1 דקות קריאה
24 May
24May

לכבוד חג השבועות, חג התורה. ביקשתי מארבע נשים שישתפו אותנו על הקשר שלהן לתורה.

משהו אישי - נשי, חיבור אמיתי לתורה שנובע מרצון הלב הפנימי לתת בשבילה עוד...

לזכות קצת יותר לנתח מ"הזכיין", להתבשם עוד קצת ממנה, מהתורה, של הבעל, או של הילדים.

הן הסכימו לשתף אותנו, מי בשם המלא שלהן, ומי בעילום שם - 

כולן מעלות אותנו טפח על הקרקע ונותנות לנו טעם של עוד…

והערב נא…


שרה, מתכנתת, אשת אברך:

"אענה לך בקצרה. אני לא אישה פרושה, וגם יש נשים שבודאי יש להן ויתורים או חיים 'גבוהים' משלי במושגי תורת הבעל.

אבל כמובן לכל אחת יש משהו אז גם לי. 

הבית שלי לא גדול, ובעלי לומד הרבה בבית, בסלון שהוא די פתוח. 

ובשעה שלרבות יש שקט מהילדים והבעל בכולל ערב, אז אצלי ה'כוילל - ערב' בבית בסלון. 

במשך הזמן הבנתי שדיבורים עם חברות/ משפחה בטלפון, אם איני ספונה במטבח הסגור, לא ראוי שאנהל אותם בשעות הללו, כי בודאי ששומעים את הכל בחלל וזה יכול להפריע אז הפסקתי איתן. 

למי שמבינה, זה לא תמיד קל כי אלו השעות היחידות שבדרך כלל פנויות ושקטות לנשים בגילי קצת לדבר ולהשתחרר…."


חני שטרן, מוזיקאית יוצרת ומנחת סדנאות:

"יש לי ילד מתוק בן 13.5, מבורמץ טרי ומלא תשוקה ודביקות. 

הוא קם כל יום מאד מוקדם ויוצא מהבית בערך ב 6:30. 

שאר הילדים יוצאים יותר מאוחר ובעיקרון מספיק שאקום ב 7:00 בשביל לשלוח אותם.

הייתה תקופה שהוא היה קם ומתארגן ורק דופק לי בדלת חדר השינה להודיע שהוא הולך, ואני, את יודעת איך זה בבוקר שכל חצי שעה היא קריטית, בפרט אם פגשת את הכרית לא הרבה שעות לפני…

אני, חשבתי פתאום לעצמי, רגע, כל הזכות שלי בלימוד תורה זה שאני שולחת אותו לתלמוד תורה!

ומאז החלטתי שיהיה מה שיהיה, אני עושה מאמץ עליון, קורעת את עצמי מהמיטה הרבה לפני הזמן, נמצאת איתו כשהוא מתארגן, מנדנדת שישתה לפחות מים (הוא לא שותה כלום לפני התפילה, חסיד ברסלב אדוק שכמותו...), מלווה אותו לדלת עם חיבוק ונשיקה ושולחת אותו בתפילה.

 לא אכפת לי שזה נשמע טריוויאלי ומובן מאליו.

 בשבילי זה לא מובן מאליו. 

בשבילי זה החלק שלי בתורה והתפקיד שלי שאני משתדלת לעשות.

אבל אל תתפסו אותי על חם, יש ימים שאני לא מצליחה להתגבר.

ויודעת מה?

זה בסדר. מה שחשוב הוא להתחיל מהתחלה".


פערי אויש, מנכ"לית כיוון:

"קיבלתי על עצמי קבלה:

כשבעלי שואל אותי, האם אני יכול ללכת לבית כנסת/ ללמוד/ לנסוע לקבר/ מירון וכד׳, וכך גם עם הבן שלי, אם הוא אומר לי שהוא הולך ללמוד, אני לא אבקש ממנו עזרה (לפעמים הוא קולט את הטריק… אבל עדיין, זה שווה לי…)

אני אף פעם לא אומרת לא!

גם אם אני עייפה/ עסוקה/ או היו לי תוכניות אחרות… וברוך ה' אני רואה ברכה בהחלטה. 

לפעמים קרה לי שהרגשתי שממש הייתי צריכה עזרה, אז אחרי שבעלי יצא, פניתי לה׳, וביקשתי עזרה, ובאמת הרגשתי שהערב עבר בקלות, התגלש, והכל הסתדר...."


רחל (אישה יקרה ורבת פעלים שחפצה בעילום שמה):

"קטונתי! אבל אספר לך דברים שלמדתי מאחרים: את יכולה לספר עליהם בלי לאזכר את השם שלי בבקשה. 

למדתי מבעלי שכאשר מישהו במשפחה עושה סיום משקיעים בסעודה, באוכל ובעריכה.

ברוך השם הבנות שלי למדו מאבא שלהן...

מהבת שלי למדתי כשהיא הייתה בסמינר והבן שלי בישיבה קטנה היא הייתה מגבלת לו את החולצות ושמה לו סוכריה על מקל בכיס.

בת אחרת הכינה אוכל לסיום של אחד האחים ותוך כדי שעסקה בתפוחי האדמה חזרה ואמרה: "לכבוד התורה ולומדיה" (על משקל "לכבוד שבת קודש") כשהקטנים רואים כזה דבר זה מכניס בהם ייקור ללימוד התורה.

 אבא שלי, שיהיה בריא, מעודד ילדים, נכדים ואורחים לומר דברי תורה בשולחן שבת. 

הכלל הוא: אל תתנצלו שזה קצר, אפשר גם להעלות שאלה בלי תשובה כי זה מעורר דיון, ולא חייב להיות מהפרשה. 

דברי תורה הם דברי תורה! ההורים שלי מקשיבים עם האוזניים והעיניים גם כשילד קטן מספר מה למד בחיידר…"


4 נשים, 4 לבבות פועמים בדרך לקבלת התורה...



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.