מציאות מורחבת: למה באמת ירדתי לגינה


1 דקות קריאה
15 Jan
15Jan

כשציפי חוזרת הביתה בצהרים עיניה אורות.

"שלום!", היא מכריזה בטון עליז, שונה כל כך מן ההרגשה שלי כעת. אני, לעומתה, סחוטה כמו לאחר תוכנית כביסה בתשעים מעלות. בוקר בעבודה, התעופפות מהירה הביתה לקבל את פני בת הזקונים החוזרת מצהרון בית הספר ו... עוד לא שתיתי כוס מים והיא כבר כאן, עליזה כפרפר וקופצנית כמותו.

"שלום ציפי", אני מדביקה נשיקה לוהטת למצחה.

"שלום אמא'לה", היא עונה וממשיכה באותה נשימה, "נכון נצא היום לגינה? כבר קבעתי עם שרי ואלישבע וטלי להיפגש שם".

אם לפני רגע הייתי סחוטה, עכשיו אני מרגישה בתוך התוף. המטבח חג סביבי במהירות. לגינה? עכשיו?! אבל תכננתי כל כך הרבה לצהרים הזה; לגהץ ולכבס ולשטוף כלים ולהעמיד משהו למחר ובאופן כללי להתקדם המון כדי לישון היום מוקדם.

אני עוד לא פותחת את הפה כשציפי מריחה צרות. 

ומגיבה בדיוק כמו שהיא יודעת.

"כל החברות שלי הולכות לגינה כל-יום כל-יום ורק אני תקועה כאן בבית!" היא מתחילה. אני רוצה לומר משהו אבל היא ממשיכה: "מה אני אשמה שאין לנו ילדים קטנים ואת לא רוצה שהם יאכלו פיתה עם חביתה בחוץ ולא ילכלכו את הבית", היא אומרת ולרגע חולף חיוך קטן על פני, מניין לקטנטונת שלי מושגים כאלו? אילו דברים נוספים מצטטות החברות שלה מהבית בלי שאמא שלהן בכלל תדע שהן הבינו?

אחרי רגע אני מתרצנת. יש משהו בדברים של ציפי. היא צודקת. כל כך צודקת. היא לא אשמה שאמא שלה מבוגרת. היא לא אשמה שהבוקר הייתה לי שיחה קשה עם הגדול, שיחה שהשאירה אותי מדוללת כוחות, היא לא אשמה שאין לי תינוקות שאני רוצה להוציא החוצה.

"לבד אני לא יכולה ללכת, את לא מרשה, אז תיקחי אותי!!" ממשיכה ציפי לנגן על המיתרים הנכונים.

היא שוב צודקת, לאחרונה עולים נושאי המוגנות ותופסים מקום של כבוד. אני לא נותנת לה ללכת לבד לגינה הרחוקה והיא לא אשמה שאין לי כוח. "תלכי לגינה כאן, מתחת לבית", אני מנסה להציע. "כל-יום כל-יום, אני צריכה להיות רק בה", היא עונה מיד.

ט---וב. אני נעתרת. מה יכולה לעשות מולה? בת זקונים בעלת דוקטורט בקבלת כל מה שחשוב לה. "תכיני שיעורים ונצא", אני אומרת ושתינו מתארגנות ליציאה זריזה. אני אורזת לה פיתה עם חביתה ומלפפון, בדיוק כמו של החברות, לוקחת לי בקבוק מים, מצטערת בפעם האלף שאין לי נהג צמוד שיקפיץ אותי עכשיו את עשרת דקות הצעידה, וכבר נמצאת מעברה השני של הדלת.

ציפי לידי, מלהגת על האמא שלה שאין כמותה בעולם. אני מפשירה לאיטי, רואה את השמחה שלה, שמחה איתה.

השמחה מחזיקה לי מעמד עד השעה שש. אז, כשאני מנסה לשלוף אותה מן הגינה ונתקלת בוויכוחים הרגילים, הכל נמוג.

בבית מחכה לי גבעה של גיהוצים והר של כביסה. במקרר מחכים ירקות שצריכים להפוך למרק הצהרים של מחר ובבטן שלי יש בור קטן שמכריז בקול רעב על רצונו לבננה. ואפשר גם תפוח אם רק ארצה.

מולי, למעלה על הגדר, עומדת ילדה אחת קטנה ובוכה מרורות שהיא רוצה להישאר בגינה. אני נותנת לה רבע שעה נוספת ומתיישבת על הספסל מובסת.

כמה גבוה המחיר שיהיה עלי לשלם על היציאה הזאת.

"היא הייתה מוטעית מראש", מתעורר קול קטן בתוכי, "את גם תחזרי עם ילדה מייללת ולא מרוצה וגם תישארי ערה עד מאוחר מאוד כדי להשלים את השעתיים של הגינה, למה נכנסת בכלל לתיק הזה?"

כשאני חוזרת הביתה, ציפי בועטת באבנים לצידי מכורכמת פנים ואני שואלת את עצמי שוב למה?

למה יצאנו היום?


כל אחת מאיתנו מתמודדת עם רגעי 'למה' כאלו. למה שיניתי את התוכנית שלי; למה יצאתי, למה הסכמתי, למה וויתרתי? הרי בסופו של דבר אני צריכה לשלם מחיר גבוה והם לא מרוצים. כדי להתמודד עם תחושת התסכול הזאת ולתת לה תשובה, אני מציעה לכן לנסות את התרגיל הבא.

תרגיל פסיכודרמטי: מציאות מורחבת

בחרי זמן מתאים ומרחב בבית בו את יכולה להיות עם עצמך, אותנטית וללא חשש מאזינים ונסי לשאול את עצמך:

מה עומד מאחורי שינוי התוכניות שלי? מדוע הגבתי כמו שהגבתי?

במקרה של ציפי - למה הסכמתי לרדת איתה לגינה? נכון, כיוון שהיא לחצה על נקודות רגישות.

מהי הנקודה הרגישה שהיא לחצה עליה? אולי רגשות אשם, אולי אני חושבת שאיני מתפקדת מספיק טוב כאם?

אם כך, האם אני מסופקת, באופן כללי מהאימהות שלי?

- מי עלול להעביר ביקורת על תפקודי? מהעבר ומהווה.

- האם אני חוששת מקבלת ביקורת?

- מהי ביקורת בעיני? האם יש 'חיים' לאחריה? האם ביקורת מוחקת את מהותי, את קיומי ויכולותי?

לאחר שענית על השאלות, ורצוי בקול רם ומול המראה, מסתבר שתתעוררנה לך שאלות נוספות. עני גם עליהן וכשכל התשובות תהיינה בידייך יהיה לך ברור יותר מה עומד מאחורי הצורך 'לרצות' את ציפי הקטנה.
כעת חפשי את האמירה שתוכל לתת מענה לרגשות האשם. למשל: אם אני האם של ביתי – סימן שאני הכי מתאימה לה.

אני עושה ככל שביכולתי לבצע את תפקידי כאימא וכעקרת בית ומה שמעבר ליכולתי אינו נדרש ממני. חפשי את המשפט המתאים לך ואימרי אותו בקול ובפה.

לסיום, דמייני שיחה עם ציפי. הושיבי חפץ/כיסא/סמל שמזכיר אותה. ואימרי 'לה' בדיוק מה עומד לקרות היום אחר הצהריים. לדוגמא: "ציפי שלי אהובה, היום יש לי הרבה מאוד משימות שאני חייבת לעשות בבית. את יכולה לרדת לגינה לידינו, להזמין חברה אלינו או להישאר איתי בבית. אני יודעת שאת רוצה ללכת לגינה הרחוקה ואולי את מאוכזבת, אך היום אילו האפשרויות, תבחרי מה שתרצי. אני יכולה להבטיח שמחר/ עוד יומיים/ בשבת, נקבע שוב עם החברות בגינה הרחוקה".

כאשר את ברורה עם עצמך, את ברורה לסביבה, ואז אף אחד לא ינסה אפילו לשנות את עמדתך. ככל שההחלטה שלך יותר מגובשת ושלמה, כך יעבור המסר הברור לציפי. לעומת זאת ככל שהתהליך ילווה בחששות תהיות רגשות אשם, כך יהיה לציפי מרחב גדול יותר לתמרן איתך.

*

מהות התרגיל שערכנו אינו רק לתרגל שיחה מוחלטת מול הילדים, אלא להעביר דברים מפעולה אינסטינקטיבית מונעת בריחה רגשית - לפעולה מודעת. כעת, בפעם הבאה שתעמדי מול בקשה של ילד\ילדה תוכלי לפעול בצורה מודעת. לבחור בין היענות לבקשת הילדה מתוך בחירה (ולא מתוך אינסטינקט של חשש\פחד\אשמה וכולי), לבין הבהרה ברורה אודות חוסר יכולתך להיענות לבקשה היום וסיכום יום אחר בו תוכלי להיענות לה.

בעיניים מקצועיות:
תרגיל הפסיכודרמה שערכנו מכונה בשפה המקצועית SUPER REALITY ומהווה שיקוף חזק וחד מאוד למציאות. מכיוון שהתרגיל נערך במקום מוגן, בלי נוכחים וללא תגובות מקטינות, מחלישות או לא נכונות, הוא מאפשר לנו לעשות דברים מבלי 'לשאת בתוצאות' או 'לשלם מחיר', מה שמאפשר לנו לחפש, לתהות, לטעות ולהתקדם עד למציאת דרכים חדשות, מספקות אפקטיביות והולמות יותר, על מנת להתמודד עם הקשיים במציאות הממשית.

'המציאות העודפת' – הדמיונית, מאפשרת לנו לחוות חוויה מתקנת או לתרגל מציאות לקראת העתיד. היא מאפשרת לנו להתבטא בצורה מלאה, להבהיר ולהביע משאלות פנימיות, לפרוק מתחים ולהגיע לתובנה ביחס לעצמי ולזולת העומד מולי.

מבחינה פסיכולוגית - המרחב הפסיכודרמטיסטי יוצר במוח מציאות הנתפסת בעיניו כאמיתית וכתוצאה מכך משפיעה מאוד, משנה ומנתבת את חיי היומיום.


להתייעצות ולליווי אישי: שרה רוטנר מטפלת רגשית MA 

טלפון: 0533195816

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.