1 דקות קריאה
25 Jan
25Jan

'כאילו הכול אותו דבר!' עברה בי מחשבה קודרנית בוקר קפוא אחד. חצי מהילדים נותרו בבית עקב מחלות חורף, ואני מצאתי את עצמי מנסה למגר ערימת כלים בשרית יחד עם התדיינות בדבר איזה תה להכין ולמי. מצב רוח של כולנו היה בשפל, קולות המריבות שלהם (הערניות והבריאות להפליא, יש לומר) ייאשו אותי מראש. 

המזגן, בהזמנה מושלמת, החליט להפוך לפתית קרח קפוא ולצאת לחופשה בלתי מוגבלת, והרדיאטור הזקן שהדלקנו במקומו עשה טובה שהפיץ שביבי חום מינימליים. הכול היה כל כך מעצבן. ומעוך. וקשה. ששכחתי כמעט איך נושמים ולמה.

כשלמחרת נשארו גם חצי הילדים הבריאים בבית, ("אמא, את רוצה שנהיה חולים? תראי איך קר! ואף אחד בכלל לא בא במזג אוויר כזה, רק אותנו שולחים!") ההזדקנות הפנימית עלתה לי כל כך לראש, שהחלטתי לצאת מהבית, לברוח ויהי מה. זה לא היה חכם לבריאותי הפיזית, אך לזו הנפשית - כן.

והנה שוב אני נושמת נשימות של ממש חפות ממריבות וטענות. לאן הולכים? האנשים ספונים בבתיהם. הבריאה מכווצת בתוך עצמה. אם הייתי חיית חורף הייתי נכנסת לאיזו מחילה לתרדמת עמוקה ומתעוררת באביב. אבל אני לא. ב"ה, כמובן.

התחלתי לצעוד במרץ, עוקפת את בית הכנסת, יורדת מול הפקולטה לרפואה, עוברת את הווילות המרשימות המשוכות לכל אורכו של הרחוב, וכך - מטה מטה בדרך המוכרת כל כך, והנה אני מולו. מול תחנת הדלק שלי לעת מצוא, רבי נחום איש גמזו זיע"א. אולי גם עכשיו אפשר להתחבר לעצמי כאן, חרף ענן הכפור הזה?

נכנסתי לקודש פנימה למצוא את המילים. ההזדקנות הזאת, שאומרת לי שעצוב ומר - הדהדה בעוצמה בתוך הנפש וכלאה אותי בתוך בית סוהר פנימי.

"די! זה בכלל לא נכון!" התחלתי להילחם. נכון שקר, נכון שהילדים בבית, נכון שמשעמם! אבל… הכול בכלל לא אותו דבר. זה רק נראה אפור!

נזכרתי במילותיו של רבי נחמן מברסלב: אם היו הופכים את האדם היו רואים שבכל גיד וגיד שלו תלויים תילי תילים של עולמות.
אני משמעותית מאוד. גם בחורף הזה. גם כשאין כוח לכלום. גם בתוך צינון אינסופי וקור שמכניס, אם לא אותי, את מצב הרוח שלי לתרדמת חורף. כל רגע שאני מנסה לשמח ולהעלות את עצמי - אני עוזרת לכל עם ישראל. כדאי לי להתאושש. כדאי לי לשמוח. יש לי בחירה - גם עכשיו!

פתאום, כהד על ניסיון ההתחזקות הפנימי, קולות צעירים ורעננים התחילו להישמע. קולות מלאי חיות ושמחה, ששום קור לא יכול להם; "הרב'ה, הרב'ה, הגעתי ראשון" ילד חיידר מתוק כבן 11 שכובעו מכסה חצי מעיניו התפרץ פנימה ונחת על כיסא מזדמן, חבריו, בצעדים קלים, נכנסו אחריו. הם היו משולהבים כאילו אנחנו באמצע תמוז והתמקמו בעזרת הגברים בקולות צחוק קולניים. 

"ילדים, נתפלל מנחה!" הכריז הרב'ה וחילק סידורים מהמדף. ה'צאן קדושים' פרצו בשיר "למנצח בנגינות", בניגון כזה נעים. זה היה יפה. זה היה מתוק לגמרי. הצטרפתי בשקט.

בסיום התפילה אמר הרב'ה: "יהי רצון שבזכות התנא הקדוש רבי נחום איש גמזו, שהיה רבו של רבי עקיבא, לא נתלונן כלל! רק נגיד: מה שהשם עושה הכול לטובה! הכל הכל לטובה!"

"אמן" עניתי בשקט לברכותיו. עוקבת דרך חלונות הויטרז' אחר פסיעותיהם השמחות שעושות את העלייה חזרה לתלמוד התורה.

לא הגיוני להוציא את צאן הקדושים בקור הזה לתפילת מנחה, אבל גם לא הגיוני שאני אהיה כאן עכשיו. ואולי לכבודי הם באו? כדי שאזכור שיש התחדשות גם היום? שהכול לטובה, כל מה שעובר, גם אם מה שעובר לא מוצא חן בעיני? גם היא הייתי מעדיפה מזגן, ילדים במוסדות, ושקט מבורך של בוקר?

מאוששת קמעא, עליתי חזרה הביתה. לחפש את ההתחדשות בתוך ארבע קירות. לעודד את הרדיאטור לעבוד קצת יותר חזק. ובעיקר - לנסות להיות. ביום הזה. בדיוק כמו שבורא עולם בחר ורצה בשבילי. 

רפואה שלמה, ושמחה שלמה לכולנו!


זה רק נראה אפור/ חוה עשהאל

אם געגועים שוברים את לבבך

כשהכל עגום וקצת כואב לך

יש מישהו שמקשיב

יש מישהו שמשיב רק תדברי אליו


הוא את העולם הופך יפה יותר

על הלב שלך אף פעם לא יוותר

אז תני אותו עכשיו

תרגישי רחמיו

רק תדברי אליו


כי השמיים הם כחולים

זה רק נראה אפור

הציפורים שרות

רוקדות ריקוד של אור

זה רק נראה אפור

את יכולה לבחור

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.