הנערה היהודייה של פסל החירות והכלה היהודייה של ביידן


2 דקות קריאה
02 Feb
02Feb

אחד המאבקים הבולטים בעולם בשנה האחרונה היה סביב נושא החירות.

כמה חירות יש לאזרח הקטן בתוך הכאוס הגדול שמסביב. 

חובת מסיכות? איסור התקהלות? סגירת חנויות? 

בין מחזיקות החירות הבולטות הייתה ארצות הברית ובראשם טראמפ שנמנע מלכפות חובת מסכות, ואפילו לאסור התקהלויות.

לא מפתיע. אמריקה היא אומת החירות, זאת שחרטה את המושג באותיות של זהב על הדגל שלה מאז ניצחון 13 המושבות על הבריטים הכובשים.

לא לחינם אחד הסמלים הבולטים שלה הוא פסל החירות, אותה אישה המחזיקה ביד שלה לפיד אש, שמסמלת את התקווה לכל פליטי העמים, לכל הנדחים שהתגלגלו לחופיה של 'אומת האהבה והחסד'.

אבל זה לא רק פסל, אנדרטה, דמות, זה גם מילים - "הקולוסוס החדש" שחקוק על בסיס פסל החרות, קבלת הפנים שקידמה בעבר את בואם של מהגרים ופליטים, עניים וחסרי בית, הבאים בשערי הזהב של אמריקה הגדולה.


,Give me your tired, your poor,"

Your huddled masses yearning to breathe free,

The wretched refuse of your teeming shore

Send these, the homeless, tempest-tost to me,

"I lift my lamp beside the golden door


"הב לי את בניך היגעים, העניים,

ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין,

את פליטת חופייך האומללה, 

שלח אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסער,

את לפידי אשא לצד שער הזהב".

 

מתחת למילים האלו מוטבע באותיות של זהב שמה של המחברת: נערה יהודייה בשם אמה לזרוס.

מיהי אותה אישה יהודייה שהמילים שלה נהפכו לסמלה של מדינת הזהב?


פסל החרות, הקולוסוס החדש


שורשים יהודיים

לזרוס נולדה בניו יורק, למשפחה יהודית ספרדית-אשכנזית אריסטוקרטית. 

אביה, מוזס לזרוס היה צאצא ליהודים שהיגרו מגרמניה, סוחר מבוסס וחבר קהילת שארית ישראל, ואילו אימה אסתר (לבית נתן) הייתה בת למשפחה יהודית ממוצא פורטוגלי, ותיקה מאוד באמריקה, עוד מלפני תקופת המהפכה האמריקאית. לזרוס הייתה הבת הרביעית מבין שבעת ילדי המשפחה. 

כבר מילדותה הפגינה אמה לזרוס כשרון ספרותי מרשים. אביה, הסוחר היהודי-אמריקני משה לזרוס, התגאה כל כך ביכולותיה של בתו המתבגרת שממן מכיסו בשנת 1866 את ספרה הראשון, "תרגומים ושירים מאת אמה לזרוס – נכתבו בין הגילאים ארבע-עשרה לשש-עשרה".

בשיריה המוקדמים כמעט ולא התעסקה לזרוס במוטיבים יהודיים. זה היה ביטוי של חינוכה ותחומי העניין שלה כנערה מתבגרת בניו יורק של המאה ה-19. היא התגאתה במוצאה אך זיהתה את היהדות בעיקר בתור דת שאין לה מה לתרום לחייה וליצירתה.

אמה לזרוס

עורה ישראל, עורה

לפיד החירות היהודי החל לבעור באמה לזרוס עם קריאת ספרו של ג'ורג' אליוט 'דניאל דירונדה'. בספר מופיעה דמותו של מרדכי כהן, מורו של דירונדה, המעלה על נס את היהדות, ואת שליחותם של היהודים להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
עם פרוץ ה'סופות בנגב' שורה של פוגרומים קשים ברחבי רוסיה הצארית בשנת 1881, זרמו מאות פליטים יהודים שהצליחו להינצל מהתופת אל חופי אמריקה. 

הידיעות על הגעת הפליטים עוררו את הקהילה היהודית-אמריקנית לפעולה וגם את המשוררת הצעירה, אשר יצאה לקדם את פני הילדים, הנשים והגברים ולתרום ככל יכולתה למען שיקומם.
המראות אליהם נחשפה עוררו אותה לחקור את מקורות האנטישמיות המופנית נגד בני עמה: היא קראה ספרים על היסטוריה יהודית, נרשמה ללימודי עברית והחלה להיות פעילה בארגוני הקהילה היהודית בניו יורק. כשהותקפו הפליטים היהודים בעיתונות האמריקאית, גייסה לזרוס את כשרונה ופרסמה במאי 1882 מאמר הגנה על יהדות רוסיה הנרדפת.

נראה כי גולת הכותרת הוא שירה 'הדגל היהודי' הפותח במילים "עורה ישראל, עורה" ומסתיים כך: 

"הו אל תדמה כי גוועה אש הקרב, 

אל תאמר כי כבה האור הטמיר! 

עם תורת משה ונבל דוד, 

כוחך העתיק עוד ישוב להאיר. 

עזרא חדש עוד יקום ויהי להניף את הדגל היהודי.

זאת חירותי. זאת חירותנו. 

נאמנות לעצמיותנו, עוצמתנו, עצמאותנו היהודית במדינה יהודית, בארץ ישראל".



חירות ושברה

לזרוס מבטאת אולי את החירות אותה העניקה אמריקה יותר מכל.

חירות שנותנת אדמה ללון בה, לחם לרעבים, אבל - לוקחת בתמורה את הרוח.

את התוצאות של אותה חירות אומללה אנחנו רואים היום בצורה מבהילה. ההתבוללות היהודית באמריקה וההטמעות בעם האמריקאי בכל דרגות השלטון, המסחר, ובכל תעשיות היצירה האמריקנית.

רבים מבכים את לכתו של טראמפ עם החתן היהודי שלו בבית המלך וביתו ונכדיו היהודים (?), אבל לא רק לטראמפ יש קשרי נישואין יהודיים במשפחה.

גם לנשיא החדש ג'ו ביידן יש כלה יהודיה בשם מליסה כהן, וקמילה האריס הסגנית של ביידן, נשואה ליהודי בשם דאגלס אמהוף.

סיפורה של החירות האמריקאית:

"הב לי את בניך היגעים, העניים,

ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין, 

את פליטת חופייך האומללה,

שלח אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסער,

את לפידי אשא לצד שער הזהב".

הנכדים של אותם פליטים יגעים, עניים, שמעו את הקריאה של "גברת החירות" ונענו לה.

בתמורה זכו לזהב והגיעו הכי קרוב שאפשר ללפיד.

אבל כמה מהם רוכשים את אותה אהבה שרכשה אמה לזרוס לאומת היהודים? כמה מהם מלאים בהערכה ל"תורת משה ונבל דוד, ואת כוחינו העתיק שישוב להאיר"?

לצערינו נראה שאף לא אחד מהם.

חירות הגוף, שעבוד הנפש.
רקע למאמר: בלוג הספרנים: https://blog.nli.org.il/emma_lazarus/

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.