כולנו מאותו הבית/ שפרה זיו


1 דקות קריאה
14 Nov
14Nov

"איך שראיתי אותה מיד זיהיתי שזאת היא!" שולי, קופצנית כתמיד טופחת על אסתר טפיחת חיבה עזה. "אני לא מבינה איך היא זיהתה אותי עם המטפחת ושינוי המידות..." מצטחקת אסתר ומטיבה את מטפחתה שנדדה בלי משים לאמצע המצח. "בתור אחת שהסתכלה עליך בקנאה בלתי מוסתרת מכיתה א' עד ח', דמות דיוקנך נחקקה בי היטב, גם מתוך שינה הייתי מזהה אותך!". מתוודה שולי.

שולי ואסתר זה קטע אדיר. אני כולי התפעלות מהשתיים. לא מתאפקת.

"תגידו, אני יכולה לכתוב אתכן?", הטור הצפתי קורץ לי. רוצה להדביק אותם לשם. למען יקראו וייראו.

"תכתבי!" שולי עונה בלי לחכות להסכמתה של אסתר. "ותגידי להן שבחיים האלו הכול יכול לקרות".

והנה אני כותבת.

העיר התכולה שלנו מביאה לחובה זוגות צעירים מכל הערים הגדולות. 

ירושלים, בני ברק, אשדוד רחובות, ומאיפה לא בעצם?... הם מוצאים את עצמם כאן, שוברים משכנתא מאמירה של המרכז בשפויה הרבה יותר, מחליפים נוף ואווירה, חושבים שהם באים לאי בודד, ומסכימים לנסות, כי "רחוק - מתוק", ולצפת יש יתרונות מוכחים... אבל לפעמים יש הפתעות בדרך.

"מי היה מאמין שאני, כזאת ששורקת שריקת בוז לכל הלימודים והכללים, אחת שהבטיחה לעצמה מגיל 10 שלעולם לא תהיה מורה, אהפוך למחנכת דגולה, ואמצא את עצמי חולקת חדר מורות, חדר מדרגות ומרפסת שירות עם אסתר השקדנית הנצחית משאת חלומות ילדותי וחלומותיה של אמא שלי!" שולי סופקת כפיים בדרמתיות.

"שלא תחשבי, גם אני הסתכלתי עלייך בחמדה בדיוק באותם השנים. האומץ, האומץ!" אסתר נסחפת אחורה למחוזות הילדות של לפני 10 שנים.

"הייתי כזאת מן ילדה טובה. מצייתת למורות, מקשיבה בשיעורים. אבל לפעמים בסתר ליבי רציתי לעוף, להתפרק. ופשוט לא העזתי. הייתי מסתכלת עליך עם כל החבורה שלך, חוזרות באיחור מיוזעות ומשולהבות מההפסקה ופשוט מקנאת. אף פעם לא הרשיתי לעצמי את החיוכים הגדולים האלו שהיו מרוחים לכן על הפרצוף, את התשובות מלאות העוקץ יחד עם התמימות הכובשת שתמיד גרמה למורות לוותר לכן בסוף..."

"את לא רצינית, את קינאת בי?" שולי פוקחת עיניים בפליאה רבתית. לזה לא יחלה.

"מצחיקות! יכולתן להיות חברות! שולי, את היית עוזרת לאסתר לנשום קצת יותר עמוק, ואת, אסתר, היית גורמת לשולי להפסיק לטפס על העצים ולשגע את המורות ואת אמא שלה'" בתגובה, הן פורצות בצחוק.

"הכי שונות שיכולות להיות. לא היה שייך להתחבר, לא חשבנו על הכיוון אפילו".

אבל עכשיו, בסוף העולם, קרי- צפת שלנו, הן כאלו חברות טובות. "אפילו שכפולים אנחנו מעבירות דרך מרפסת השירות כשצריך" ואת הילדים, שבלע"ר נולדו בשיירה חמודה ושמחה מגדלות יחד ("דווקא הילדים שלנו מסתדרים מצוין. הבת שלי יותר דומה לשולי מאשר לי")

"רגע, ומה המסר שתכתבי לקוראות שלך?" אסתר, המורה הערכית, רוצה לראות שהדידקטיקה נשמרת. שולי מתפרצת:

"מה זאת אומרת? המסר זועק. איך כולנו מסתובבים כמו איזה סביבון, ואיך מלמעלה מחליטים עלינו: בום! את, בלגניסטית שכמותך, קחי את עצמך לצפת. ואת, ילדה טובה ירושלים, קדימה לארוז! ושתיכן, בדואט מושלם, ישר לבית יעקב, לחנך את צעירות הצאן. והפעם תשתדלו לא לשבת להן על הראש יותר מדיי, כמו שעשו לכן המורות שלכן, הא?"

"וברצינות אני אומרת לך עכשיו" שולי מיישרה מבט והפרצוף הרציני שלה גורם לי לפרץ צחוק בלתי נשלט. "לא חרם על כל התוכחות של המורות שלי מהיסודי? על כל ההצהרות החגיגיות שלי? בסוף הגעתי להיות מורה בדיוק כמו אסתר, ואמא שלי יכולה לחגוג את ניצחון תפילותיה".

אבל השובבות והחברמניות של שולי לא נעלמו לשום מקום, הן הופכות אותה למורה ג'ינג'ית אמתית שפורצת בשירה אדירה יחד עם תלמידותיה או בלעדיהן, ועושה איתן מלא 'כיפים' שלא כתובים בשום תוכנית לימודית. גם אסתר לא השתנתה מדיי. היא המורה השקולה והאיכותית, המשקיעה את הנשמה בתלמידות, בשיחות אישיות, במבצעי מוטבציה, ובמה לא בעצם.

"תראו, את שתיכן צריך בעולם, אחרת לא היו עושים לכן קיבוץ גלויות כזה" 

אני מרגישה כמו איזו מאמנת אישית שמנסה למנף מישהו. וחושבת, שכמו ששתי אלו התאחדו להן בצפת, כל כך שונות - אבל בעומק שייכות ומשלימות, כך גם כל עם ישראל יתאחד מהרה. וכשזה יקרה, זה יהיה הכי טבעי בעולם.

צבעים - צבעים. סוגים - סוגים. עדינים עם סוערים. קופצנים עם סתגלניים.

הקנאה - תסור מאתנו. ובכלל לא נרצה להיות אחרים.

כי ממה נפשך, פתע נקלוט איך כולנו גרים באותו הבניין. דלת מול דלת. 

צפופים - אך רווחים. כולנו מאותו בית המקדש! וזה יהיה הכי נפלא בעולם.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.