jan

"אני לא יודעת מה לעשות איתו!", חברתי נשמעת נואשת. ביני שלה יצא זה מכבר בטריקת דלת מהבית אחרי בוקר מלא ויכוחים וטענות. "מה את רוצה ממנו?", אני מנסה לגונן על הילדון המתבגר שפרצופו החמוד עולה בתודעתי. 

"בזמן האחרון הוא נהיה בלתי נסבל. החוצפה!", היא נאנחת וכבר שוטחת בפניי את עלילותיו האחרונות של ביני בבית ובכיתה. אני מקשיבה ומכוונת להפיג צערה, כמו שמלמד אותנו החפץ חיים. ונזכרת בלי בעיה בעוד כמה מקרי חוצפה מתפרצת שנתקלתי בהם לאחרונה אצל עוד כמה ילדים. נדמה שכל יום "חוצפתו" גדולה משל חברו. הילדים התרגלו להביע דעה, להתריס, למרוד. מה יהיה?

"חושך שבטו שונא בנו", אמרו לנו חז"ל. ותורתנו תורת אמת - תקפה בכל העיתים והזמנים. אבל כשאנחנו מנסות לחנך, אנחנו נתקלות בעזות הזאת. העזות שנכנסת לחורים ולסדקים ומעכירה את הכול. העזות שלא מעוניינת לקבל מוסר, שמרות פשוטה לא מדברת אליה. עזות שמרימה כתף עקשנית, ופוצחת בטענות נגד שמוציאות גם הורים מנוסים משלוותם. מה היא רוצה מאתנו? מדוע ילדינו קיבלו מלוא חופנים ממנה? החל מה"לא בא לי" של גיל שנתיים, וכלה ב"אמא את לא מבינה כלום!" של גיל ההתבגרות?

הרבה פעמים מהתבוננות בבריאה, פתאום עולות תשובות לכל מיני שאלות. ועתה לקראת ט"ו בשבט, הטבע מתגייס ביתר שאת. כל ענן, פיסת אדמה, ענף וציפור שיר מתנדבים ללמד את המתבונן בהם שיעורים מהחיים. הפעם למדתי מוסר מקני סוף המוצבים הכן ליד עץ הלבבות האדומים. הם לעומת העץ שהשיר עליו האחרונים, עודם ירוקים ורעננים. מתכופפים ומזדקפים בחן עם כל משב רוח. קדים לבריאה ביראת כבוד. 

מצד אחד - אני יכולה ללמוד מהם ענווה ורכות. אך מצד שני, האומץ הזה. הכוח לקום כל פעם מחדש כשרבים וטובים נופלים בתווך והם כה חלשים לעומתם. זאת גם חוצפה, לא?

איך אתם מעיזים להיות כל כך יפים בעונת החורף הקפואה? ואיך אתם ממשיכים להיות ירוקי עד בזמן שהעצים שלידכם ערומים בשלכת? ומניין הכוח לסבול את הרוח שצולפת בכם ללא רחמים, נראה שרוצה לעקור אתכם מהשורש, ופשוט לתת לה לעבור מעליכם ולהמשיך כאילו לא קרה דבר?

זה בדיוק הצד החיובי של החוצפה - עזות דקדושה. הכוח להתחיל מחדש בכל פעם. להרים את הראש, למרות שאני מרגיש קנה סוף דקיק ועלוב. כל כך לא מרשים ליד כל העצים עבי הגזע... אבל אולי, זאת דווקא המעלה שלי? כל העבים והחזקים, שעמדו גאים, נשברו בסערה. הם לא עמדו בה! ואילו אני שידעתי להוריד את הראש - ממשיך להתקיים!

המהלומות שחטפנו בימים האחרונים יעידו שבלי חוצפה אי אפשר לגור כאן, בה' אלפים תשפ"ב. בלי 'לשים פס' על כל הרגשות הקשים שמתעוררים בנו ולחזק את עצמינו מבפנים, פשוט אי אפשר לגור כאן. בזכות החוצפה דקדושה אנחנו מנסים להיות טובים למרות שניסינו אתמול ושלשום ולא הלך. אנחנו ממשיכים להאמין שגם אם סמכנו על מישהו והוא אכזב - עדיין יש טוב באנשים, חייב להיות!

הכוח הזה של העזות-דקדושא אומר לילדים שלנו, וגם לנו: תתחצפו לנפילות, לירידות, לכל מה שלא הולך. תתחצפו לעולם שנראה לעיתים שחור משחור, מאיים ולא יציב, ותזכרו שיש השם בעולם והוא לבדו מולך פה, היה, הווה ויהיה. 

תתחצפו לכל מה שאומר לכם: "אתם לא" ותמשיכו להאמין בחיים. "לעולם יהא אדם רך כקנה" - כשהקולות המגנים מנסים לנגוס, תורידו את הראש. 

כשהמבוגרים אומרים לכם שאתם בלתי נסבלים, ומשכנעים אתכם באלף הוכחות שההתנהגות שלכם מתחת לכל ביקורת, ומה יהיה אתכם בכלל - תנתקו את עצמכם לכמה רגעים. תנו לקולות לעוף מעליכם. ואז תרימו שוב את הראש ותזכרו: אתם טובים ושייכים לטוב! ועוד מעט זה יתגלה. תמשיכו הלאה, אל תתייאשו מהרחמים.

ודווקא בחודש שבט. חודש שכולו בעז"ה בשורות טובות, זה הזמן לחזק את השורשים שלנו. לא לחשוך מבנינו את השבט המדהים הזה, את הלימוד המפעים - שהחוצפה שהם קיבלו - זאת המתנה הכי גדולה של החיים שלהם - בזכותה הם יזכו להיות יהודים כשרים בדור תהפוכות הזה. 

בזכותה הם יעפילו מעלה ויתגברו על כל הקולות המחלישים ששוטפים את העולם בגשם זלעפות.

חודש מבורך מלא בשורות טובות!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.