אנטולי קוזנצוב: באבי יאר

לפני שבוע עלה לכותרות גיא ההריגה באבי יאר. לרגל שמונים שנה לטבח הנוראי ביהודי אוקראינה במקום, נערך טקס זיכרון שכלל חניכה של אנדרטאות חדשות, מנסות לתת יד וזיכרון לעשרות אלפי היהודים שנרצחו שם תוך ימים ספורים ביריות אקדח. בדם קר. בשטניות מתוכננת.

אחד המסמכים החשובים שתעדו את הרצח במקום הוא של אנטולי קוזנצוב - סופר סובייטי שתיאר את זכרונותיו כנער שגר בפרברי קייב בסמוך לבאבי יאר. ספרו, בעל השם הבלתי מתיימר: "באבי יאר", הוא אחד המסמכים האותנטיים, והנוראיים כאחד.

לזכר שמונים שנה לרצח, בחרתי להעתיק לפה את הקדמתו לספר. כל מילה מיותרת.

"הכל בספר זה - אמת.

כשסיפרתי אפיזודות מפרשה זו לאנשים שונים טענו כולם פה אחד כי חייב אני לכתוב ספר. וגם אני עצמי, ככל שאני מאריך לחיות עלי אדמות, כך משתכנע אני יותר ויותר כי חובה עלי לעשות זאת.

כשהתחלתי לכתוב סיפור תיעודי רגיל, קרה דבר מוזר מאד: אמת החיים בהיעשותה אמת אמנותית, אותה אמת אמנותית נודעת של הספרות, התחילה להתעמעם. נעשתה הייתי אומר, אפילו שגרתית, מהוקצעת וספרותית. אזי התחלתי לכתוב כפי שהייתי מוסר עדות בבית המשפט, כלומר פשוט, כפי שזה היה.

ובכן:

אני, קוזנצוב אנאטולי ואסילביץ' מחבר הספר הזה, נולדתי וגדלתי בקיוב, בפרבר קורניבקה, לא הרחק מן הערוץ הגדול ששמו היה ידוע בשעתו לתושבים המקומיים בלבד: באבי יאר.

כשאר המקומות בקירניבקה, היה באבי יאר, כמקובל לומר, מחוז ילדותי. מקום משחקינו וכיוצא בזה.

אחר כך בבת אחת, בן-יום, יצא שמו למרחוק.

שנתיים ומעלה היה אזור אסור, עם תיל במתח גבוה, עם מחנה, ועל השלטים היה כתוב, כי כל מי שיתקרב, תיפתח עליו אש.

פעם אחת אפילו הייתי שם... אמנם לא בערוץ גופו, שאם כן לא הייתי כותב ספר זה.

היינו שומעים את ירי המקלעים ברווחי זמן שונים: טא-טא-טא-טא-טא... משך שנתיים הייתי שומע זאת יום-יום, וזה צולל באזני עד היום.

בסוף השנה השנייה לכיבוש התאבך מעל הערוץ עשן כבד, דשן. הוא היתמר משם כשלושה שבועות.

כשגורשו חילות הגרמנים מקיוב והכל נסתיים, הלכנו, אני ורעי, אף שחששנו למוקשים, לראות מה שנשאר שם.

היה זה ערוץ ענקי, ואפילו ניתן ולמר רב הוד, בין שלושה אזורים של קיוב...

על קרקעיתו זרם תמיד פלג נחמד מאד. המורדות התלולים, זקופים, פעמים מאונכים ממש. תכופות היו קורות בבאבי יאר מפולות. אך בדרך כלל היה מראהו רגיל למדי

---

ידענו פלג זה כאת חמש אצבעותינו, בילדותינו היינו סוכרים אותו, מתקינים "מעבורת" ומתרחצים.

היה בו חול טוב, גדל גרגירים, אך עכשיו היה החול זרוע משום מה חלוקי אבנים לבנים.

התכופפתי והרימותי אחד, כדי לראותו במדוקדק. היה זה בדל עצם חרוך בגודל ציפורן, צדו האחר לבן, השני שחור, הפלג בשטפו התיר אותם מאיזשהו והסיע. מכאן הסקנו, כי את היהודים, הרוסים, האוקראינים ובני שאר האומות הוציאו להרוג למעלה מכאן.

וכך הלכנו שעה ארוכה על גבי בדלי עצמות אלה, עד שהגענו ממש להתחלתו של הערוץ, והפלג נעלם, הגיח מעיינות מעיינות, מתחת רבדי החול, ומכאן גם סחף את העצמות.

הערוץ נעשה כאן צר, הסתעף לכמה ראשים, ובמקום אחד הפך גון החול אפור, פתע הבינונו כי דורכים אנו על אפרם של בני אדם.

כאן בסמוך, התמוטטה שכבת חול סחופת מטרות ומתחתיה הציץ זיז-שחם מלוטש - ושכבת פחם. עביו של רובד-פחם זה היה כרבע המטר.

במורד רעו עזים, ושלושה זאטוטים-רועים, כבני שמונה, חצבו בשקידה פחם בפטישים ופוררו אותו על גבי זיז השחם.

ניגשנו, הפחם היה גרעיני, בגון שחום, כגון אפר-מקלה של קטר מעורבב בדבק נגרים.

"מה אתם עושים?" שאלתי.

"הנה מה!" אחד מהם שלף מכיסו גושישים של משהו נוצץ ומזוהם והקפיצם על כף ידו.

היו אלה טבעות זהב מותכות-למחצה ועוד משהו.

הם טרחו להפיק זהב.

שוטטנו מסביב, מצאנו הרבה עצמות שלמות, גולגולת טרייה, לחה עדיין, ושוב גושישים של אפר שחור בין חולות אפורים.

הרימותי גושיש אחד, כשני קילוגרמים במשקל, נטלתיו עמי והוא שמור עמי, זהו אפרם של הרבה אנשים, בו נתערבב הכל, כלומר אפר בין לאומי.

כבר אז הרהרתי, כי מן הראוי הראוי לספר על כך, מעצם ההתחלה, איך זה היה באמת בלא להשמיט דבר ובלא לבדות דבר.

---

לפיכך המילה "תעודה", המושבצת בכותרת המשנה של רומן זה, משמעה הוא שכאן מובעות על ידי עובדות אמיתיות ותעודות בלבד, ושאין כאן שמץ של בדיון ספרותי".

260 עמודים אורך ספר התעודה של אנטולי קוזנצ'וב, בו הוא מתאר את הריגתם המהירה, הפתאומית והאכזרית של יהודי קייב, מרבית התיאורים שבו קשים לקריאה, אבל נותנים שם וקול ליהודי קייב.

ביוני 1941 פלשו הגרמנים לברית המועצות ולשטחי שלטונה במזרח אירופה. עד ספטמבר התקדמו הגרמנים למעלה מ-500 ק"מ לתוך שטח אוקראינה וכבשו את בירתה קייב. לפני הכיבוש נמלטו מזרחה יותר מ-100,000 מתוך 160,000 יהודי העיר.

ב-28 בספטמבר הצטוו יהודי קייב להתייצב למחרת בבוקר. נמסר להם שהם יועברו מקייב. היהודים הגיעו למתחם סגור בקיר ובגדר תיל, בו היו בית הקברות היהודי של קייב וכן גיא באבי יאר. על המתחם שמרו שוטרים גרמנים ואוקראינים וחיילי וואפן אס-אס.

בתוך יומיים נרצחו בבאבי יאר, לפי דיווחי האיינזצגרופן, 33,771 יהודים. בחודשים הבאים נרצחו בבאבי יאר מעל 10,000 יהודים נוספים. חלקם הוסגרו לגרמנים על ידי תושבים אוקראינים. 

בין הנרצחים היה הילד לנטין ("ולוולה") פינקרט, 1939.

ה' ינקום דמם.

מקור: אנטולי קוזנצוב: באבי יאר, אתר יד ושם, ויקיפדיה.