טבע, סביבה וקיימות ב...בני ברק


4 דקות קריאה
20 Jan
20Jan

ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות.

לאילנות? מתי לאחרונה ראיתם אילנות בסביבה שלכם?

מתי לאחרונה הקדשנו מחשבה על ציפורי ארץ ישראל שנוחתות על הסורגים שלנו, מלבד הצורך הדחוף לקנות דוקרנים כדי לסלק אותם?

רחל לדני היא אדריכלית נוף למעלה מ - 30 שנה (!) בעיריית בני ברק. ככה אני ניגשתי לראיון איתה. 

רק אחרי שיצרתי איתה קשר התברר לי שזה חלק קטן מכל מה שהיא עושה.

רחל נוגעת בכל מה שקשור לעולם הגינון והטבע בכמה כובעים: היא מתעסקת בחינוך לאיכות הסביבה ובגינון טיפולי, בכולם היא פועלת בלי הפסקה.

בתור המדריכה החרדית של פארק אריק שרון והשפד"ן, מקימת מחלקת גינון טיפולי בחיב"ה, ומרצה בתחומי אדריכלות, קיימות וגינון טיפולי - 

כל זה רק מקום שני למשפחה הגדולה שלה, ולבעלה שיושב ולומד.

וכל זה עם הערכים הפנימיים, חיבור פנימי ואמיתי לתורה, ועם מסר שחשוב לה להעביר:

תפתחו את העיניים, תראו את הטבע שמתחת לעיניים שלנו, לא רק בט"ו בשבט.

וגם: למה איכות הסביבה היא לא המצאה של גרטה טונברג אלא חוב אלוקי.


חלום ילדות

כשאני שואלת את רחל מה בדיוק היא עושה, היא מתחילה במשפחה שלה: "קודם כל אני אשתו של הרב אליעזר לדני, אמא של, סבתא של וזה העיקר. 

מלבד זאת אני אדריכלית נוף בעיריית בני ברק כבר הרבה מאד שנים, בשלב מסוים הלכתי לחינוך סביבתי לתואר שני, ואחר כך לתואר נוסף בגינון טיפולי. כל העיסוקים שלי קשורים כמובן לטבע, סביבה וצמחיה".

איך הגעת לכל העולמות האלו?

"נולדתי וגדלתי בבני ברק בבית עם גינה גדולה ויפה. מכיון שהייתי הכי קטנה, לא הייתי צריכה לעזור מדי הרבה, אז ביליתי שעות בגינה".

גינה בבני ברק?

"בעבר וודאי שהיה. ההורים שלי גרו ברחוב מקובר, עם גינה ענקית מלאה בפרחים ועצים. החיבור שלי לעולם הצומח ולטבע בכלל הגיע מאימי עליה השלום, ואחותי הגדולה שאיתה עבדתי בגינה. איך לאמא שלי היה את הידע העצום שלה? אין לי מושג. 

כשהייתי בכיתה ז' אבא שלי הביא לגינה אדריכלית נוף. אני זוכרת שמאד התרשמתי, ושאלתי אותה מה זה, והיא הסבירה לי שאדריכלות נוף זה כמו ארכיטקטורה אבל של גנים".

זאת ההגדרה?

"בהגדרה גסה אדריכלות נוף היא כל מה שקיים מהקירות החוצה. זה כולל תכנון שכונות, פארקים, תכנון ערים, בניינים מהצד החיצוני שלהם. 

האדריכלית ההיא למדה את המקצוע בגרמניה, אז עוד לא היה לימודים בתחום בארץ אבל מאז אותה פגישה היה לי חלום קטן בלב להיות אדריכלית נוף, כי זה מקצוע שמחבר הרבה תחומים יחד: מתמטיקה, פיזיקה, אמנות, וגם מחבר אותך לאדמה, טבע וסביבה. 

מיד כשהתחתנתי פתחו בטכניון את המחזור הראשון של אדריכלות נוף, אני הייתי המחזור השני".

למדת בטכניון? אחד המקומות התובעניים, לא?

"אכן. למדתי שם חמש שנים. כל הכבוד לבעלי שהוא היה ועדיין מוכן לסבול את זה, לעבור לגור בחיפה בשביל הלימודים של אשתו, לחפש כולל, למצוא עבודה, ולתמוך באישה שלומדת. את הילד הראשון ילדתי בשנה הראשונה, ואת השלישי בסיום הלימודים. אלו לא היו שנים קלות. 

אמרה לי פעם מישהי שכשבעלה נכנס לטכניון ללמוד, אמרו לה: 'אם את רוצה לקנות לו מתנה תקני לו פוסטר של שמש, כי הוא לא יראה את אור השמש כמה שנים'. לי ברוך ה' יש  בעל צדיק במיוחד שמאד עוזר ותומך, ובנוסף הייתה לי משפחה בחיפה, דודים דודות שמאד עזרו עם הילדים שהייתי צריכה".

את בעצם אדם שעושה גם וגם כל החיים, נכון? מתזזת בין משפחה, עבודה ולימודים כל הזמן.

"זה הקסים אותי שאפשר לעשות גם וגם. לגעת בכמה סוגי כישורים ותחומים".

זה מאד אופייני לעולם של היום.

"נכון, למרות שהיום כבר מנסים למתן את זה, יש תנועה לאחור, במיינדפולנס מדברים על התמקדות, ולא על פיזור. כל הזמן מעריצים אותנו שאנחנו מולטיטסקינגיות, אבל התועלת הגדולה ביותר היא להתרכז, לא לברוח ולהתפזר".

מה עשית אחרי סיום הלימודים?

"נכנסתי לעבוד בעיריית בני ברק זה היה בשנת תשמ"ז, ראש העיר היה אדם יקר מאד בשם הרב משה אירנשטיין, איש עם מעוף וחזון. 

הדבר הראשון שהוא ביקש ממני לעשות זה לתכנן את פינת החי של בני ברק. אני זוכרת שהייתי בשוק כשהוא הציע את זה. זה היה נשמע מופקע לגמרי. פינת חי? בבני ברק? אבל היה לו ראש גדול. המון דברים בעיר נזקפים לו, אפילו המגדלים שיש היום בצפון העיר נולדו מתכנון ראשוני שלו לפני שנים רבות".

את עיצבת את פינת החי?

"את התוכנית הבסיסית אני עשיתי. אחר כך היו מעורבים עוד אנשי מקצוע".

מה את עושה היום בפועל?

"כל בניין חדש צריך לעבור אישור שלי".

כל בנין צריך אישור של אדריכל נוף?

"כן. כל מה שמהקירות והחוצה. לפני טופס 4 בין היתר צריך אישור של אדריכל נוף". 

יש דברים שאת לא מאשרת?

"בהחלט. השבוע לא אישרתי מגדל מול קניון אילון כי היה חסר שם בעיני מעקה באחד המקומות".

את פוסלת גם מבנים בגלל יופי?

"פחות. יופי זה עניין של טעם וריח".

בנין העירייה, בני ברק

צילום:avida2001 ויקיפדיה


בני ברק, למרות הצפיפות

אם בבני ברק הכל עובר אישור, יש לי רשימה של שאלות לשאול... למשל על צפיפות גדולה בין הבניינים.

"מי שאחראי על האישורים הללו זאת הוועדה לתכנון ובנייה. וועדה של נציגי ציבור שמורכבת גם מאנשי מקצוע. אחרי שבניין או פרויקט עובר אישור, אני אקבל את הבנין גם לאישור. ונכון, בניינים פה נבנים בצפיפות, אבל בכל זאת אנשים רוצים לגור פה, ואפילו משלמים הרבה כסף כדי להמשיך להצטופף פה. כנראה לבני ברק יש עוד כמה רווחים למרות הצפיפות. 

לפעמים אני רואה מחירים שאנשים משלמים על דירות גרועות מאד, קשה להאמין, אבל עובדה. אנשים אוהבים את העיר הזאת".

אבל מה עם המחיר הסביבתי של כל זה? איך זה עומד בתקנים?

"אם זה עומד בתקנים, זה לא משנה אם זה מוצא חן בעיניי או לא. מעבר לחקיקה של המדינה, לכל עיר יש תקנות פנימיות משלה וכל עיר קובעת את התקנות שלה לפי הרבה שיקולים וסדרי עדיפויות חיוניים. 

בבני ברק בעבר אי אפשר היה לבנות בניין יותר משלוש קומות (!) בגלל שלא היו מעליות. אחר כך עברו לארבע, היום כבר יש שמונה ותשע קומות, הכל תלוי בצורך.

אני יכולה לקבל בניין לאישור באזור שמותר בו שתי קומות מעל קומת עמודים מפולשת, ואני פותחת את היתר הבניה, ומסתבר שיש בתוכנית 5 קומות. איך? כי יש קומת שיפוע, קומת מרתף, ודירת נכים, ומעל זה קומת תמ"א, ומעל פנטהאוז, ובשקט אני יכולה לומר לך שאחרי שהם יקבלו טופס 4 הם יבנו בלי אישור עוד חדר על הגג".

סוג של נבל ברשות התורה?

"לא. זה הכל במסגרת החוק, חוץ מהחריגות שנעשות כמובן אחרי האישורים, זה מה יש בעיר הזאת. מי שלא טוב לו שלא יגור פה. יש לעיר הזאת מעלות אדירות, ונכון, גם חסרונות. 

יותר קשה לי להבין שבונים בצפיפות בערים חרדיות חדשות. זה חבל". 

למה הגנים בבני ברק נראים כמו שהם נראים?

"בכל עיר אחרת יש גינה לכל שלושה בניינים, שיורדים מהם אולי 20 ילדים. כאן יש ילדה בת עשר שיורדת ביחד עם חמישה אחים, וגם נותנת להם את הסנדוויץ' ואת הלבן. 

כמה אפשר לצפות מילדה, אחראית ככל האפשר, שגם תשגיח על הקטן השובב, וגם תדאג שישימו את הכוס של הלבן בפח? לכן הגנים נראים כמו שהן נראים".

אז למה אין יותר גינות? אני גדלתי ברחוב הרב קוק בבני ברק. היה לנו את גינת יוסף, קטנה ולא מושקעת, הגינה ה"שווה", הגן העירוני, היתה רחוקה...

"כי בני ברק, היא העיר הכי צפופה בארץ. היחס בין התושבים לדונם הוא בלתי אפשרי. זה קטסטרופה, אין לה שטחים".

אבל כל עיר מקצה שטחים ירוקים מלכתחילה, לא?

"גם בני ברק בשכונות החדשות שלה אכן מקצים שטחים כאלו. כך באוסם, בגינות דוד, ברחוב פרדו. אבל בני ברק הישנה יועדה להיות מושבה, ולכן אין בה המון שטחים ירוקים והצפיפות גדולה, אצלינו בבנין של עשר משפחות יורדים 70 ילדים. בעיר חילונית זה לא עובר את ה - 20.

כשמתכננים שכונה חדשה הכללים הם שמתחת לכל בניין תהיה גינה קטנה, 'גינת כיס' לילדים הקטנים, שהאמא תוכל לשבת בבית ובטווח הראייה שלה היא תראה את הילדים. לקבוצת מבנים צריך שתהיה גינה יותר גדולה - 'גינה שכונתית', ובמרכז של כמה רחובות תהיה ה'גינה העירונית' שהיא קצת יותר גדולה, בפאתי העיר יש גם את הפארק שמשרת את כולם… חלום אוטופי כמובן בבני ברק, יש לי שני ילדים בקרית גת שלהם יש את כל זה".

בגלל שזה פריפריה. אפילו בירושלים אין כזה דבר.

"נכון, ובעיקר בשכונות חדשות. ואגב, המצב בבני ברק לא חדש. כשאני באתי לגור בבני ברק לפני 30 שנה כבר אז אמרה לי דודה שלי החיפאית שאני הולכת להצטופף... מאז המצב החמיר, לא נהיה טוב יותר. ואז עוד היו באזור שלי סוסים ועיזים… 

אבל, כשאני מדברת על איכות הסביבה, אני תמיד אומרת שיש איכות הסביבה ואיכות חיים. וחיים במובן של "עץ חיים" יש לנו הרבה, עלינו הסגר לא משפיע במובן הזה. יש לנו בית כנסת בחצר הבנין, ובסמטה שבה אני גרה יש עוד מניינים על הדשא. לבני ברק יש את האיכויות שלה. 

אני זוכרת שבעבר ניסו לעשות מבצע של 'להחזיר את המדרכה לתושבים', שבעלי החנויות לא יוציאו סחורה, ואני חושבת שכל השנה ניחא, אבל בערבי החיים המבצע הזה מקומם אותי, זה בני ברק, זה היופי שלה, הדוכנים של האתרוגים על המדרכה, הגעלת כלים בערב פסח, זה חלק מהדופק והחן של העיר הזאת. זה קצב החיים שלה. 

הייתי בשבת באשדוד, והפריע לי כששמעתי מכוניות נוסעות, למרות שהבן שלי גר ברובע חרדי. אני לא רגילה לזה כבני ברקית".

מושבה קטנה, בני ברק


Not In My Back Yard

שאלה שמנקרת בי כבני ברקית לשעבר, ועם הרבה משפחה שגרה בה היום. יש המון שטחים מוזנחים מתחת לבניינים. למה העירייה לא עוזרת לתושבים ומממנת להם אפילו חלקית דשא סינטטי שיהיה שטח נחמד למשחק שכל כך חסר בעיר?

"קודם כל, בואי נראה איפה נשארו שטחים פנויים שלא בנו בהם יחידה... בבניינים חדשים אנחנו מחייבים לעשות גינה קטנה, ואפילו מערכת השקיה אוטומטית כתנאי לטופס ארבע. לצערנו השטחים האלו הרבה פעמים מולאמים על ידי הקבלנים ומנוצלים לדברים שונים אחרי האישור לבניין".

ומה עם לארגן עצים וצמחיה מתחת בניינים ישנים?

"הייתה פעם תוכנית כזאת, היה ניסיון ליצור שיתוף פעולה עם קק"ל שיוסיפו עצים בחצרות הבניינים, כי המדרכות בבני ברק צרות מאד, אז לפחות בחצרות. התוכנית ירדה לטמיון לצערי".

ואולי להוסיף מגלשות ונדנדות מתחת לכל בנין?

"זה דבר שאני הצעתי שנה אחרי שהייתי בעבודה, לפני שנים. אבל אף תושב לא היה מוכן לזה. אף תושב לא רוצה שיהיה לו גינה בתוך החצר, למה? כי יבואו עוד ילדים, לא רק מהבנין שלו, ילכלכו, ויעשו רעש.

אני אגיד לך יותר מזה. לפני מספר שנים הייתי אחראית על חלוקת ספסלים ברחובות, היה לנו תכנון מראש, ועברתי עם המשאית שחילקה בשטח את הספסלים. והתגובה של התושבים הייתה: 'ספסל? זה נהדר! אבל מתחת לבניין ממול'... 

יש מושג באיכות הסביבה שנקרא: נמב"י - "Not In My Back Yard" כלומר - לא בחצר שלי. אנשים מוכנים להרבה דברים אבל לא מתחת לבית שלהם.גם בהיבט הארצי רואים את זה, את מזבלת חירייה העבירו למטמנה ליד דודאים בנגב, בגלל שאף מועצה מקומית לא הסכימה שזה יהיה בשטח שלה".

אולי העירייה צריכה לעשות מבצע עידוד של גידול פרחים בחלונות, אולי אפילו לסבסד חלקית?

"אני חושבת שיש הרבה אדניות בעיר, הרבה משפחות מגדלות ירקות, שלא לדבר על אחותי שגרה בבני ברק שיש לה על הגג גפן, תאנה, רימון, זית, והיא לא היחידה".

מצד שני זה קצת מובן שיהיה פחות. אישה שיש לה חמישה ילדים מתחת לגיל חמש אין לה פניות לגדל גרניומים.

"אבל זאת טעות! אישה שיש לה חמישה פיצקעלך, הדבר הכי טוב שהיא יכולה לעשות עם הילדים זה לשתול איתם עגבניות על החלון. זה יעשיר את העולם שלהם וירגיע גם אותה".

איכויות אחרות. ישיבת פוניבז'

צילום: Dr. Avishai Teicher / ויקיפדיה


הנס של חירייה

כמו בעל תחומי העניין שלה גם לאיכות הסביבה רחל הגיעה "במקרה": "זאת הייתה ס"ד עצומה. עבדתי בתור אדריכלית נוף, וזה לא ממש הספיק לי וסיפק אותי, למרות שהיה לי בית מלא באותה תקופה ועבודה מסודרת.

 אני מאד אוהבת ללמוד, ופחות או יותר כשהבת שלי הגדולה הייתה בכיתה ח' וידעתי שאם אני חוזרת מאוחר יהיה מי שיטפל בילדים, התחלתי ללמוד ברצינות שוב. לקחתי קורס 'חשיבה ומנהיגות סביבתית' וזה פתח לי עולמות עצומים של עיסוק באיכות סביבה, משם התגלגלתי הלאה".

מה זה בעצם איכות הסביבה? 

"איכות סביבה הוא התחום היישומי של מדע האקולוגיה. היום זה מתחלק להרבה תתי נושאים, כמו אקוביולוגיה, אקופילוסופיה, אקו-פוליטיקה, אקופמיניזם ועוד. כולם השקפות עולם שרחוקות מאד משלנו. אבל קצת באשמתנו, אנחנו הפקרנו את התחום הזה לירוקים, לקבוצות שמאלניות, וזאת טעות. 

אנחנו יודעים את האמת, אנחנו יודעים מי ברא את העולם, מה הערך של העולם, אנחנו מברכים שה' ברא בעולם "בריות טובות ואילנות טובים", לנו יש תכלית אמיתית לקיום העולם, ולכן הקול הדתי בעולם הזה של איכות הסביבה מאד חסר".

אבל למה צריך את הקול שלנו בתחום הזה? אם יש תל אביבים שהאידיאל העיקרי שלהם בחיים זה שמירה על העולם, שיעשו את זה, לנו יש מספיק תחומים אחרים בוערים לעסוק בהם.

"זה לא  סותר. השם שלי לא נפקד מרשימת הגמ"חים המרשימה בספר הטלפונים של בני ברק. אף אחד לא אמר שאם את מקיימת מצווה אחת בהידור, את פטורה ממצווה אחרת. 

אנחנו יודעים שהקב"ה נתן לנו את העולם, וזה מצווה לשמור עליו "תן דעתך שלא תחריב את עולמי", אנחנו עושים את זה ממקום מהותי הרבה יותר. למה שרק אנשי שמאל מתל אביב יעסקו בזה? יש הרבה מקורות תורניים שמדברים על חשיבות העיסוק בזה. יש ספרון נהדר שיצא לאחרונה של תמר גינדיס "תן דעתך", שמלא באסופות תורניות על התחום הזה".

הבעיה שלהרבה מאיתנו זה יוצר מיד קישור לגרטה טונברג שמנסה לעצור את המטוסים והמכוניות.

"כי אנחנו הפקרנו את התחום הזה. "תן דעתך שלא תחריב ולא תקלקל" לא נאמר רק לחילונים. ויותר מזה. באיכות הסביבה יש שתי אסכולות. אסכולה ראשונה של ה'אנתרופוצנטריים' והשניה של ה'ביוצנטרים'.

הביוצנטריים מתייחסים לטבע כעיקרי והאדם הוא עוד חלק קטן ממנו, והאנתרופוצנטריים מתייחסים לאדם כעיקר, הוא המרכז. אנחנו וודאי מאמינים בגישה השניה, אבל יותר מזה אנחנו 'תיאוצנטרים' אנחנו שמים את ה' במרכז, את עבודת ה', חלק ממנה זה החיוב לשמור על העולם. 

תמיד אני אומרת, אל דאגה, גם אם אני אשאיר את הברז פתוח לא יגמרו המים בכינרת, "ארץ אשר תמיד עיני ה'...", אלא יש לנו השתדלות. חיוב לשמור ולא לבזבז, או במילים אחרות: בל תשחית. אבל זה מתחיל עוד קודם. 

אני לא יכולה להבין איך בן אדם הולך ברחוב, ומתעלם מזה שיש מסביבו עצים, פרחים, טבע חי ונושם. בעל חובות הלבבות מדבר על חובת ההתבוננות. למה ה' ברא פירות כל כך יפים, למה הוא לא נתן לנו קוביות ויטמינים? כדי שהלב שלנו יתרחב מהגידולים המשובחים של ארץ ישראל, שתהיה לנו הרחבת הדעת. 

באקופילוסופיה קוראים לזה "פליאה", כשאדם מתבונן בטבע הוא רואה איזה עולם נפלא יש, אצלינו קוראים לזה 'חובת ההתבוננות'. בכלל בתורה יש לנו הרבה מושגים שמתקשרים עם איכות הסביבה רק הטרמינולוגיה שונה. אצלינו למינימליזם וצרכנות נבונה, קוראים הסתפקות במועט".

איך התקדמת?

"עשיתי תואר שני בחינוך סביבתי, תוך כדי עבדתי בחירייה בהדרכת קבוצות -  פארק אריק שרון שאז עוד היה בהתהוות, הדרכתי גם בשפד"ן את הקבוצות הדתיות והחרדיות, ואני מכניסה את הפן האמוני והיהודי לכל הסיפור. 

אני אספר לך שני דברים מדהימים. חירייה הפך למזבלה לפני הרבה שנים, בזמן הבריטים. זרקו שם את הזבל בתור מקום רחוק מהעיר, כשהתחילו את אגירת הזבל שם לא ידעו שבנס ממש, חירייה יושב על סלע שנקרא אקוויקלוד. 

אקוויקלוד זו שכבת סלע (או קרקע) אטומה למים, מי התהום לא מחלחלים שם פנימה. סמוך לזה נמצא אקוויפר החוף, מאגר מי התהום ממנו כולנו שותים. אם היו ממקמים את חירייה מעל האקוויפר החוף, מי התהום של גוש דן היו כולם מזדהמים ולא היינו יכולים לשתות אותם, וכל זה קרה "במקרה". 

אותו דבר המיקום של השפד"ן - מרכז השפכים של גוש דן, יש שם מערכת טיהור היחידה מסוגה בעולם, בגלל שהם נמצאים ליד חולות יבנה שמאפשרים את סינון השפכים. אלו דוגמאות קטנות וחשובות שמראות שאנחנו צריכים להביא חזק את הקול שלנו, שמדבר על השגחה. אמונה. השגחת ה' מיוחדת על הארץ".


מוריד את ההגנות

התחום הבא שרחל הרגישה צורך לכבוש זה גינון טיפולי. "בשלב מסוים ראיתי פרסום על קורס גינון טיפולי. כחובבת ידע מושבעת ואוהבת גינון זה משך אותי והלכתי לעשות תואר בתחום, זה היה לפני 12 שנה. עשיתי בהתחלה סטאז' בכיתה של תסמונת דאון בבית ספר רמת אהרן. 

זאת הייתה לי חוויה מפתיעה ושונה ממה שהכרתי, לא הכרתי את העולם הזה בכלל. את עולם החינוך הכרתי, ההורים שלי שניהם היו מנהלי בית הספר. אבל עולם החינוך המיוחד (ב"ה) היה לי זר. זאת היה שעה שבועית שהלכה איתי כל השבוע".

למה?

"כי את עובדת עם אנשים מיוחדים, את מרגישה שאת נותנת, מעניקה. זה מיוחד. 

בשלב מאוחר יותר, ישבתי ליד מיטתו של אבא שלי בבית החולים מעייני הישועה, ומהחלון ראיתי את הצריפים של מחלקת הפסיכיאטריה, שהיום היא כבר בניין מרשים, החלטתי שאני רוצה להקים שם גינה ולהפעיל קבוצות של גינון טיפולי. 

בשבעה של אבא שלי באה לנחם אותנו העו"ס שאחראית שם, אמרתי לה את החזון שלי והיא אמרה לי "בואי". וזהו, מאז הכל היסטוריה. הקמתי שם גינה טיפולית גדולה, שהיום עם הבנין החדש עברה לאדניות הרבות בחלונות.

לפני השמיטה הקודמת דאגתי שיהיה לי משעמם, ועברתי ללמוד תרפיה באמצעות בעלי חיים… היום כשאני מגיעה לחיב"ה אנחנו עובדים גם עם בע"ח וגם עם צמחים".

עם אלו קבוצות את נפגשת שם? מה עושים בפועל?

"עם כולם. גברים, נשים, ילדים אנחנו שותלים זרעים, עודרים, גוזמים. כמו כל קבוצה טיפולית יש שיח לפני, עבודה, ואז שיח לסיכום. זה מאד פשוט וקל לעשות אנלוגיה בין הצמח שהולך לישון, ועוד מעט יצמח ממנו משהו חדש".

מה את רואה שזה עושה לאנשים?

"זה מאד כיף ומאד משחרר, הטיפול באדמה מרגיע, מרפה, המון דברים שאנשים לא מעזים להוציא בטיפול, הם מציפים תוך כדי עבודה באדמה. 

יש לי הרבה סיפורים… מישהי שתוך כדי חפירת בור באדמה סיפרה שהיא רוצה לקבור בו מישהו, או את עצמה… 

היה לי ילד בטיפול שאבא שלו נפטר בצורה טראגית, התמוטט מול העיניים שלו, והוא לא הסכים לדבר על זה מילה, הוא נסגר לגמרי. בטיפול איתי שתלנו צמחי תבלין, ותוך כדי הוא אומר לי: גם לאבא שלי היה כזה בהבדלה. הוא אפילו לא שם לב שהוא העז לדבר על אבא שלו. אני כמו מטפלת מיד תפסתי את זה: 

- מי עושה לכם עכשיו הבדלה? 

- אחי, אבא בשמיים. 

- ואתה חושב שבשמיים צריך בשמים? 

- לא. בשמיים לא צריך.

וככה לאט לאט הצלחנו לדבר על הנושא שהיה טמון בליבו בלי יכולת לדבר עליו. העבודה הטיפולית באדמה מאד משחררת, בחוץ ההגנות שלך נעלמות. 

תמיד אני אומרת שבגינון, המטופל הופך להיות מטפל. פתאום הוא זה שמטפל בצמחים. הוא האחראי. אנחנו מדברים רק על הצמחים. על הגיזום, על הריקבון, אישה אומרת: אני מרגישה שנתתי לכולם ונהייתי רקובה כמו התפוח אדמה שבפנים. יש הרבה אנלוגיות לחיים שנוצרות תוך כדי.

הייתה לנו מטופלת עם OCD, עם אובססיה לניקיון ששיגעה את כולם. היא תמיד אמרה 'אני לא יכולה לעשות את זה בגלל ה-OCD', היא שמרה עליו חזק. יום אחד יצאנו החוצה ותוך כדי שכולם עבדו היא לקחה מעדר והתחילה לעבוד באדמה, למרות הלכלוך. אחר כך היא הייתה מופתעת מעצמה, השהות בחוץ שחררה אותה".


כשאת מדברת על איכות הסביבה, למה את מתכוונת?

"קודם כל לא ללכלך. לא לבזבז משאבים טבעיים, כמו מים. אבל הכי חשוב זה קודם כל להתבונן, לראות את הטבע. לדעת שלא כל משהו שעף ברחוב זה 'ציפור'. מתחת לחלון הבית שלך יכול להיות 20 סוגי ציפורים".

עשרים?

"כן. איפה את גרה?"

בבית וגן.

"בשנה האחרונה הגיעו לכם טריטרמיות מים המלח לדוגמה. אבל גם בלי זה. יש לכם עורב, יונה, צולצלת, דוכיפת, דרדרות, מיינות, פשוט לפתוח את העיניים ולשים לב אליהם. 

אני רק חייבת לסייג שיש הרבה דיבורים של איכות הסביבה שקשה או בלתי אפשרי להתאים לאורח חיים שלנו. למשל, מדברים הרבה נגד השימוש בחד פעמי, וגם נגד הציבור החרדי שצורך מזה הרבה. 

אבל, באחד הקורסים שאלתי את האישה שלידי, חילונית, מתי היא משתמשת בחד פעמי. אז היא אמרה לי 'רק לפעמים כשיש לי 12 אורחים'... 'אוקי. אמרתי לה, גם אני משתמשת רק כשיש לי 12 איש לפחות, זה קורה כמעט כל שבת'… 

יש גם מחלוקת מה עדיף, חד פעמי או לשים במדיח, מה יותר גרוע; החומרים הבלתי מתכלים של החד פעמי או המים הרבים שמתבזבזים במייבש והדטרגנטים שיוצאים מהחומרים שלו. אמרתי שם פעם שלנו אין מדיח, אלא מדיחה… והיא לא מבזבזת הרבה מים כמו במדיח. 

החינוך שלנו באמת שומר על איכות הסביבה. זה רק עניין של טרמינולוגיה.

אנחנו עושים שימוש חוזר כל הזמן, מעבירים בגדים מילד לילד. אנחנו קונים פחות ממשפחה חילונית מצויה. אנחנו אפילו מומחים בהפרדת פסולת אורגנית בשנת שמיטה… יש לנו רק הסברה גרועה".


רחל, כמו אשת אשכולות אמיתית מסיימת בפרשת השבוע: 

"בין הוגי הדעות בתחום אקולוגיה וסביבה יש מחלוקות מה היא הבעיה הסביבתית האקוטית ביותר. יש אומרים - פיצוץ אוכלוסין שמשמעותו - אין בעולם מספיק משאבים כדי לספק את צרכי התושבים.

יש אומרים - ההתחממות הגלובלית - בגלל פליטת גזי חממה - העולם מתחמם, מזדהם ועוד... ואני סבורה, ויש רבים כמותי, שהבעיה האקוטית היא, כמובן, לא פיצוץ אוכלוסין, אלא צרכנות נבונה. 

או במילים ברורות - לא לצרוך את מה שלא צריך. ואיפה זה פוגש אותנו? בפרשת השבוע! הקב"ה העניק לנו בטובו את המן. אכלנו ושבענו וטעמנו כל מעדני עולם. וכל זאת - בדיוק במידה הנכונה - עומר לגולגולת. 

מי שצרך יותר - העומר הבאיש. מי שצרך פחות - לא שבע. ואכן זו מילת המפתח בכל נושא הקיימות - המידה הנכונה! כאשר כל אדם חי ומשתמש במשאבי הטבע במידה הנכונה - אין בזבוז משאבים, אין התחממות גלובלית, והעולם יבוא בעז"ה על תיקונו (במובן הפיסי לפחות) ובקרוב כולנו נדע ונבין "ומלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים""


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.