1 דקות קריאה
06 Dec
06Dec

אני צועדת במהירות ברחוב, מעפילה את העלייה לביתי. צעדי נלחמים ברוח הקרה שצולפת ללא רחמים. נר ראשון של חנוכה. לילה. רוב החנוכיות כבר כבו. מיעוטן מנצנצות אליי מעם חלונות הבתים שולחות קרן אור מלטפת. 

ליד העלייה לסמטת גמזו, אור קטן עוצר אותי. שלהבת ועוד אחת. מישהו הניח באמצע הרחוב צלוחית שמן קטנה ובה שתי פתילות, סגר עליה באקווריום ישן וסדוק והלך. השמן מפצפץ שם בפנים, נלחם על חייו מהרוח שמיעוטה מצליח לחדור פנימה. משהו נצבט בי. איך אפשר להמשיך מול מראה עלוב שכזה? הצלוחית הזאת מספרת סיפור אחר. סיפור חשוף כאב. מי יודע מי הדליק אתכם, נרות קדושים משמן זית? מי יודע מי לחש תפילה לתוככם ונעלם?

מול השלהבות הלוחמות שבצלוחית, זיכרונה של אחת המדרשות בהן לימדתי עולה בי. חד, חלק, נוקב. "אל תנסי למשמע אותן", הזהירה אותי אם הבית טרם אמסור להן שיעור. "רק בטוב ללכת איתן, הן לא מסוגלות לשמוע נימה אחת של ביקורת. הן אלרגיות לזה". הנהנתי בנכונות, לא רוצה לחבול בנשמות חלושות. 

ישבתי שם וסיפרתי להן שהשם הוא טוב, ויש תקווה. סיפרתי על רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, הקראתי דיבורי נשמה מרבי נחמן. הן בלעו מילים טובות. לצדיקים יש קול מיוחד, מרפא. כזה שכל נפש צמאה לשמוע. לפתע הדלת חרקה ודמות צנומה נכנסה פנימה. 

נוגה, מתולתלת עם עיניים ירוקות ומבט מבויש התיישבה בישיבה מזרחית על הרצפה והקשיבה. אחר כמה זמן, החלה לשלוח אליי שאלות פילוסופיות מלאות כמיהה. מכל תו של פניה מרגישים את החיפוש, את הבקשה. 

"מה איתך נוגה?", שאלתי אותה בסיום השיעור, כשביקשה לשאול שאלה אחרונה. נוגה מיד שיתפה: ההורים גרושים, ולה היה לה רע. לא מצאה טעם בחיים, והמקצוע אותו למדה גרם לה שיממון עז. ומתוך חורבות החיים, בורא עולם הציץ אליה וקרא לה אליו. היא רוצה להתקרב. אוהבת ללמוד. אבל לא בטוחה עדיין. קשה לה. ולכן היא מצויה בשיטוט בודד ואינסופי. 

עוד פוסט מומלץ: 3 המלצות לכל מי שרוצה שינוי אמיתי

"למה שלא תכנסי כתלמידה מהמניין למדרשה?" שאלתי. כל כך רוצה למסגר את התלתלים האלו, את העיניים הכמהות במקום מוגן... "אני לא מסוגלת להיות חלק ממשהו", השפילה מבט. "אני פאזל שאף אחד עדיין לא הצליח להרכיב". חצי צחקוק נפלט. אני לא צחקתי. "אל תדאגי" חייכה אליי חיוך מלא גומות מבחינה באילמות שאחזה בי פתע. "אני אהיה בסדר". אבל אני דאגתי מאוד. ילדה בת כמעט שלושים גרה בדירת חדר בעיר העתיקה ומסרבת להתארח גם לשבתות. רוצה חברה - ומפחדת ממנה עד מוות. מבקשת תורה - אבל לא מעיזה להתחייב... מפצפצת מול הסדקים של הנפש. והרוחות... אוי אבא, הרוחות...

אבל עכשיו זה חנוכה, ויש ניסים ונפלאות.

יש נוגות שמוצאות את החלקים שלהן ומתחברות.

יש טיפוסים אומללים, שמאירים להם פנים והם פחות לבד.

יש ניסים קטנים, ויש ניסים גדולים.

ויש גם אותי, כביכול משובצת. אבל כל כך צריכה לחבר את עצמה כל פעם מחדש, אפילו בתוך עולם התורה, אפילו לכאן העולם חודר, ומקרר...

אבל אם אנחנו כולנו, עדיין באים ומדליקים - בכל סוגי החנוכיות, הפתילות, האקווריומים, עם כל סוגי סיפורי החיים והכאבים שנבלעים בתפילה לתוך השלהבות, יהיה בסדר! כי יש אותך אבא, וזה הנס הכי גדול של כל נשמה כאן. יש אותך - ואתה מנהיג את כולנו בדרכיך הנפלאות. יש אותך ואפשר להישען עלייך ולנשום עמוק, כמו שעשו אבותינו בימים ההם, גם בזמן הזה.   


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.