כמו שהם/ שפרה זיו


1 דקות קריאה
01 Nov
01Nov

"הוא לא רוצה לעלות, אפילו לא קצת!" , חברתי נועה, כמעט נואשת. הבן יקיר שלה, בכור, עצמאי ונבון, מראה סימני אנטי לכל הקשור לעליות, בתי כנסת, ושאר חיובים בוגרים המתקרבים אליהם בצעדי ענק.

הם ספרדים במשפחה. כאלו שקוראים את כל הפרשה, ומסלסלים פיוט לתוספת. זה יהיה בושות לכולם אם דניאל לא יעלה כנדרש. ואיך סבא שמעון יכיל את זה. אבל דניאל מתבצר בעמדתו. ושום שכנוע, טיעון או דרבון ששכרו בצדו לא עוזר להניע את הבחור לשבת וללמוד את הפרשה כנדרש.

"תזרמי", יעצתי לה. "העיקר שהילד יהיה שמח, אחרי הכול זה היום שלו, זה הוא שמקבל את היצר הטוב ומתחייב בעול המצוות, אתם רק אורחים".

"אבל במשפחה שלנו!", היא כמעט דומעת כאשר היא מתחילה לפרוט לי שוב את השושלת המשפחתית הענפה, וכיצד כל דרדק בר מצווה, מתאזר עוז ותעצומות, לומד בבהירות את הפרשה, גם מסלסל אותה בטעמים בקול זך וצח ברוב עם ועדה.

"דניאל שלך, אחר. לא מתאים לו! הוא לא אוהב את הפומביות הזאת, את לא יכולה להכניס אותו בכוח למשבצת הפייטנית, גם אם כל בני הדודים נכנסו לתוכה בהצלחה, ואפילו הביעו את רצונם לשיר את שירת הבקשות", 

אני מנסה להשקיט את הרוח הסוערת שתקפה את חברתי הרגועה דרך כלל, ללא הועיל. לחץ משפחתי זה מכבש לא פשוט.

הויכוחים בביתם המשיכו עד בר המצווה, ולבסוף, דניאל החמוד, התרצה לקרוא עליה ראשונה. בחן יהודי אמיתי עלה עם טלית מצויצת, קרא, אפילו סלסל כפי שלימד אותו רב בית הכנסת. אחרי העלייה הראשונה, השתתק הבחור ושוב לא עלה עוד.

"אבל למה הוא לא ממשיך?", דודה מבוגרת אחת לא יכלה לכלוא את אכזבתה, בעמדה בעזרת הנשים ממטירה במרץ סוכריות טופי דביקות על ראשי המתפללים. אבל דניאל לא הצטער לרגע. עלייה ראשונה הספיקה לו לגמרי. וממש לא אכפת לו שבני הדודים שלו, שלומדים במסגרות חרדיות פחות, קראו את כל הפרשה בלי להתבלבל.

"אני לא אוהב לקרוא בקול רם, אני לא אוהב לקרוא בכלל. עשיתי את זה רק בשבילכם", הודה בכנות והיה כל כך מתוק עם החליפה והכובע שכולם סלחו לו על העליות שנותרו לבעל הקורא, ופרצו ב"ישמח חתני" סוער.

דניאל הוא רק דוגמא לנוער, שלא תמיד הולך בתלם. או שהתלם שלו, עדיין לא סלול כל צרכו, וההורים, עם כל הרצון הטוב, לא יכולים להצעיד אותו כרצונם. פשוט לא. הם לא בובות על חוטים, הילדים שלנו. הם לא נועדו לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו, הם הגיעו לכאן, בהשגחה מדוקדקת משמיים, בשביל שנעזור להם לגדול. סומכים עלינו שנצליח להכיל את ההפכים האלו. אנחנו והם. שנצליח ללכת בין הטיפות. שנעבור את המסע הזה יחד ונצא ממנו, בעזרתו יתברך, חזקים יותר.

אבל זה לא פשוט. אנחנו מקבלות אותם תינוקות, חסרי אונים, ממלאות את העריסה בשאיפות כבירות מלוות בתפילות רותחות, ותוך זמן קצר הם מפתחים אישיות עצמאית, משאירים את השאיפות, חלקן, או רובן, בעריסה וצועדים משם והלאה בצעדים קלים. מה עושים? איך משלימים?

"מי שיש לו אמונה חייו חיים". אומר רבי נחמן מברסלב. האמונה נותנת חיים לבן אדם. גם כאן, כמו יתר נחשולי החיים חייבים להתאזר במידת האמונה. ובפרט שהיום מגיעות לעולם נשמות עצמאיות מאוד, מחפשות אמת, שמתקשות להתברג במסגרות הרגילות, ועובר עליהם מעברי נפש לא פשוטים מלווים בהרבה כאב. 

מה יעשו אלו הנשמות? האם נגזר עליהן להיות בודדות? לקבל מטחי ביקורת על כל מה שהן לא? להרגיש 'דפוקים' וסוג ב'. הרי הן בפרט זקוקות למצע סמיך של חום ואהבה, הכלה, אמון, ומה לא, כדי לצמוח ולהיות יראי שמיים בדרכם שלהם.

"יודעת מה, בסוף היה בסדר", נועה נושמת לרווחה אחרי שבת החתן שעברה בטוב. "דניאל באמת היה חמוד, אין מה לומר". מחייכת חיוך מלא הקלה. ואני שמחה בשבילה, על אף חילוקי הדעות, לבסוף הם הצליחו להשלים, ושמחו במה שכן הלך. דניאל קרא עליה. דניאל ברך ברכות התורה. דניאל קיבל עול מצוות. היה חייכן, חמוד ומנומס. ב"ה!

המפגש עם נועה מעלה בי הרהורים על ילדי שלי.

"חנוך לנער על פי דרכו" יש להם דרך, אבל היא רק שלהם, ואני, בתור אמא צריכה לזהות אותה, ולעזור להם לצעוד בתוכה. האם אצליח? הבטה אל השמיים המבטיחים של הסתיו הצפתי, יפהפיים כל כך, מפזרת עליי נוחם שגורם לי לזרוק לתוכם דיבור, תפילה של אמא:

"אבא, מה שתיתן לי לתת להם - יהיה לי, ומה שלא תיתן - לא יהיה לי. בבקשה, תרחיב את הכלים שלי, תן לי להיות בשבילם הכי אמא שרק אפשר. אני רוצה!".

כי גם האימהות של היום, אלו אימהות מאותגרות. וכולנו זקוקים לרחמי שמיים שיעזרו לנו לעזור אלו לאלו. והוא, רחום וחנון במרומיו, בטח יעזור. הרי הוא אב הרחמן. ואנחנו כל כך זקוקים לו...

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.