בריקוד החיים: בין עשיה לאמונה


1 דקות קריאה
11 Oct
11Oct

אחרי החגים תשפ''ב.

נחיתה קשה לימי החול, לשגרה, לעשייה.

מתגעגעת לימים הנוראים בהם האמונה והביטחון שמגיעה אלינו שנה חדשה וטובה, מלאה בטוב ברוחניות ובגשמיות, הייתה דבר מוחשי וברור לגמרי. 

חזרנו לשגרה המבורכת. להתחלות חדשות. עבורי זאת גם התחלה חדשה ומרגשת מאד.

השנה אני פותחת תוכנית שנתית לנשים אחרי שבחמש השנים האחרונות לא פתחתי קבוצות וסדנאות ממושכות באופן אישי (כן לימדתי במסגרות שונות והעברתי סדנאות קצרות) כי בחרתי להתמסר לאימהות. יש לי ילד בן חמש וילדה בת שלוש ב''ה. 

כשארבעת הגדולים היו קטנים רדפתי אחרי הזנב שלי, במחשבה שאם לא אגשים את החזון שלי באופן מידי, הוא לא יקרה לעולם. עם הזמן התבגרתי ובחרתי להיות נוכחת יותר כאמא לילדי. השנים הקסומות של הגילאים הקטנים לא יחזור לעולם, ורציתי להיות בהם, ללוות אותם.

אחר כך גם הגיעה ה(ה)מתנה של תקופת הקורונה, ולמדתי שכדי לכבוש את היעדים והחלומות, יש זמן של בורא עולם. כל דבר יקרה בזמן שלו, חבל להפסיד רגעי הקסם על הדרך.

כעת, בהכנות לקראת פתיחה מחודשת של תוכנית משלי, אני מוצאת את עצמי מאותגרת בבטחון שלי בבורא עולם.

בראש, ברור לי לגמרי, כמו שחוויתי בימים הנוראים, שכל תלמידה שמתאים ומדויק עבורה ללמוד אצלי, בתוכנית הספציפית שלי - InsightOut, והיא יכולה להפיק מזה תועלת רבה - תגיע אלי. 

מצד שני, אני צריכה לעשות את הפעולות הנדרשות ואת ההשתדלות כדי להניע את התוכנית. ואז אני מתבלבלת; בפועל, בתכל'ס, מתחילה לפעול ושוכחת עד כמה אני באמת מסוגלת, ואיפה עברתי מזמן את כמות ההשתדלות ואני תולה את התוצאות במעשי ידי... 

ויש גם את הקולות המפחידים, שבאים לספר לי וללחוש, דווקא ברגעים שבהם אני בוחרת להרפות ולבטוח בד', לעזוב את פעילות היתר, להתמסר לילדים ולתת גם קצת זמן נשימה לעצמי - עד כמה זה לא ריאלי בזמן כזה קצר למלא קבוצה, ואיך יש כבר אחרים שעושים משהו דומה ועוד. 

היצר הזקן והכסיל לא מרפה ממני. ככל שאני עולה כיתה בחיים, בכל שנה שעוברת, הוא נהיה מתוחכם יותר.

ואני מבקשת שוב לחזור להזכיר לעצמי, שבפנים, עמוק עמוק, אני מאמינה ובוטחת בה'. 

אני פה בעולם חפצה למלא את שליחותי המיוחדת, ממנו, בעולם. 

אנחנו שותפים בעסק ☺

וגם משתדלת ליהנות מתהליך הלמידה - להוריד את הביטחון עמוק בתוכי ולרקוד (בדרך).


(הגיגים שכתבתי במהלך התהליך הזה )

בלי לדעת הרבה

מתמסרת 

לתהליך הטבעי

שקורה

בתוכי.


מתנגדת כהוגן 

וצועקת בלי קול

רוצה החוצה

לברוח

עד אין סוף.


ושם בקצה, 

מחכה לי 

אבא אוהב,

שרק מחכה 

שאקפוץ לו 

לידיים,

שאסכים לחוש 

את החיבוק העוטף 

שליווה אותי 

מלכתחילה.


רק אני זאת,

שלא הייתה פנויה

לחוש אותו,

לקבל.


והוא ממשיך לחכות

ואני ממשיכה להתקרב

ולברוח, 

כמו בריקוד 

טנגו נפלא,

שמזמין עבודה, 

בסינכרוניזציה.

האם לא לכך נולדנו?


מברכת אתכן שיהיה חורף בריא מלא בעשייה פוריה ומאוזנת, מלא בבטחון מוחשי שהקב''ה זן ומפרנס לכל.

ומי שמעוניינת להצטרף לתוכנית שלי שנפתחת בעז''ה בכ''ו חשון 1.11 או לכל שאלה, בקשה אחרת, מוזמנת, כמובן, לפנות אלי.


בתנועה מתמדת,

גיטי פורגס

מחול פורץ גבולות

gittyporgesz4@gmail.com 


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.