להפוך מאבק לאבק/ שרה רוטנר


1 דקות קריאה
01 Jan
01Jan

מערכות יחסים. אנחנו נעים ביניהן, מתמודדים, מתחככים, גדלים, מתרוממים - איתן ודרכן.

הן מקיפות אותנו תמיד: בבית, בחוץ, בעבודה, בכל מקום. הן חלק מאיתנו, ממי שאנחנו.

בשבועות הקרובים, שרה רוטנר, פסיכודרמטיסית ומטפלת ב EMDR, (שראיינתי אותה פה בעבר) תעלה על הבמה בכל פעם מקרה אחר מהקליניקה ומהחיים (בשינוי שמות ופרטים), שנוגע במרקם הקשרים שמקיף אותנו.

בכל טור יצורף כלי שימושי ומעשי לשדרוג מערכות היחסים שלך.
לחיים טובים יותר.


נכון שאצלך כולם מכינים שיעורי בית בלי לצייץ בכלל? נכון שאת לא צריכה לומר דבר והמחברות מושלמות, שיעורי הבית מלאים ויפים, וכל המורות מהללות?

נכון שרק אצלנו יש אלף ויכוחים על הכנת שיעורי הבית, וכולם יוצאים בסוף בהרגשה חמוצה, טעונה, והאוירה בבית נעשית מורעלת וכעוסה?

אז כן. זה רק אצלנו. ובפעמים הנדירות שזה קורה גם אצלך (לא נגלה לאף אחד!) – הנה לך כלי שיכול להפוך את הקערה על פיה...


אין לי כוח לשעורי בית

היום ציפי כבר בכיתה ב', ולכל הדעות מסוגלת להכין בעצמה שיעורי בית. בשנה שעברה הייתי אני זו שישבה אתה, הכינה אתה, ציירה אתה, מסבירה, מנחה, מדריכה ומבהירה. שנה שלמה שבה השקעתי את כל המוטיבציה לתת לציפי את הכלים להגיע לכיתה עם השיעורים המושלמים ועם הידע איך עושים זאת. כל זה היה שנה שעברה. עכשיו, כאמור, ציפי יכולה לבד. היא מסיימת ארוחת צהריים ואני שולחת אותה להכין את שיעורי הבית. "אחר כך תבואי להראות לי..." אני מבקשת, פונה לכלים שבכיור.
אחר כך אני מטגנת חביתות לארוחת הערב של הקטנים והולכת להציץ על ציפי. היא קוראת ספר על הספה. "ציפי, שיעורי בית", אני מזכירה בתמציתיות קצרת רוח.

השעון מתקדם. אני קוצצת סלט. מאכילה פיות קטנים פעורים. רק אחרי מרוץ הערב אני מוצאת לעצמי כמה דקות ועושה גיחה קצרה לסלון, לציפי היושבת ועושה את שיעורי הב--- סליחה. אין ציפי. היא במרפסת, עסוקה במשחק כדור נלהב. "ציפי! שיעורי בית!" הקול שלי מתרומם בתסכול.
וככה זה חוזר על עצמו, ושוב האווירה נהיית עכורה כזו, ושוב.
למה זה? איך זה שישבתי איתה, השקעתי, הסברתי, אפשרתי ונתתי את כל הכלים, והיא בורחת מבית הספר?!

הימים הבאים לא זורחים יותר; לא בבית, וכנראה גם לא בכיתה. ציפי מגישה לי בעיניים מושפלות פתק מהמורה. "תחתמי לי", היא לוחשת. 'ציפי לא הכינה את שיעורי הבית', כתוב שם. אני חותמת, מה אעשה. אני מרגישה מובסת. כבר ישבתי איתה. כבר קיבלה הכוונה. ועידוד. וכיבוד קל. וצ'ופרים. ואפילו... נזיפות. ועונשים וחתימה מהמורה..

אז למה זה? למה?!

האם יצא לך לאחרונה לשבת לשוחח עם ציפי על העניין?

האם ניסית לבדוק האם הקושי שלה אובייקטיבי או שמדובר באי לקיחת אחריות?

מה יותר חשוב לך, לפתור הרגע את בעיית חוסר שיעורי הבית של ציפי, או להבין את הילדה שלך ולהיות עבורה שם, כדי להקל עליה. אחרי הכל, גם היא סובלת מכך ששיעורי הבית שלה אינם מוכנים, ושלא לדבר על מה שקורה לה בכתה מול המורה.

הפסיכודרמה נותנת לך הזדמנות לבדוק מה ביתך מרגישה.

תרגיל פסיכודרמטי של "חילוף תפקידים" יכול לסייע לך:
בחרי במקום שנוח לך לבצע את התרגיל. רצוי במקום שבו את בד"כ משוחחת עם ילדיך, בזמן שקט, כשהילדים לא שם.
הציבי שני כסאות, כיסא אחד בשבילך, וכיסא אחד שייצג את הכיסא של ציפי- ביתך בת השמונה.
את יכולה לסדר את הכיסאות בדרך שנוחה לך, זה מול זה או זה לצד זה.
במהלך התרגיל את תעברי מכיסא לכיסא,
כשאת יושבת בכיסא של ציפי תנסי עד כמה שאת יכולה להיכנס לדמות שלה, להרגיש את מה שהיא מרגישה, לחשוב את מה שהיא חושבת.
זהו תרגיל שדורש הרבה כנות עם עצמך, משום שאינך הולכת לומר מה שאת מצפה שציפי תאמר, אלא פשוט להיות ציפי, ולדבר אותה, כאילו את היא ציפי עצמה.

שבי בכיסא שלך, הביטי על ציפי הדמיונית בכסא שלה, ושאלי אותה ברצינות ובכנות:

ציפי, מה קורה לאחרונה עם שיעורי הבית ?
ייתכן שהיא תענה שיותר כיף לשחק,
שאלי אותה- וכיף לך להגיע לכיתה ללא שעורים? איך ההרגשה להגיע לכיתה בלי שיעורי בית ?
שבי על הכיסא של ציפי ותעני את התשובה שלה.
מהכיסא של ציפי, כשאת חושבת כמוה ומרגישה כמוה, נסי לחשוב: מה קשה לה? ממה היא מתחמקת? מה מפחיד אותה?
האם היא מעדיפה לקבל פתקים, עונשים, גערות על פני הכנת שעורי בית?
למה היא זקוקה על מנת שתצליח לשבת על שיעורי הבית?
כשאת חושבת על כל זאת, פשוט תדברי אותה. תגידי את התשובה במילים שלה, בטון הדיבור שלה, בהבעות הפנים האופייניות לה. היי ציפי, ודברי בשמה.
עכשו, אחרי שעשית את התרגיל בדמיונך בלבד, את כבר מבינה שכאשר תבצעי אותו בפועל התוצאה תהיה לא פחות ממדהימה. אל תתעצלי, תבצעי. אחר כך – בעית שיעורי הבית של ציפי תיראה לך אחרת לגמרי. זו הבטחה!

בעין מקצועית: חילוף תפקידים.

החלפת התפקידים עם הדמויות האחרות מאפשרת התנסות בזויות ראיה חדשות לגמרי. באמצעות ההתנסות בתפקיד של האחר אנחנו חוות את המצב הקונפליקטואלי מחדש, מזווית הראיה של הזולת. הכל נראה כעת אחרת. דיבורים וויכוחים, הנמקות והסברים לא יצליחו לשכנע ולקרב אותנו לעמדת הזולת כפי שעושה זאת שינוי עמדת התצפית. לעיתים אנו כלואות בעמדתנו, בתפקידנו, ללא סיכוי לשנות כיוון ולצאת מן המבוך. חילוף התפקידים מגביר את סיכויינו להיחלץ. כעת אנו יכולות לראות דברים שמעולם לא ראינו, וממילא אנו  מגיעות לשינוי עמדה לפיוס עם עצמנו ועם הזולת – וכולנו יוצאות נשכרות.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.