...שם ישרפו בסוף גם בני אדם


1 דקות קריאה
12 Apr
12Apr

בצפון תל אביב ממוקם רחוב קטן וכמעט בלתי ידוע בשם 'הרבי מבכרך' - דמות אלמונית, שגם חיפוש במאגרי מידע ובאנציקלופדיות לא יוסיף מידע עליה.

חיפוש בספרייה יגלה ספר שכתב הסופר היהודי המתבולל היינריך היינה בשם: 'הרבי מבכרך'.

וכך נולד לו סיפור בתוך הסיפור: עם השנים והתרחבותה של תל אביב, חשו נכבדי העיר לכבודו של היינה - מסופרי גרמניה הנודעים ביותר שהיה כאמור יהודי; לא ייתכן שבעיר העברית הראשונה לא יוזכר שמו של היינה, דא עקא היינה היה יהודי משומד שניסה להסתיר את יהדותו על ידי שהתנצר. איך ייתכן להזכיר אותו בעיר העברית הראשונה?

דנו חכמי העיר בסוגיה שבעה ימים ושבעה לילות עד שמצאו פשרה: הם יקראו לרחוב על שם ספר של היינה בשם: "הרבי מבכרך" - שמתייחס ליהודים, ולמועצת העירייה השלום והשלווה.

בשנות ה- 90 עם התקדמותה ו'נאורותה' של מדינת ישראל נקראו כמה רחובות בארץ על שמו של היינה, כולל גם בתל אביב עצמה, שם למרבה האירוניה, הוא נפגש עם רחוב "נס לגויים".


שני לגיתה

היינריך היינה סופר ומשורר שנון, יצירתי, פילוסוף, תמיד עם נימה צולפת, מבקרת ומלגלגת, היה ונחשב עדיין לאחד מגדולי משוררי וסופרי גרמניה. כבר בגיל 24 הופיע שמו בקובץ המאגד את כל המשוררים הגרמניים דאז. כמשורר הוא הותיר חותם שלא יימחה בתרבות הגרמנית שאפילו הנאצים, למרות מאמציהם לא היו מסוגלים למחוק, על אף שאסרו וצנזרו את ספריהם ושיריהם של סופרי גרמניה היהודים ומתנגדים למשטר אחרים, את שיריו של היינה המשיכו לשיר גם בזמנם. הוא כתב ספרים רבים בנושאים שונים, אולם "ספר השירים" שלו שיצא לאור ב -1827, הפך אותו למשורר הגרמני הנודע והאהוב ביותר אחרי המשורר הגרמני הנודע גיתה.

תפוצת שיריו הייתה עצומה. לרבים משיריו הולחנו מנגינות על ידי מלחנים ידועים כמו שומאן, שוברט וברהאמס. יש יותר מארבעת אלפים מנגינות (!) לשיריו, כפליים - לשם השוואה - משיריו של גיתה. אפילו ווגנר המלחין האנטישמי המפורסם הלחין מוזיקה לשיריו.

אולם יהדותו רדפה אותו.

הוא נולד לפי המשוער בשנת 1797 בעיר דיסלדורף שבגרמניה.

משפחתו כבר הייתה בין המשפחות שנסחפו בזרם העכור של תנועת ההשכלה ששטפה אז אזורים נרחבים בגרמניה.

הוא קבל אמנם חינוך יהודי בילדותו ולפי חלק מהעדויות למד גם בבית ספר יהודי, שלא ברורה כל כך רמתו הדתית. ככל הנראה למד שם לשון הקודש, מקרא, כתובים ועוד. בבגרותו הכניסו אותו הוריו לתיכון הגויי של דיסלדורף, כך התעצבה זהותו כמו רבים מיהודי גרמניה האובדים באותה תקופה: זהות של יהודי משכיל, החפץ בכל מאודו להתבולל ולהתמזג עם רעיו הנוכרים, ולטשטש את מקורו היהודי.

היינה למד משפטים באוניברסיטאות שונות בגרמניה, אולם לא קיבל משרה משום שמוצאו היהודי עמד לו לרועץ. בצעד שאין ממנו דרך חזרה המיר את דתו. לדבריו, הוא עבר את הטקס בסלידה עצמית עמוקה. לאחר ההתנצרות כתב: "הימים אשר אנחנו חיים בהם עתה ימים רעים הם, נבלים היו לטובים וטובים יהיו לנבלים. אכן הבינותי עתה את דברי החכם: "הטריפיני לחם חוקי, פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' ופן אוורש וגנבתי ותפשתי שם אלוקי".



היהודי שבי הודף אותי החוצה

היינה התנצר אמנם אך המשיך ללעוג לכל רעיו שעשו כן וגם לעצמו. הוא התבייש בצעד ההתנצרות בו נקט, לדבריו, מתוך רצון אומלל לזכות למקצוע.

במכתב לידידו כתב היינה: "לא הייתי ממיר את דתי אילו היה מותר לגנוב כפיות של כסף".

תועלת ממשית לא צמחה לו מניסיונו העקר לנטוש את יהדותו. הוא לא הצליח לזכות במשרה אקדמאית או משפטית שתתן לו הכנסה קבועה. משום כך הוסיף להיתמך על ידי דודו שהיה בנקאי עשיר. באירוניה הוא כתב במכתב לידיד: "אני הופך לנוצרי כהלכה - אני חי על חשבון יהודים עשירים"...

למרות שלא הצליח למצוא משרה קבועה, התפרנס בינתיים מקולמוסו; ספריו מאותה תקופה זכו לפופולאריות עצומה בכל רחבי גרמניה, אנשים הזדהו, בכו וצחקו איתם. אולם גם על הנהנים משיריו לא פסחה האנטישמיות; חלקם סירבו להאמין שיהודי יכול לכתוב שירה כזו, וחלקם טענו שהוא מבזה את הלשון הגרמנית.

אולם, על אף ההצלחה שזכה לה לא הצליח היינה למצוא משרה, הוא לקה בדיכאון: "היהודי שבי שאי אפשר להדיח אותו לעולם הודף אותי החוצה".

מכתביו מאותו זמן נשמעים מעונים: "מן הראוי שכל המשומדים יחושו אומללים כמוני".



רעידת אדמה

באותה תקופה המיר את דתו גם המלחין היהודי הנודע פליקס מנדלסון - ברתולדי כדי להתערות בחברה הנוצרית. מנדלסון היה נכדו של חלוץ תנועת ה'השכלה' היהודית- משה מנדלסון שר"י, שרצה לשחרר את היהודי מ'מכבלי הגיטו', ועודד בד בבד את ההשתחררות מ'כבלי הדת'.

פליקס לא היה הראשון במשפחת מנדלסון שהמיר את דתו, קדם לו אביו, ועימו עוד שלושה מילדיו של משה מנדלסון (מתוך שישה) גם מרבית מנכדיו של מנדלסון התנצרו והיו לקתולים אדוקים.

חלק נכבד מעבודתו המוזיקלית של פליקס מנדלסון היה נגינת מוזיקה נוצרית, אולי מתוך רצון עז להחניף לקהילה הנוצרית. בין היתר הצליח - לאחר מאמץ גדול מצידו - לשחזר את אחת מהיצירות הנשכחות של טקס נוצרי כלשהו, הוא לא יכל להתאפק ואמר בלעג: "דרוש יהודי כדי לשחזר את המוזיקה הנוצרית ה'קדושה' הזו".... אולם היינה זעם עליו: "איני יכול לסלוח לאיש הזה בעל האמצעים הכלכליים, הרואה לנכון לשרת את האדוקים הנוצריים בכישרונו העצום. ככל שאני מתפעל יותר מכישרונו, כך אני זועם להיותו מנוצל בחוסר צדק שכזה".

הרצון להתחבר לחברה הנוצרית או כדברי היינה לזכות ל"כרטיס הכניסה לחברה האירופית" היווה ניסיון קשה ליהודים הגרמנים. מה שלא הצליחו לגרום ייסורי האינקוויזיציה, פגיונות מסעי הצלב, והניוון הכלכלי בגטאות, גרמו להם רעיונות ההשכלה של מנדלסון ורעיו.

הפיתוי לזכות במעמד, והרצון להיטמא בחברה הנוצרית - שלעת עתה - כך נראה קיבלה אותם בזרועות פתוחות, העביר אותם על דעתם ודתם.

גלי ההתנצרות היו כל כך המוניים עד שבדחן מהתקופה ההיא התבדח ואמר על פליקס מנדלסון שה"דבר היהודי ביותר שעשה פליקס מעודו - הוא שהתנצר"...

ההתנצרות הייתה בדרך כלל תופעה של המעמד הגבוה. העשירים, המצליחים והמשכילים- התנצרו ראשונים, אולי בבחינת "וישמן ישורון ויבעט".

אין מספרים מדויקים לגלי ההתנצרות כי לא תמיד הם תועדו אבל אין ספק שהמספרים היו הגבוהים ביותר באירופה מאז המאה החמש עשרה (אז נרשמו גלי התנצרות גבוהים בספרד - בשל גזירת הגירוש, למרות שחלקם התנצרו רק למראית עין). רב אחד בברסלאו כינה את התופעה כ"רעידת אדמה", מוקדיה היו: ברסלאו, קניגסברג וברלין. אחד ההיסטוריונים מאותה תקופה טען כי בברלין לבד התנצרה לפחות מחצית מן הקהילה היהודית (!) איש כמורה בקניגסברג העריך שהקהילה היהודית כולה עומדת להיעלם.


יהודים עמידים למים

היסטוריונים מאוחרים יותר כינו את התופעה הזו בשם "בגידה המונית", "מגפה", או: "שיגעון".

היהודים התנצרו בדרך כלל מיוזמתם ולא בעקבות מאמץ מיסיונרי. חלק היו כנים, אולם הרוב פעלו ממניעים פרגמאטיים טהורים. המעשה אירע פחות או יותר לאחר יד. כדי להשתלב, להתחמק מסטיגמות, להשיג זכויות מקצועיות וחברתיות, לזכות במשרה אקדמאית או להתחתן.

באמצעות חזרה מכאנית על נוסח יבש, וטבילה במי טומאה הם קיוו לחולל שינוי קיצוני בתנאי חייהם. אחד מהם- מומר ידוע באותה תקופה טען שהוא מעולם לא פגש יהודי משכיל שהתנצר מתוך הכרה: "הרוב המכריע של המומרים הבוגרים הצהירו על אמונתם בנצרות מתוך שיקולי כדאיות".

האופי השטחי של המרות הדת מודגם בהמרת הדת של משפחתו של קארל מרקס - כשהיה בן שש. כומר הטביל אותם בטקס קצר, לאחר מכן המשיכה המשפחה לסעוד את סעודת השבת בבית של דודו של מרקס, שהיה גם.. רבה הראשי של טרייר, לא ברור מהי רמתו הדתית....

כך הפכו דויד מנדל לאוגוסט נאנדר ("אדם חדש") יואל גולסון, בנו של סוחר בקר יהודי מבוואריה - לפרידריך יוליוס שטאל. לייב ברוך הפך ללודוויג ברנה - פולמוסן גרמני ידוע שלעג לבנות ישראל המשומדות שמטיילות ברחוב עם סמלים נוצריים בולטים יותר מהשיקסעס הנוצריות.

היינה עצמו, הפך מחיים הארי היינה לכריסטיאן יוהאן היינריך היינה.

הואיל ויהודי נשאר יהודי גם לאחר שזורקים עליו מים טמאים. לא הועילה להם התנצרותם. הם שימשו בדרך כלל כמושא לקריקטורות ולסאטירה, אלא שלא התנצרו כונו בלעג: "יהודים עמידים למים"...

בודדים עמדו בפיתוי, ביניהם בולטים בני משפחת רוטשילד, שעל אף שרבים מהם לא שמרו מצוות בגלוי, ולפעמים אף לא בסתר, לא המירו את דתם.

ב-1816 הגיע לברלין קארל פון רוטשילד. בשל עושרו, ותואר מראהו היווה חתן נחשק לרבים מיהודי ברלין העשירים. משפחת רוטשילד החלה לרכוש את עושרה שנים ספורות קודם לכן, ויכלה לזכות בשל זהבה הרב בתוארי אצולה אוסטריים גם בלי להתנצר תחילה. והם אכן עמדו על יהדותם בגאון. לפני מותו השביע אביו של קארל את בניו לשמור אמונים לדת היהודית. ובנו קארל אכן היה נחוש בדעתו לעשות כמצוותו. על אף שהיה מבוקש על מרבית המשפחות בברלין הוא סרב להצעות הרבות. במכתב לאחיו הוא כותב: "יכולתי לשאת את הנערה העשירה ביותר בברלין... אולם לא אעשה זאת תמורת כל הון שבעולם. כאן בברלין, אם אישה צעירה לא התנצרה בעצמה, יש לה בוודאי אח או גיסה שכבר עשו זאת... איננו רוצים להתחבר לאנשים כאלה".

לודוויג ברנה - חברו של היינה וסופר יהודי מפורסם בעצמו, המיר גם הוא את דתו. גם הוא כמו היינה התחרט על כך במהרה. הכומר דרש בעבור שירותיו שלושה מטבעות זהב היה זה 'בזבוז כסף לריק'... טען ברנה מאוחר יותר: "זה ממש מופלא.. יש הנוזפים בי על היותי יהודי, אחרים סולחים לי על היותי יהודי, יש אפילו כאלה המשבחים אותי מאותה סיבה - אבל איש איננו מסוגל להוציא עובדה זו מראשו... איש אינו יכול להימלט ממנו".



להתקין להם ראשים חדשים

בעבור מרבית היהודים צעד ההתנצרות, למרות שנעשה מתוך הכרה - היה צעד שכרוך בסבל, אולם החלום על השתלבות בחברה שסביבם או על קריירה מבטיחה היה קורץ מדי.

מה רבה היתה אכזבתם בשלב היקיצה מהחלום, עת טפחה על פניהם האמת המרה. את מה שהם לא הבינו הסבירו להם הגויים שסביבם: יהודי נשאר יהודי בכל מצב. בדרך כלל לא התגשמו חלומותיהם החברתיים והמקצועיים כמצופה, בדיוק כמו שגילה היינה.

אנטישמיות של דורי דורות לא נמחקה ברגע שהיהודי החל לבקר בכנסייה, עבר זמן רב וכואב עד שקלטו זאת.

חלקם מצאו עצמם דחויים על ידי יהודים ונוצרים כאחד, צאצאיהם התחתנו עם מומרים או עם צאצאי מומרים אחרים, לעיתים עוד כמה דורות לאחר ההתנצרות.

אולם לא רק שלא הצליחו להתקרב, בד בבד עם גלי ההתנצרות ההמוניים צצה לה שנאה מזן חדש בגרמניה.

עוד ב- 1791 - בתקופת השיא של ההתבוללות והמרות הדת, יצא כתב פלסתר אנטישמי בשם: "על המבנה הפיזי והמוסרי של יהודים בני זמנינו" בתחילה יצאה החוברת לאור בלי ציון שמו של המחבר, אולם מאוחר יותר, ב - 1803 יצאה שוב לאור הפעם בציון שם המחבר וזכתה לפופולאריות רבה.

בשנים הללו, תקופת הריאקציה שאחרי תבוסת נפוליאון, הובלטה הלאומנות בכל אירופה, ושוב צצה שנאת היהודים - הפעם במסווה חדש; השנאה לזרים נכרכה יחד עם השנאה ליהודים. אולם למרבה הפלא הפעם הקורבנות כבר לא היו יהודים המתבדלים מאחורי חומות גיטו, או שומרי מסורת שונים באורחות חייהם לכאורה, אלא דווקא המעמד הבינוני והגבוה. הם אכלו ביחד עם הגרמנים, שתו איתם, דיברו וכתבו יחד איתם, אבל הוקעו שוב ושוב על ידם.

בגל האמנציפציה ששטף את כל אירופה מאז כיבושיו של נפוליאון. הזדרז אחד מהפילוסופים הגרמנים של אותה תקופה להצהיר על היהודים: "אני רואה רק דרך אחת להעניק להם זכויות אזרח, לילה אחד צריך לערוף את ראשיהם ולהתקין על כתפיהם ראשים חדשים שאינם מכילים אף רעיון יהודי. כדי להתגונן מפניהם, אין דרך אחרת אלא לכבוש את ארצם המובטחת ולגרש לשם את כל היהודים".

בברלין הוקם אז מועדון חדש "גרמני - נוצרי" נאסרה בו הכניסה לצרפתים, בורים ויהודים. (כולל מומרים עד דור שלישי!) נושאי השיחה היו על "שחיתותם המוסרית" של היהודים ועל מאפייניהם הגרועים. סגנון השיחה היה גס וזול, אפוף באדי בירה ועשן סיגרים ומלא בקריאות ובנאומים אנטישמיים שהקדימו את היטלר במאה שנה. הקהל שם לפי עדויות: "שאג, יצא מכליו מרוב התלהבות".

אולם השיא לשנאה היו פרעות ה"הפ הפ". בראשית אוגוסט 1819 שטף לפתע גל של מהומות את העיר וירצבורג. במשך יומיים או שלושה התרוצצו המונים משולהבים ברחובות, בזזו והחריבו חנויות של יהודים וצרחו: "הפ, הפ". המהומות - למרבה הפלא - החלו דווקא באוניברסיטה מקומית. לסטודנטים הפורעים חברו סוחרים זעירים, בעלי מלאכה ופועלים מובטלים. בזעקות של "הפ! הפ!" (ראשי התיבות בלטינית של המילים: "ירושלים אבודה") פרץ ההמון לחנויות ולבתים, עקר דלתות וניפץ רהיטים. הצבא הוזעק ונמנע טבח. התושבים היהודים נמלטו מהעיר. משם התפשטו המהומות לכל רחבי גרמניה: לבמברג, ביירוית, דרמשטט, מנהיים, קלן, המבורג, פרנקפורט ועוד.

המהומות היו כמובן בלא הסבר הגיוני. נוסע אנגלי מזועזע מאותה תקופה טען כי מסיבה כלשהי היהודים מעוררים אימה מסתורית כמעט בכל מקום.

בערים אחדות השתתפו בפרעות הבורגנות המהוגנת, סטודנטים ואפילו מרצים באוניברסיטה, קריאות "ירושלים האבודה" אלצו את היהודים שזה מזמן התפללו לברלין ולפרנקפורט להיזכר בירושלים שלהם - האבודה.


נבואותיו של היינה

היינה, למרות שהביע בכתביו צער וחרטה על המרת דתו, ולמרות שהביע את אהדתו וחמלתו לאחיו היהודים, מעולם לא חזר בגלוי ליהדות וגם לא הביע את רצונו לעשות כך. את שבע שנות חייו האחרונות העביר בייסורים ובכאבי תופת בשל מחלה נגיפית ששיתקה מחצית מוחו ופגעה קשות בראייתו. עם גוף מיוסר, עיוור למחצה, ולעיתים לא מסוגל לדבר העביר את זמנו במיטתו שקרא לה 'קבר המזרונים'. סבלו, לדבריו, קרב אותו לאלוקים.

במשך כל ימות חייו על אף שכינה עצמו גרמני והתגאה בתרבות הגרמנית, הכיר היינה היטב את האופי הגרמני, ואף חזה במספר שירים בצורה כמעט נבואית את החורבן האיום שעתידה אומה זו לחולל בעולם. ב- 1834 כתב היינה את נבואת הזעם שלו על עתידה של גרמניה: "היזהרו! אני אוהב אתכם ולכן אספר לכם את האמת הנוראה. עליכם לפחד מגרמניה משוחררת.... בגרמניה תתחולל דרמה שלידה תיראה המהפכה הצרפתית כאידיליה בלתי מזיקה. הנצרות דיכאה את הלהט המיליטריסטי של הגרמנים לזמן מה אך לא הרסה אותו... הרעם הגרמני... מתגלגל לאט אך בוא יבוא. וכאשר תשמעו אותו ורעם, כפי שלא רעם עוד מעולם, דעו לכם שישיג את מטרתו".

כשנכח פעם בהתהוללות של סטודנטים גרמנים במרתף בירה - המקום המועדף על גסי הנפש הללו, תהה מה הם עלולים לעשות אם יעלו אי פעם לשלטון: "הם יגרשו צרפתים, יהודים וסלאבים עד דור שביעי".


"במקום שבו שורפים ספרים, שם יישרפו בסוף גם בני אדם"

היינה חזה לא רק גירוש אלא גם את ה"פתרון הסופי". למעלה ממאה שנים לפני עליית הנאצים לשלטון, ב-1817, התכנסו אגודות סטודנטים גרמניות ושרפו ספרים של "זרים ו"יהודים". הספרים הושלכו לאש ברוב טקס. "אבוי ליהודים הדבקים ביהדותם בעודם מלעיגים ומבזים את אופיינו הלאומי, את גרמניותינו".

בעקבות מאורע זה כתב היינה מחזה המתאר שריפת ספרים בספרד העתיקה. בסוף הוא כותב את השורה הבאה: "זו הייתה רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, שם יישרפו בסוף גם בני אדם".

שורה זו חקוקה על אנדרטה לזכרו של היינה שהוקמה על ידי ממשלת גרמניה בכיכר מרכזית בברלין.

אולם שריפת הספרים בזמן היינה הייתה רק הקדמה לשריפת הספרים המפורסמת על ידי הנאצים, אז שרפו הנאצים את ספריהם של יהודיה המומרים, המשומדים והמתבוללים של גרמניה -

חמישים אלף ספרים פרי עטם של יהודים, ו"בוגדים" אחרים הועלו על המוקד בכיכר הגדולה מול האוניברסיטה באונטר דן לינדן בברלין, בין בנין הספרייה הלאומית לבית האופרה. אירועים דומים התקיימו בקניגספלאץ של מינכן, בברסלאו, בפרנקפורט, בדרזדן, ובשאר הערים האוניברסיטאיות בגרמניה. סטודנטים במגפיים ובמדי S.A חומים השליכו ספרים לתוך הלהבות והתייצבו סביבן במשמר כבוד. בברלין ניצח על הטקס שר התעמולה הנאצי יוסף גבלס, שהכריז על "סוף עידן האינטלקטואליזם היהודי"     

כרוז לבוש מדים הכריז ברמקול:

"בשמה של נפש האדם האצילה אני משליך לאש את כתבי זיגמונד פרויד, נגד העיתונות העוינת אני משליך לאש את כתבי תיאודור וולף... נגד עזות מצח ויוהרה ובשם הכבוד והערכה לרוח הגרמנית בת האלמוות... תכלינה הלהבות את כתביהם של טוכלסקי ואוסייצקי..."

אותו לילה איכלו הלהבות את כתביהם של שורה ארוכה של יהודים מתבוללים שניצבו בחזית הראשונה בתרבות הגרמנית, בספרות, במדע, בתקשורת. ביניהם: אלברט איינשטיין, תומס מן, סטפן צוויג, בתוך להבות האש נאכלו גם ספריו של היהודי האובד חיים - היינריך היינה.

מאוחר יותר כהבטחתו של היינה שרפו הנאצים גם את כותבי הספרים עצמם.



המאמר מבוסס בעיקר על קטעים מתוך הספר רקוויאם גרמני מאת עמוס אילון.



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.